אוקי לא כתבתי מלא זמן הפעם לא היה לי כל כך זמן פנוי מקווה שיצא טוב ותהנו :)

אנשים מיוחדים פרק 14

30/12/2016 765 צפיות אין תגובות
אוקי לא כתבתי מלא זמן הפעם לא היה לי כל כך זמן פנוי מקווה שיצא טוב ותהנו :)

חם לי, משהו בוער בפני, אני פוקחת את העיניים, כל החדר שלי עולה בלהבות, האש צורבת בפני, אני קופצת מהמיטה לכיוון הדלת, "נוי!!, גאי!!, אדם!!!!, מישהו איפה אתם?!!", אני לא שומעת תשובה, אני יוצאת מהחדר כל המסדרון בלהבות, אני תופסת בידית החדר של אדם ונכוות ממנה ומשחררת במהירות את אחיזתי, אני מביטה בידי והכוויה הגיע עד בשרי אבל לא אכפת לי אני חייבת לעשות משהו, בעטתי בדלת בכל כוחי והיא נפלה מהצירים, החדר היה כולו בלהבות ועשן אבל אדם לא היה שם, רצתי במדרגות למעטה מתחמקת מהלהבות ומכל קורות העץ הנופלות ופונה מיד לכיוון הסלון, איפה כולם מה קורה כאן!, אני נכנסת לסלון ורואה את נוי גאי ואדם שוכבים על הריצפה מעולפים ונראים לא טוב, אני רצה לעבר נוי ונופלת על בירכי, מחזיקה בא ואומרת נואשת, "נוי את שומעת אותי ??!!, נוי!! קומי אנחנו חייבים לצאת מכאן", "הם לא קמים רובי, לא עכשיו ולא לעולם", קול המקפיא אותי במקומי, נישמע כל כך שבע רצון ומרושע, למי שייך הקול הזה, אני מסובבת את ראשי ורואה את ריק עומד מעלי, עיניו הקרות פוגשות בעיני והוא צוחק ברשעות, פונה לכיוון הדלת כאילו באיטיות, אני מנסה לקום הכי מהר שאני יכולה ולרוץ אחריו אבל גם אני כאילו תקוע בזמן רצה באיטיות, הדלת נסגרת אחריו והלהבות גדלות עד שאני לא רואה דבר.
"לאאאאאא!!!", אני מתעוררת בצעקה מתנשפת ומזיעה כולי מסתכלת סביבי סוקרת את החדר מחפשת אחרי הלהבות שכבר לא קיימות, גאי פורץ לחדר במהירות מסחררת ומגיע למיטה לפני שאני מספיקה למצמץ, "רובי תנשמי עמוק, זה רק חלום, תנשמי עמוק", נוי נכנסת מיד אחריו, "מה קורה כאן?!, רובי היד שלך!!", אני מרגישה צריבה המגיע מידי אני מרימה אותה כדי להביט בה ורואה את הכוויה שקיבלתי מידית דלת החדר של אדם, גאי תופס את ידי ומביט בא בסקרנות ודאגה, "נוי תביאי משהו לחבוש את זה מיד", נוי הנהנה בראשה ויצאה במהירות מהחדר, "גאי אני בסדר זה היה רק חלום רע אני…", "רובי זה מספיק.", גאי קוטע את דברי, מבטו חם ודואג, "לא הייתי איתך ב17 שנות חייך כי לא ידעתי על קיומך, אבל עכשיו את כאן איתי והייתי רוצה להיות ההורה שמגיע לך", מצמצתי מופתעת והנדתי בראשי, איש מעולם לא דאג לי כך שלא לדבר על רצה לדאוג לי, הרגשתי טוב לשמוע את דבריו, נוי נכנסה לחדר עם קופסה לעזרה ראשונה, "למה יש לכם את זה כאן?", "כל בית צריך אחת" צחקקה נוי וקרצה לי בזמן שהתחילה לחבוש את ידי, "יום קריר היום כדאי שתתלבשי קצת, אנחנו יורדים למטבח תבואי כשתסיימי להתארגן", גאי נישמע כל כך אדיב וטוב, כל כך שונה מאדם, למה אני פתאום חושבת עליו, גאי ונוי יצאו מהחדר, לבשתי מכנסי ג'ינס עם קרעים, חולצה שחורה קצרה בלי שרוול שמגיעה לי עד הצוואר, נעלי נייק שחורות, ועליונית מבד דמוי ג'ינס בצבע ירוק זית שעברה את קו הישבן, העברתי את היד בשערי כדי לסדר אותו, לא אהבתי לסרק אותו כי אז הוא היה מתנפח וגם ככה הוא ניראה יפה בלי הסרוק, יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדר האמבטיה לשטוף את הפנים, לא הצלחתי לסלק את המחשבות על החלום שהיה לי בלילה, הוא הרגיש אמיתי מידי כדי להיות סתם חלום, חוץ מזה מאז שהגעתי לכאן שום דבר לא היה סתם משהו, התנערתי ממחשבותי ופתחתי את הדלת לראות בחורה לבושה רק בטי השחורה של אדם ואיפור מרוח מאתמול בלילה עומדת בכניסה לחדר האמבטיה, "אופס סליחה מתוקה לא ידעתי שיש כאן מישהו", היה לה קול גבוה ומעצבן כל כך, לרגע גיחכתי לעצמי, זה הטעם שלו?, שאלתי את עצמי בציניות, "ממש מציע", מלמלתי, "סליחה מתוקה אמרת משהו?", אמרה הבחורה בזמן שנכנסת לחדר האמבטיה למרות שאני עדיין שם, "תיקראי לי מתוקה עוד פעם אחת ואת לא תצאי מהחדר הזה חייה", הקול שלה והצורה שבא דיברה אלי עצבנה אותי אבל לא כמו שהזיכרון של אתמול בלילה שלה ושל אדם מתמזמזים מחוץ לחדרי שהבזיק בי, היא הסתובבה לכיווני כאילו פתאום הבחינה בי ועשתה צעד לכיווני, "את ילדה מאוד חצופה את יודעת!", החזקתי את עצמי שלא להתפרץ בפניה מצחוק הצורה שבא חשבה שהיא מאיימת עלי בקולה הצחיקה אותי כל כך, אפילו לפני שידעתי על קיומם של הכוחות שלי הייתי מתעלה על בנות כמוה ומנצחת אותם רק בלשוני החדה, "אני מבינה מה הולך כאן, … ילדה מתוקה את מקנא ?", לא מספיק העובדה שהעזה לקרוא לי מתוקה בשנית היא גם ציינה בפני משהו שלא רציתי להודות בוא עדיין, שאני מקנא, וזה עיצבן אותי יותר, "את פשוט מבקשת שאני אשבור אותך נכון מ-ת-ו-ק-ה!" אמרתי מטון הכי ציני ועצבני שהיה לי והרגשתי את הזוהר בעיניי מתחיל לבעור, היא נרתע לרגע ואז זקפה את גבה והרימה את מבטה לעבר מישהו מאחורי, "מה קורה כאן", קולו של אדם הגיע מאחורי ומיד כבשתי את הזוהר בעיניי ונרגעתי קצת, הסתובבתי לעברו בחיוך, הוא היה לבוש רק בבוקסר שחורים וראו על פניו שרק התעורר, "כלום הכל ממש בסדר, רק תוציא את הזבל לפני שאני חוזרת מהלימודים בסדר", תפחתי על החזה שלו ויצאתי מחדר האמבטיה מחויכת, שמעתי את הבחורה צווחת לעברי, "תרגעי אוקי לכי להתלבש…", באיזה אדישות הוא פשוט אומר לה להתחפף, זה הצחיק אותי, הגעתי למטבח וראיתי את גאי מכין ארוחת בוקר, "זה יום מלא בהפתעות מצחיקות אני רואה", גאי הסתובב והניח את הפנקייק האחרון על הערימה שהייתה בצלחת על פניו מרוח חיוך שבע רצון, "בתאבון רובי, כל זה שלך", הסתכלתי על הערימה הענקית של הפנקייקים ופשוט צחקתי, "איך ידעת שאני מסוגלת לאכול כל כך הרבה", הוא פתח את פיו כדי לומר דבר, "אני אמרתי לו", נוי קטעה אותו עם גיחוך עליז לפני שהספיק לענות, גאי זרק לה מבט עצבני על כך שאמרה לי וכתשובה פשוט צחקקה לעברו, התחלתי למלא את פי בפנקייק ואז נשמעה טריקה של דלת מלמעלה והבחורה ירדה במורד המדרגות עם השמלה שלבשה אתמול בלילה ונעלי עקב בידה, האיפור שלה היה עדיין מרוח מה שאומר שלא הייתה הרבה בחדר האמבטיה, היא הלכה ישירות לכיוון הדלת בלי להביט לכיווני, "שיהיה לך יום מקסים *מתוקה* ", צעקתי לעברה והיא כתשובה רטנה וטרקה את דלת הכניסה, "מה זה היה בדיוק?", גאי עמד מבולבל, צחקתי כל כך עד שכמעט נחנקתי מהפנקייק, "סתם המתוקה הייתה צריכה ללכת", אמרתי והתפקעתי אפילו יותר מצחוק, "שמח שאת מרוצה מעצמך", אדם ניראה עייף והתיישב בכיסה לידי ולגם לגימה ערוכה מהקפה שנוי מזגה לו, כשסיים עם הקפה הביט בי שוב במבט בוחן וסרק אותי מכף רגל ועד ראש כמו תמיד ועצר בקרעים שבמכנס שלי, "לא יהיה לך קר עם קרעים בגודל הזה?", העלתי חיוך מתחכם על פני, "הם לא גדולים רק הקרעים בברכיים קצת רחבים כל השאר בסדר גמור", הסתכלתי בפניו ועינינו נפגשו, ואז הכל חזר אלי, מה שקרה בניינו אתמול בלילה, איך שאיבדתי שליטה על עצמי לרגע וכמעט עשיתי משהו, הזיכרון הזה העלה סומק בפני, וניראה שגם אדם ניזכר בזה כי היה לו מבט מלא במחשבות ומבולבל, הוא היה שיכור אתמול ויכול להיות שלא זכר כלום אבל עכשיו אני בטוחה שהוא זוכר, קמתי מהר מהכיסה לקחתי את התיק והלכתי הכי מהר שיכולתי לכיוון הדלת לפני שאדם יזכר בכל הפרטים שקרו אתמול בלילה, "רובי חכי רגע…" שמעתי אותו קורא לי אבל יצאתי וטרקתי את הדלת אחרי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך