אנשים מיוחדים פרק 19

15/09/2017 800 צפיות תגובה אחת

"מה שלומך רובי", הוא מסתכל עלי, בוחן אותי, סורק אותי בעיניים הקרות האלה, "תגיע לעיקר ריק אין לי פה את כל היום", אני נשענת על הספסל ומשלבת ידיים ורגליים להראות לו את חוסר הסבלנות שלי ושאני לא מפחדת ממנו, "לאן את ממהרת ציפור קטנה?, המלאך היקר שלך לא בורח עדיין", נרתעתי קצת במקומי אבל ידעתי שמבטו עלי אז ניסיתי לא להראות זאת, הוא תפס אותי בהפתעה, למה אדם עולה בכל מקום שאליו אני הולכת, "תאמין לי הוא האחרון שאני אמהר אליו, עכשיו תגיע למה שרצית לדבר איתי עליו, מספיק למשוך זמן!", הוא גיחך לעצמו והרים את מבטו אלי, "אוקי רובי, מה תרצי לדעת קודם?, את האמת על עצמך או למה עזבתי אותך?", מה אני רוצה לדעת קודם?, אני רוצה בכלל לדעת תשובה לאחת השאלות האלו?, ברור שכן אז למה באתי, "ראיתי אותם הורגים אותך, הם לקחו את הגופה שלך, איך אתה כאן?, איך אתה חיי?!", הרגשתי שאני נחנקת מהדמעות שלא ידעתי שאני מחזיקה, אחרי כל השנים האלה ואחרי מה שגיליתי שהוא הפך אליו למה אני עדיין מרגישה כאב לדבר על הנושא?!, לא אני לא אראה חלשה, בעיקר לא מולו!, לא נתתי לשום דמעה לזחול לעיני, המבט שלי היה קר בדיוק כמו שלו, "מה שראית היה נכון, ריק שהכרת מת באותו יום", הוא מנסה לצחוק עלי?!, "למה אתה מתכוון?!, דבר ברור ריק!, אתה עומד כאן מולי אז איך מתתה באותו יום לעזאזל?!", "ריק מת באותו יום, כשהוא היה במעבר בין העולמות הוא עשה עסקה עם שד כדי לחזור אלייך, אבל לכל דבר יש מחיר ציפור קטנה, חזרתי, זה נכון, אבל בלי שום כוונה להיות הריק שאת זוכרת, מה שאני רוצה זה כוח, להרוס את עולם בני האנוש ולתת לעולם המפלצות לצאת מהצללים", החיוך שנמרך על פניו בזמן שדיבר היה אפל כל כך, כל מילה שלא העבירה בי צמרמורת וחרדה, יצר ההישרדות שלי צעק לי לברוח בזה הרגע אבל הסקרנות החזיקה אותי, "ואת בדיוק המפתח לכל מה שאני צריך", הוא רכן לעברי בידו האחת נשען על הספסל ובידו השנייה תופס בסנטרי, הרגשתי כאילו הוא מנסה לבלוע את עיני, המבט שלא כל כך חדר, זה כאילו כאב להסתכל לתוך האופל בעיניו החומות, זה הפחיד אותי, "איך אני המפתח לכל זה?…",הקול שלי יצא חלש ומפוחד, ניצוץ עבר בעיניו וחיוך זדוני עבר על שפתיו, "זה החלק השני של למה את כאן, רוצה לשמוע?", "פשוט דבר כבר ריק אתה יודעה שאני כאן כדי לשמוע", אני בטוחה בעצמי אני חייבת לדעת, הוא יודע עלי משהו שאני לא יודעת, בזמן האחרון כולם יודעים עלי דברים שאני לא יודעת וזה מתחיל לעלות לי על העצבים!, "שמעת את הנבואה שלך ציפור קטנה שלי?", הנבואה?…, מה שגאי סיפר לי ביום שהגעתי לאחוזה, הנהנתי להראות לו שאני מבינה על מה מדבר והוא המשיך, "את שייכת לטוב המוחלט או לרועה המוחלט, הדבר המצחיק בנבואות שיש הרבה דרכים לפרש אותן, אביך היקר חושב שזה מדובר על יצור טוב או רע", הוא עזב את סנטרי וזז צעד לאחור משלב ידיים מאחורי גבו ומזדקף, "ציפור יקרה שלי הנבואה הזאת מדברת עלייך ועלייך בלבד, את מבינה, מסתבר שיש בך אפלה בדיוק כמו טוהר", עיניו ניצתו באור אדום ובוהק, גורמות להילה אפלה יותר להקיף אותו, "בעורקים שלך לא זורם רק דם של מלאכים יקירה, הוא מעורבב עם דם שדים טהור", פתחתי אין עיני לרווחה לא היה אכפת לי כבר שהוא רואה שאני בשוק, יש בי דם שדים?!, מה זה אומר עלי?!, מה אני?!, "אתה משקר ריק!, זה שקר!!", הגוף שלי שרף אני רותחת מכעס, נעמדתי והסתובבתי לדלת היציאה של הכנסייה, ריק הופיע מיד מולי, אני לא שולטת בכעס שלי כרגע זה משהו אחר, החום עלה לעיני בשנייה שנעמד מולי והדפתי אותו בתנופה אחת, ריק עף אל הדלת ושבר אותה בגופו, עף לרחבה מחוץ לכנסיה, זה היה כוח שונה ממה שהייתי רגילה אליו, הפנתי את מבטי לכיוון מראה קטנה שהייתה על קיר ליד המזבח, עיני זרחו באדום בוהק, הפנתי את מבטי מהמראה ותפסתי את ראשי בין ידי, עצמתי את עיני החי חזק שיכולתי ונתתי לנשימתי להרגעה, כשפתחתי את עיני יכולתי להרגיש שהחום נעלם מהם, הבטתי למראה ועיני חזרו למצבם הרגיל, הסתכלתי למחוץ לכנסיה, ריק עמד על רגליו מנער את בגדיו מהאבק שנתפס בו מהדלת, יצאתי מהכנסיה והתקדמתי לכיוונו, רציתי לעבור אותו ולחזור לאחוזה הכי מהר שאני יכולה, ברגע שהגעתי לצידו הוא עצר אותי ותפס במרפק ידי, "המלחמה האמיתית מתחילה בתוכך, וברגע שזה יגמר את תהיי לצידי", החיוך הזדוני שלו עלה חזרה על פניו, כל כך רציתי למחוק את החיוך הזה ולמעוך את הפרצוף הזה אבל אני לא רוצה להשתמש בכוחות שלי כרגע, לא ככה, שחררתי את ידי מאחיזתו והמשכתי ללכת.
אני בכניסה לאחוזה ואני מפחדת להיכנס, מה הם יחשבו עלי אם הם ידעו, אני פשוט עומדת מול הדלת ולא מצליחה לגרום לעצמי להיכנס, הדלת נפתחת ונוי יוצאת ממנה בריצה כמעט נתקעת בי, "מה את עושה כאן בחוץ משוגעת?", היא החזיקה בידה תיק עבודה וסידרה כמה דפים בתוכו, "אני … אאה.. בדיוק…", "לא משנה כנסי, אני זזה למשרד של גאי הוא שכח כמה ניירות במשרד שלו כאן, אני אחזור עוד שעה שעתיים", לא הספקתי לפתוח את הפה והיא רצה לכיוון רכב קטן ואדום, התניעה ונסעה משם במהרה, הדלת הייתה פתוחה לרווחה אז פשוט נכנסתי וסגרתי אותה מאחורי, נכנסתי לסלון והתיישבתי על הספה הגדולה מול האח, הורדתי את הנעליים ופשוט התכרבלתי על הספה בוהה באש באח, האחוזה היא מבנה ממש ישן וכולה עשויה מלבנים ואבנים גדולות אז תמיד קר בה, האח זה מקום נעים להיות לידו, הייתי כל כך שקוע במחשבות שלי ובלהבות המתפתלות שלא הרגשתי את אדם נעמד מאחורי הספה, "לאן ברחת בבוקר?", קפצתי בהפתעה כששמעתי את קולו, הוא עקף את הספה והתיישב לידי אבל לא קרוב מדי, הסתובבתי אליו, חיפשתי את עיניו, רציתי כל כך לראות אותם, העיניים החמות והכהות האלו שבולעות אותי במבט אחד, ברגע שמבטנו נפגשו לא הצלחתי להחזיק את הדמעות יותר, הם פשוט פצו ממני, נפלתי לזרועותיו ובכיתי, הוא אימץ אותי אליו והושיב אותי בחיקו, הרגשתי כל כך קטנה בין ידיו, אף פעם לא הייתי במצב כזה עם אף אחד, היחיד בחיי שראה אותי בוכה היה ריק, וזה היה בילדות, הייתי מוגנת בין ידיו, פשוט נפלתי לשינה נטולת חלומות בתוך ידיו החמות שמחזיקות אותי ולא יתנו לאף אחד לפגוע בי.
אני פותחת את העיניים, אני לא בחדר שלי, משהו כבד מוחץ לי את הבטן, אני מסובבת את ראשי לצד ורואה את פניו הישנות של אדם, "לא שוב!", אני לוחשת לעצמי בתסכול, אבל התסכול הזה הופך לגיחוך, ישנתי טוב בידיים שלו, אני מסתובבת לצד כדי להתקרב עליו, הוא ישן הוא כל כך שלוו, אני מרימה את ידי ומלטפת בעדינות את פניו, יכול להיות נחמד להתעורר כך כל בוקר, רובי צאי מזה על מה את חושבת ?!, משחתי את ידי אלי בזהירות, "למה הפסקת זה היה נעים?", אדם פותח את עיניו הרדומות ומחייך אלי חיוך שובב, אני מרגישה שאני מסמיקה ומיד מרימה את ידי לפני, "זה לא… אני לא התכוו..", ידו של אדם תפסה אותי ומשכה אותי קרוב עליו לחיבוק חם, סנטרו נגע בקודקוד ראשי, "אני פה אוקי, כל פעם שאת צריכה להתפרק אני פה", הופתעתי אבל מיד חייכתי והתכרבלתי בשקע צווארו, "תודה אדם", לחשתי לתוך עורו.


תגובות (1)

פשוט מצוין

15/09/2017 15:59
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך