אנשי האש- פרק 4

"אנחנו חייבים ללכת להציל אותו." זו הייתה הפעם החמישים שרואן אמר את זה ביומיים האחרונים, אבל אלה לא יכלה לענות. גם כי אם תענה היא תתחיל לבכות, גם כי היא ידעה שאם ינסו הם ימותו, וגם כי ידעה שאם תסרב בגלוי הוא פשוט ילך לבד. הסיבה היחידה שעוד לא עשה את זה היא השתיקה שלה. הסיכוי שתגיד כן. והיא כל כך רצתה להגיד כן.
"אתה יודע שזה מסוכן מדי." רטן אליו בן. הוא עוד לא הכיר את קור באמת, והיה לו קל יותר להתמודד עם האמת. רק אלה הבינה את הסבל של רואן, בעיקר כי החזיקה את עצמה בכוח כדי לא לרוץ אל החומה ולרצוח את כל בני האדם בידיים חשופות כדי למצוא אותו.
רואן הרים את הראש, ועיניו נצצו פתאום. אלה הכירה את ההבעה הזאת. זו הייתה ההבעה של קור כשהיה לו רעיון משוגע. רק עכשיו היא קלטה כמה הוא דומה לו. "אנחנו לא יכולים להציל אותו." הוא אמר. "אבל הם כן. העמוקים יכולים לעזור לנו."
"אתה משוגע." היא אמרה לו מייד. "העמוקים הם בני השטן, הם לא יעזרו לנו. ייתכן שהם גרועים עוד יותר מבני האדם."
בן דווקא לא נראה נגעל כל כך. "לא בטוח. כלומר פגשת אחד כזה פעם? את יודעת כמה בני האדם טועים עלינו. אולי גם אנחנו טועים? העמוקים אף פעם לא תקפו אותנו, נכון?"
"הם גם לא תקפו את בני האנוש. זה לא כזה מוזר שיצורים ימיים ובני אדם ישתפו פעולה. בני האנוש זקוקים למים כדי לחיות. אותנו המים הורגים. זה לא ייגמר טוב."
אלה הייתה נחושה בדעתה, אבל התערערה כשרואן נעץ בה את מבטו העצוב. "העמוקים לא תקפו את בני האדם עדיין." הוא הדגיש את המילה האחרונה. "אבל זה עוד יקרה. בני האנוש השמידו את הבית שלנו, אבל בטיפשותם הם הורסים גם את ביתם של העמוקים. המים מזדהמים יותר בכל שנה, ובקרוב העמוקים יצאו מהם. אם לא כדי לתקוף, אז כדי למצוא בית חדש, ואז בני האדם ילמדו את טבעם האמיתי ויתקפו אותם. חוץ מזה, זו האפשרות הטובה ביותר. אני מעדיף להסגיר את עצמי ולא לאבד את אחי, אבל נראה לי שעדיף יהיה אם נשחרר אותו. וחוץ מזה, אם העמוקים יהיה לנו סיכוי לנצח באמת. לא רק עיר אחת, לא פשיטה או קרב. לנצח את המלחמה כולה. שני הבנים התחילו לארוז בלי לשאול את דעתה, ויצאו כעבור שתי דקות. אלה חיכתה שנייה כדי לרטון "בנים." ואז רצה אחריהם, מקווה שתוכל להסביר את הטירוף שבתכנית לפני שיגיעו לשם. היא לא הצליחה. יום לאחר מכן, היא ראתה באופק את הים. קו מושלם של כחול ומוות. רואן האיץ את הליכתו. אלה נאבקה בדחף לברוח. 'למה הם לא מבינים?' היא שאלה את עצמה. 'למה הם רוצים כל כך למות?' אבל היא המשיכה ללכת, והלכה אתם עד שהגיעו לקו המים. "מה עכשיו? שאלה את רואן בעצבנות. "אתה לא מצפה שניכנס נכון?"
הוא הביט בה כאילו הייתה מטורפת, ורווח לה שחשב שהרעיון מטורף. לפחות הוא לא עד כדי כך טיפש.
"עכשיו נחכה." הוא אמר. "הם יודעים שאנחנו כאן."
והוא צדק. שעה קלה לאחר מכן, עברו אדוות במים. אלה קמה מיד מהחול הרטוב והדוחה, וכמוה עשו שני האחרים. יצור עלה מן המים, ונשימתה של אלה נעתקה.
עורו היה כחול כהה, והזכיר לה את הלילה. עיניו זהרו בצבע זהה לים שמאחוריו. שיערו היה לבן. הוא היה גבוה ממנה בראש לפחות, ולבש גלימה שחורה חסרת כל קישוטים. הוא היה הדבר היפה ביותר שראתה אי פעם. אבל היה זה יופי מפחיד, וזר. הכל היה חד אצלו: מצורת העיניים, שהזכירה קצת סינים, לאצבעות הכחולות שהגיחו מהגלימה, וכמובן החרב הדקה והשחורה כמו המוות. היא הייתה חדה יותר מכולם, ולאלה רווח לראות שהושארה בנדן שלה חסרת שימוש. זה יכול היה להשתנות בקלות.

"מה מטרתם של בני הלהבה במחוזותינו?" הוא שאל בקול רך וחלקלק.
רואן התחיל לגמגם, ואלה ידעה שבדרך זו הם לא יגיעו לשום מקום. "באנו לבקש את עזרתכם." היא הצליחה לאזור אומץ ולדבר. היא הייתה כל כך גאה שהצליחה לדבר, שגערה בעצמה על היותה מגוחכת.
"מה גורם לכם לחשוב שתקבלו אותה?" שאל היצור. "אין לנו עניין בכם."
עוינות גלויה. זה היה טוב בהרבה מעוינות מוסתרת. "קיווינו שנוכל להסכים על הפסקת אש." הביטוי היה כל כך לא מתאים שהיא ממש הרגישה אותו צורם בפיה, אבל מה שנאמר כבר נאמר. "כנגד בני האדם."
"בני האדם אינם דבר מלבד מטרד, חרקים שזמזמים בקצה שדה הראייה, אבל הם חסרי משמעות. ממש כפי שאתם. עכשיו, אם תואילו בטובכם לעזוב לפני שאדגים לכם מה אני עושה לחרקים שמזמזמים קרוב מדי לפנים שלי?" אלה נרתעה, אבל שמרה על הבעה שקוותה שהייתה חסרת רגש. הם הגיעו עד כאן, והם לא יכולים לעזוב. "בבקשה." היא התחננה. "אנחנו זקוקים לכם. אמרת שאנחנו לא יותר מחרקים, נכון? אם כך הרי לא תצטרך הרבה כדי לעזור לנו!"
העמוק חייך ואלה נרעדה כשראתה ניבים חדים בין השיניים הלבנות. "אכן." הוא אמר. "מה הפך אותכם לנואשים מספיק כדי לבוא אלינו?"
רואן נזכר פתאום שזה היה הרעיון שלו. "זה אח שלי." הוא לחש. "הם לכדו אותו."
העמוק הרחיב את חיוכו והתחיל לצחוק. הצחוק היה מפחיד והדגיש היטב את חוסר הרגשות האמתי שלו. "אני יכול לעזור לך למצוא את אחיך." אמר לבסוף. בלא כל אזהרה הוא זרק את רואן למים, וזה זעק בכאב וכשל אל החוף כשרגליו וגבו הרטובים מעלים עשן ומשחירים קלות. אלה עזרה לו לקום. היצור צפה מהצד בפנים אטומות. "למה מנעת את פתרון הבעיה שלי?" הוא שאל. "סביר להניח שאחיך כבר מת. אין לך סיכוי להציל אותו, אז למה להצטרף אליו?" אלה החווירה. רואן שלף את חרבו וניסה לדקור את העמוק, אבל זה תפס אותה בידיו והשליך אותה למים העמוקים. "עזבו עכשיו, ולא אמחץ אתכם." הוא אמר. בן בהה בו בכעס. "אתה לא יכול פשוט לעזוב!" הוא צעק עליו.
"אה, כן, כמעט שכחתי. נשלחתי להרוג אתכם, אבל נראה לי שיספיק אם פשוט אשאיר אתכם לחסדי המים. הם יעשו עבודה מצוינת גם בלעדיי." הוא הניף את ידיו, וקיר של מים הקיף אותם מכל הכיוונים.
"היה עדיף לכם אילו עזבתם כשיכלתם." הוא אמר. " הגאות מתקרבת."
העמוק נעלם, משאיר אחריו קירות של מים, ושלושה אנשי אש נתונים לחסדי הים.


תגובות (1)

יעש! הו אני אוהבת! *-*
קדימה המשך!

29/11/2013 04:57
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך