אפלה בהירה פרק 14: עשרה כושים קטנים

מסדרונות בית החולים היו דוממים, שתיקה צורמת אפפה אותם, צעדיי הדהדו על הרצפה הקרה, נכנסתי לחדרה של ליסה, היא ישבה על המיטה שבידה ספר עבה. היא הרימה את עיניה מהספר לכיווני, וחיוכה הסרקסטי נפרש על פנייה השזופות. מאז התאונה חשתי רגשות אשמה, והקפדתי לבקר את ליסה בכול יום. "איזה ספר?" שאלתי אותה, בזמן שאני מתיישב על הכורסה הלבנה שליד מיטתה "הרצח המסתורי בסטאייל" היא אמרה, ואני הבטתי בה במבט של תמיהה "אתה לא מכיר את הספר?" היא שאלה, כאילו אי הידיעה על קיומו של הספר הייתה הדבר המטופש ביותר בעולם "אני בחיים שלי לא שמעתי עליו, מי כתב אותו?" שאלתי בסקרנות יתרה "אגתה כריסטי, סופרת המתח והבלשות הנודעת ביותר" היא אמרה כאילו זה הדבר המובן מאליו "אוקיי, על מה הספר מדבר?" שאלתי, והפעם היא הסתכלה אליי כאילו אני מפגר. היא התכוונה לפתוח את פיה אך פתאום נכנסה לחדר אחות עם חלוק לבן, ושיערה היה אסוף בפקעת הדוקה ששום שערה לא קפצה ממנה. " ליסה סטרלם?" זיהיתי את קולה הקשוח של האישה, היא הייתה אותה אחת שקראה ללזלי ביום שבו הביאו את ליסה לבית החולים. "כן, זו אני" ליסה ענתה לה "אנו צריכים את חתימתך להסכם השחרור שלך" היא ענתה לה, ליסה הביטה בי בשמחה. אני לא הייתי קרוב אליה כול כך אבל יכולתי לראות שהיא סובלת לשכב במיטת בית החולים מבלי לעשות כלום. האחות הגישה לה דף והורתה לה לחתום על הקו בתחתית הדף. "איזבל, צריך עוד עירוי דם לחדר חמש" לזלי נכנסה לחדר במהירות עצומה מתנשמת ומתנשפת. "אני תכף באה" היא ענתה. היא חייכה אליי ויצאה מהחדר באותה מהירות שנכנסה, נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו שבה הייתי צריך לנחם אותה, היא הייתה צריכה לבצע ניתוח פשוט אך היא נכשלה, וגרמה לסיבוך במערכות של הבן אדם בו טיפלה, היא בכתה על זה כול כך. מדי פעם גם קפצתי לומר לה שלום, משהו בילדה הזאת גרם ללב שלי לפעום בעוצמה מדהימה, אין לי מושג אפילו למה.
"עשרה כושים קטנים" ליסה העירה אותי ממחשבותיי "מה?" שאלתי אותה מבולבל "עשרה כושים קטנים, זה אחד מהספרים הנוספים של אגתה כריסטי"