אפלה בהירה פרק 8: פגישה

היומן של אן ריתק אותי, חייה של נערה בת ארבע עשרה בשנות השישים. סיקרן אותי לדעת איפה היא עכשיו, והאם היא חייה בכלל. במהלך הימים אימצתי לעצמי מן הרגל כזה לקרוא כול ערב לפני שיחשיך דף מהיומן שלה, ההרגל הזה עזר לי לתרגל את הקריאה שלי שכבר מזמן לא השתמשתי בה. במהלך הימים האלו הרגשתי גם שמישהו בוחן אותי, צופה בי, זה גרם לי לחשוש האם מישהו גילה אותי. לילה אחד אחרי שסיימתי לקרוא את העמוד מיומנה של אן שמעתי קול ניפץ זרדים, ובאותו הרגע קפצתי ממקומי והתקרבתי למקור הקול וראיתי צללית אפלולית, הדמות החלה לרוץ ואני אחריה. הדמות לא הייתה מהירה במיוחד, הצלחתי לתפוס אותה ביציאה מהיער. "מי אתה?" שאלתי את הדמות, אבל פתאום שמתי לב לשיער הארוך שלה, ולגוף החלוש שלה, היא הייתה נערה, והיא בכתה. "אני מצטערת, לא התכוונתי לעשות שום דבר, אני נשבעת" הקול שלה רעד, היא הייתה בערך בגילי "אז למה באת לפה כול ערב?" שאלתי אותה, "הגעתי לפה בהתחלה בטעות, אבל אחר כך כבר רציתי לדעת מה את עושה פה" היא השיבה בקול יותר יציב "אבל לא אזרתי אומץ לשאול אותך" היא המשיכה "מה את עושה פה? ההורים שלך לא דואגים לך?" היא שאלה "לא עיניינך" עניתי לה בקול תקיף, היא נרתעה מעט "ומה את עושה כאן?" אני שאלתי אותה. "לך לא ידאגו" המשכתי "אמא שלי לא בבית, ואבי לא גר איתנו" היא ענתה בעצב והשפילה את מבטה. זה היה מוזר הרבה זמן לא ראיתי נערה בגילי. "איך קוראים לך?" היא שאלה אותי בקול יציב לגמרי אבל קצת מפוחד. "קיילין, ולך?' שאלתי אותה "איימי גרין" היא אמרה בביטחון.