August
נסיוני.

אקווריום – פרק 1

August 27/03/2016 829 צפיות תגובה אחת
נסיוני.

~אקווריום~
זאת כבר השנה השניה שאני לכוד כאן.
אני יודע את זה בגלל העוגה שהביא צוות המחקר לחדרון הקטן שאני מוחזק בו. אני רואה את כל צוות השומרים מתכנס, מריעים לדוקטור ולצוות שלכד אותי. אני רואה גם את ראש הפרויקט נושא נאום אבל כמובן שאני לא יכול לשמוע אותו.. קצת קשה לשמוע משהו שאתה תקוע בתוך אקווריום טנק מים ענקי.
לא שהייתי רוצה לשמוע אותו גם אילו יכלתי, הוא בטח מבלבל לכל הצוות את המוח על כמה הוא מוכשר שהוא מצא ולכד אותי "לגמרי בעצמו", וגם רואים שאני צודק כי הפרופסור האחראי זז באי נוחות שהראש פרוייקט לוקח את כל הקרדיט לעצמו. לימדתי את עצמי לקרוא את השפתיים שלהם, כדי שאני אוכל טיפה להבין ולא להיות לגמרי אבוד וחסר אונים כאן, אבל זה קשה לקרוא שפתיים של מישהו שמפנה לך את הגב כמו הראש פרוייקט.
האוכל שלהם ניראה טוב.. זה הרבה כיבוד בשביל קבוצה די קטנה של אנשים.. לפעמים זה ניראה לי כאילו הם עושים דברים דווקא כדי לעצבן אותי כמו להעמיד לי את השולחן העמוס הזה בדיוק מול האקווריום.. מזל שאני לא יכול להריח דרך הזכוכית וטונות המים שכאן אחרת באמת שהייתי משתגע.
והאוכל שהם כיסו איתו את השולחן… טוב, זה בהחלט ניראה הרבה יותר טוב מהאוכל שהם מאכילים אותי בו.
אני אומר אוכל אבל זה יותר ניראה כאילו הם פשוט זורקים לי את כל השאריות שהם לא רוצים. חצאי סנוויצים אכולים ותפוחים עם סימני שיניים, קצת פירות וירקות שבברור עבר זמנם ועכשיו הם מכוסים בעובש, ועם יש לי ממש מזל אני מקבל גם חצי סופגניה אכולה או מאפה מתוק כזה או אחר שלמישהו לא התחשק יותר אז הם החליטו לזרוק לי.
אני ההצגה שלהם.
השלוש האכלות היומיות שלי זה הבידור הקבוע שלהם. המשגיחים שלי הם אלו שמאכילים אותי. הם בדרך כלל שתי שומרים במשמרת, אחד מהם מטפס לגג של האקווריום שלי, כמובן לבוש בחליפת הגנה מלאה נגדי כדי שאני לא אשרוף לו את הפרצוף, פותח את הצוהר הקטן שיש שם ושופך את כל הזבל שהם אגרו לתוך המיכל. אז הוא נועל את הצוהר, יורד ומתיישב ביחד עם החבר שלו וביחד הם צופים בי יורד לקרקעית ומתחיל לאכול בחוסר ברירה את כל מה שהם הואילו בטובם להשאיר לי, כל זה מלווה כמובן בהצבעות עלי ובמילות בוז וזילזול. "היי תיראה זה החצי סנוויץ שזרקתי בצהריים, אמרתי לך שהוא יאכל אותו" "זה לא חוכמה, הוא אוכל הכל" אני קורא את השפתיים של השומרים…
כבר שנתיים אני פה ועדיין לא הוצאתי אפילו מילה. אפילו לא נסיון אחד לדבר איתם. הם בטח חושבים שאני אילם או לא מבין את שפתם או אולי אפילו גם וגם.
אני יכול לדבר איתם.
איכשהו דרך הזכוכית והמים אפשר לשמוע את הקול שלי, אבל אני לא רוצה. גם אין לי מה להגיד להם. הם כבר יודעים שאני שונא אותם. שכל מה שאני הכי רוצה לעשות בעולם זה לצאת מהמיכל הזה, לשרוף את כולם שם ולברוח מכאן. אבל זה לא אכפת להם, כי הם יודעים שזה לא יקרה. המים חוסמים כל אפשרות בשבילי להשתמש באש שלי. ברגע שאני רק מדליק את הלהבה שלי היא נחנקת מתחת לטון וחצי מים ונכבת, אז מיותר לציין שכבר מזמן הפסקתי לנסות להדליק אותה..
זה בטח נישמע מוזר, אבל אני נושם בכוחות עצמי מתחת למים.
בימים הראשונים הם עוד ניסו לחבר לי את מסכת החמצן. כמה צינורות שנתקעו לי בצוואר ביחד עם מסכת הנשמה ואלקטרודות שהיו מחוברות לי לחזה ולשאר הגוף כדי למדוד עם יש לי מספיק חמצן. תלשתי את הכל ממני מהר מאוד, עם הייתי יכול הייתי גם שורף את זה. זה כאב, אני לא אגיד שלא. אבל לא הייתי זקוק לזה, וגם עם כן, הדבר האחרון שרציתי היה להיות תלוי בהם ככה. השומרים ומצלמות האבטחה של החדר מספיק גרועים, אני לא צריך גם שיעקבו אחרי כל נשימה שלי במוניטור.

היום הגיע שומר חדש לחדרון שלי.
אני יודע שהוא חדש כי אני מכיר את הפרצופים של כל מי ששומר עלי. אני מסתכל עליו מתוך המים דרך הזכוכית השקופה כשהוא נכנס לחדר ביחד עם הפרופסור האחראי שהיה ניראה עסוק בלדבר, כניראה מסביר לו על העבודה החדשה שלו ומה הם עושים בפרוייקט.
ואז הוא מצביע לו עלי, "זה נושא המחקר המרכזי שלנו" אני קורא את השפתיים שלו כשהוא מסביר לו.
הוא ממשיך לדבר איתו עוד קצת, מחווה לו עלי ועל פינת הקפה והמיני מקרר הקטן שבפינת החדר, לפני שהוא עוזב ומשאיר אותו לבד איתי.
ואז קורים שתי דברים מוזרים.
הראשון זה שזאת הפעם הראשונה שיש לי רק שומר אחד.
בדרך כלל יש לי שתיים.
תמיד יש לי שתיים.
גם שאחד מהזוג חולה או נעדר יש כונן גיבוי שאמור לבוא להחליף אותו, יכול להיות שהכונן בדרך…?
דבר שני, וזה הדבר היותר מוזר,
יש לי דחף חדש ולא מוסבר…
לדבר איתו.


תגובות (1)

נשמע ממש מעניין, הכתיבה שלך טובה מאוד.
מחכה להמשך :)

27/03/2016 20:49
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך