אש וקרח פרק 22

~כמה שבועות קודם לכן~
נ.מ. דן

אחרי שנגמר יום הלימודים שברובו שמתי לב שג'יין מתחמקת ממני – כאילו יש לה משהו לספר לי והיא לא יודעת אם כדאי – ראיתי אותה יוצאת במהירות מהכיתה והולכת לחדרה, אני יודע שאסור לעשות את זה אבל הרגשתי צורך לעקוב אחריה, רק לאט יותר. הגעתי לחדרה כמה דקות אחריה ודפקתי על דלתה, לא נשמעה תשובה אבל שמעתי קול צעדים ורשרוש נייר. דפקתי שוב ועדיין היא לא ענתה, הרגשתי שמשהו לא בסדר, הייתי בטוח שהיא נכנסה לחדר שלה קודם, לא הגיוני שהיא יצאה ממנו ולא ראיתי אותה. אחרי כמה שניות מעיקות של המתנה נגמרה לי הסבלנות והחלטתי להיכנס, בדיוק ברגע שפתחתי את הדלת היה הבזק כחול מסנוור מאחת הפינות של החדר ואז החדר כולו הואר באור כחול בוהק ובפינת החדר הופיע דבר שנראה כמו שער. ראיתי את ג'יין מתקדמת לעברו וקפאתי במקומי, בידה היא החזיקה פיסת נייר מקומטת שמהמקום שבו עמדתי יכולתי לראות שכתוב עליה משהו, לא ראיתי מה. היא התקרבה לשער, רציתי לצעוק עליה לעצור, לרוץ לעצור אותה בעצמי, אך הרגשתי שגופי כאילו קפא, ללא כל יכולת לזוז או לעשות כל תנועה אחרת, ודיבור כלול בזה. היא נכנסה אל השער ומשהו התחיל למשוך אליו גם אותי, כאילו לא מספיק לו לקחת רק אותה אז הוא חייב גם אותי. ניסיתי להתנגד ללא הצלחה, פשוט נשאבתי פנימה ובמשך כמה שניות לא חשתי כל תחושה, ואז הרגשתי את עצמי נוחת על מצע קשה ומערבולת של קור וחום פוגעת בי. הרגשתי את גופי נשרף וקופא בו זמנית, זו הייתה הרגשה נוראית. אם זה המקום שגם ג'יין הגיעה אליו, לא רציתי לדעת מה עובר עליה ברגעים האלה. כי מה שעבר עלי היה הדבר הנורא ביותר שאפילו לא יכולתי לדמיין. אחרי שכבר לא נשארה לי תחושה בגוף, ראייתי התבהרה שלא זכרתי שאיבדתי אותה. החלטתי ללכת בעקבות קו הגבול כי הבנתי שאם אני אסטה ממנו אפילו קצת, אני עלול או להישרף למוות, או לקפוא למוות ולא ממש רציתי שזה יקרה.
המשכתי בדרכי לאורך הגבול כמה שעות ושמתי לב שאני לא מתייבש או מתעייף או כל סימן אחר לזה שאני צריך לאכול או לשתות משהו. המשכתי להתקדם עד שראיתי מולי יער. כן, זה באמת היה יער, מהירוקים האלה והסבוכים, עם המון צמחייה ועצים ופרחים. זה היה מאוד מפתיע לראות את המראה הזה באמצע השממה של האש והקרח. עמדתי להיכנס כשענף עץ בצורת זרועה עצרה בעדי.
"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שמעתי קול עבה שואל אותי.
"אני דן ולמען האמת, אין לי שום מושג מה אני עושה כאן, סתם הלכתי על הגבול והגעתי הנה," עניתי ומיד הוספתי, "אני יכול להיכנס?" הרגשתי ממש טיפש, 'אני דיברתי לאוויר?'
"אני לא בטוח, מעולם לא ראיתי מישהו עם מראה כמו שלך." הקול נשמע מהורהר, כנראה חושב אם לתת לי להיכנס.
"מה זאת אומרת שמעולם לא ראית מישהו עם מראה כמו שלי? מה לא בסדר בו?" שאלתי ופתאום עלתה בי השאלה, 'אז איך האנשים שחיים כאן נראים?' כמובן שלא שאלתי את זה את הקול, לא רציתי להיות בוטה.
"השיער שלך, הוא חום בהיר. והעיניים שלך, גם הן כאלה. מעולם לא ראיתי את השילוב הזה. אצל רוב האנשים מחצי האש השיער או ג'ינג'י-אדמוני או חום כהה-שחור והעיניים הרבה יותר כהות, גם צבע העור שלך די מיוחד," אמר הקול ואני התחלתי ולחשוב שמי שמדבר הוא העץ. 'דביל' נזפתי לעצמי, 'עצים לא מדברים. מצד שני- אני גם לא מכיר עולם שיש בו חצי של אש וחצי של קרח, אז אולי זה כן הגיוני.'
"בכל מקרה, למה אתה לא יכול לתת לי להיכנס?" שאלתי אותו.
"הרבה זמן לא היו פה אנשים. הפעם האחרונה הייתה… אני כבר לא זוכר, נראה לי שלפני שלוש עשרה או ארבע עשרה שנים וגם אז, לא ממש ידעתי מה לעשות," אמר הקול.
"נו? ומה בסוף עשית? נתת לו להיכנס או לא?" שאלתי, קיוויתי שהוא יאמר את מה שרציתי שהוא יאמר.
"נתתי לו להיכנס בסוף," אמר בתבוסה, "גם הוא שאל אותי את השאלה הזאת, רק בניסוח קצת אחר. הוא גם הבטיח לי שלא יפגע לרעה במקום ובתמורה אני אתן לו לחיות בו."
"ואם גם אני אבטיח לך את זה? אתה תיתן לי להיכנס?" שאלתי בתחינה.
"אני מבטיח שכן. אבל אתה לא תוכל לשקר, אני יכול לזהות כשמשקרים לי," אמר.
"למה לי לשקר? ממילא אין לי איך לפגוע ביער. אני מבטיח ונותן לך את מילתי שאני לא אפגע ביער הזה," אמרתי והתכוונתי לכל מילה.
"אני יודע שאתה דובר אמת, אתה יכול להיכנס לממלכה." הענף חזר אל מרומי השמיים ואני נכנסתי אל היער או הממלכה.
"תודה," צעקתי אל העץ שכבר הייתי בטוח שהוא מי שדיבר והתקדמתי אל מעמקי היער הסבוך, בחיפוש אחר אוכל, מים ומקום לישון בו.