זה הסיפור הראשון שלי ויהיה לו המשך, אבל אין לי מושג אם זה מתקדם לאנשהו. בכל אופן, ני אשמח לתגובות כי אין לי מושג אם זה סיפור נורמאלי או לא.

באמת חשבת שאתה לא יודע לעוף?

זה הסיפור הראשון שלי ויהיה לו המשך, אבל אין לי מושג אם זה מתקדם לאנשהו. בכל אופן, ני אשמח לתגובות כי אין לי מושג אם זה סיפור נורמאלי או לא.

פעם הייתי ילד רגיל.
הייתה לי משפחה רגילה, בית רגיל, חברים רגילים וכלב רגיל.
אבל הכל השתנה כשחלמתי את החלום ההוא.

יום שני אחד, בתשע בלילה, הלכתי לישון. דאגתי באותו יום בגלל שיעורי בית ששכחתי לעשות בצהריים. הייתי בטוח שלמחרת בבוקר המורה תצרח עליי. קיוויתי מן תקווה מטופשת שאם לא אצליח להתעורר בבוקר, אפסיד את השיעור והיא לא תצרח אלא רק תתן לי עונש. השתדלתי מאוד שלא להירדם, אבל כמו תמיד, חוק מרפי ששונא אותי כל כך נקם בי ונרדמתי פחות מחמש דקות אחרי שהתכסיתי בשמיכה. כשהתעוררתי, הייתי בחדר שקירותיו בנויים מעץ. חדר קטן מאוד, שעל קירותיו תלויים ציורים שצויירו על ידי ילדים קטנים. בפינת החדר ישב שולחן ובו ישבו שני יצורים ושיחקו טאקי. הקטן מבינהם, שנראה קטן ממני בשנתיים שלוש היה ירוק, וכנפיים דקות ככנפי שפיריות נפרשו על גבו. הילדה הייתה בגילי בערך, והיו לה כנפיים של מלאך. כנפיים יפות כל כך… גם הילה הייתה לה. אבל שערה היה סגול מתולתל והגיע עד אזניה בערך, ושבר את המראה המושלם. אילו רק היא הייתה בלונדינית. כשהילדה ראתה אותי, היא חייכה. היו לה שיניים חדות מאוד, אבל היא לא הייתה מפחידה. ״סוף כל סוף הגעת!״ היא אמרה. ״חיכינו שתבוא.״ הילד חייך גם הוא, חיוך נורמאלי בהרבה. ״הגעת לארץ הילדים. בוא, נראה לך את המקום.״ הוא אחז בידי, והוביל אותי אל דלת אדומה קטנה, בדיוק בגודל שלי. שלושתנו עברנו דרכה, ולרגע היה נדמה לי שאני רואה סרט של דיסני. הנוף היה מדהים, ובקצהו טירה גדולה בלבן ובזהב. הבטתי לאחור, וראיתי שיצאתי מתוך בית עץ אל מרפסת עגולה. ״אתה בא?״ שאל הילד מלמטה. המלאכית שלחה אליי מבט מתנצל. ״הוא לא יודע שאתה עוד לא יודע לעוף. הוא חדש בהדרכת תיירים. הסולם בצד השני, אבל אל תדאג, עד לביקור הבא כבר לא תצטרך אותו.״ ירדתי בסולם, שנראה ישן אבל לא משומש. הוא התנדנד כל הזמן, וזה הדאיג אותי, כי זה לא היה סולם חבלים. הדשא שלמטה היה רך מאוד. אני יודע כי נפלתי את חצי מהדרך אליו ולא קרה לי כלום. הלכתי עם שני החברים החדשים שלי, וראיתי עוד המון ילדים, גדולים וקטנים, בכל מקום. כמעט לכולם היו כנפיים. עוד שני ילדים חוץ ממני בערך נראו רגילים ומבולבלים כמוני. לא התקרבנו בכלל לטירה, וגם לא היה לי אכפת, כי בדרך עברנו בלונה פארק מדהים, (למרות שחצי מהמתקנים דרשו תעופה ולא יכולתי לעלות אליהם) ובקיוסק שבו הכל היה בחינם. גן עדן. לבסוף עברנו את השיעור הראשון בחיי שבאמת נהנתי בו, שהסביר דרכים בדוקות להתעללות במורים והתחמקות מעונש, ואימון בזריקת עוגות על פרצופים. כשהשיעור נגמר, ליקקתי את שפתיי באושר, אבל אז הילד הירוק אמר בקול שהתאים יותר להלוויה: ״הלילה נגמר. אתה צריך לחזור לפני שידעו שנעלמת. ״אבל לא ראיתי כמעט כלום!״ אמרתי בקול מתבכיין. ״למה אני לא יכול לעוף?״ הילד צחק וענה לי בשמחה. ״באמת חשבת שאתה לא יכול לעוף? תפעיל את האמונה שלך, אידיוט קטן! כדי לעוף תצטרך רק להאמין שזה לא חלום!״ ואז התעוררתי על רקע צרחותיה של אמא, שהסבירה לי בקול בוכים שאני מאחר לבית הספר. לקחתי את התיק ורצתי, חיוך על פניי. זה היה חלום. אבל זה היה החלום הכי טוב בחיים שלי.


תגובות (2)

ממש אהבתי את הקטע הזה!
מקווה שיהיה המשך ! ^.^

28/06/2013 01:45

וואו! זה קטע ממש יפה :)
אהבתי מאוד את הרעיון ואת צורת הכתיבה שלך :)
גם אני מקווה מאוד שיהיה המשך :)

28/06/2013 02:15
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך