caylin
זה הפרק הראשון של "בוגדת" מקווה שנהנתם.

בוגדת – פרק ראשון

caylin 22/04/2020 526 צפיות תגובה אחת
זה הפרק הראשון של "בוגדת" מקווה שנהנתם.

הזקנים שבכפרים מספרים על יצורים קסומים ורוחות שחיו בממלכה הזו . הם מספרים על מכשפים ומכשפות בעלי קסמים מדהימים וגדולים, על גיבורים ונבואות.
אבל היום, בחיים האמיתיים, טוב, לפחות באלה שאני חייה הקסם נשכח ואין פלאים יש רק את המציאות האומללה שכולנו חיים בה.
התהלכתי במסדרון הגדול של הארמון, הכול היה כול כך שקט בחלק הזה. יכולתי לשמוע את תפיפות הצעדים של עצמי.
הארמון היה גדול, אבל לא הייתה לי הרשות להסתובב בכולו, רוב הזמן הייתי במסעות אז לא היה לי זמן להסתובב גם במקומות שיכולתי. רוב החלקים בארמון היו מצוחצחים ומבריקים. אבל לשום משרת לא היה רשות להיכנס לאגף הזה. לכן לכול מקום שהסתכלתי היו קורי עכביש וערמות של אבק. ואני יכולה להישבע שראיתי חולדה רצה לעבר חור בקיר. הגעתי לדלת העץ הגדולה בסוף המסדרון זאת הייתה דלת עץ פשוטה, להבדיל משאר כול הדלתות שהיו בארמון. פתחתי את הדלת בשקט והתגנבתי פנימה.
החדר היה חשוך אבל מהעור החלוש שהגיע מאחד הווילונות יכולתי לראות את שולחן העבודה שהיה מלא באבק והכיסאות שהיו פזורים בחדר ובמרכזו מיטה מפוארת. כזו עם מזרן עבה ומצאים נעימים ורכים.
התקדמתי לעבר המיטה ובמשיכה מיומנת הרמתי אותה קצת למלא, והשתחלתי מתחתיה.
ירדתי בסולם העץ השחוק, ויכולתי לראות את העור הזהוב החלוש הבוקע מלמטה.
זה היה מעבר אבן ישן, מתחת לארמון היו הרבה מנהרות וזאת הייתה אחת מהן. הוא לא היה רחב במיוחד אבל כמעט כול אחד היה יכול לעבור בו.
לבסוף כשהגעתי למטה ראיתי את אותו חלל מוכר. הוא לא היה גדול במיוחד אבל מספיק ללפחות עשרה אנשים. הוא היה חצוב באבן ושלושה לפידים בוערים העירו אותו. באמצה החדר היה שולחן עם מפה של המדינה שעליה היו "כלי משחק" ומסביב היו שרפרפי עץ קטנים. על אחד השרפרפים ישב "ריס" לחשתי בחיוך. הוא נרדם על השרפרף הקטן כשהוא נשען על אחד הקירות. שערו הזהוב היה מבולגן על ראשו. הוא לבש מכנסיים חולצה ומעיל עור חום. ולרגליו לבש מגפיים חומים גדולים. ולידו נחה הקשת ואשפת החיצים שלו, הקשת שאביו הוריש לו היו עליה חריטות יפיפיות שהוא עשה בעצמו. ועל צברו היה התליון שהבאתי לו ממשאי הראשון.
עם מישהו אחר היה תופס אותו ישן במשמרת הוא כנראה היה מלשין וריס היה נענש. אבל אני לא הייתה מישהו אחר.
הורדתי את הברדס מראשי. התקרבתי והתכופפתי אליו "ריס" לחשתי ונענתי אותו בעדינות "ריס!"
"מה? כן! " הוא קפץ ואז הוא ראה אותי ופניו עורו "היי" הוא חיבק אותי בחום "איך היה?"
"נורא" לחשתי.
פניו נעשו רציניות וידעתי שהוא הבין, המשימה הצליחה, אני הצלחתי אני תמיד מצליחה.
הוא חיבק אותי בעדינות ואני נאחזתי בו כאוגן. נשארנו ככה מחובקים.
"היי יוני אהבה" נשמע צחוק מלגלג.
התנתקנו במהירות והרגשתי איך פני מאדימות. אבל התעשתי תוך כמה שניות ושמתי על פני פרצוף נטרלי. "היי לקס" אמרתי בחיוך מזויף "נחמד לראות גם אותך. אני בסך הכול באתי כדי לתת תצהיר על המשימה" לקס הייתה החברה הכי טובה שלי מאז שהגעתי לארמון אבל זאת לא הייתה חברות אמיתית, לא באמת. לקס הייתה חמומת מזג ופזיזה. היה לה עור בהיר ושיער ג'ינג'י פרוע היא הייתה ה"כייפית" מבין שתינו.
"ודרך אגב אנחנו לא…" התחלתי לומר אבל כשראיתי את המבט בפניה ידעתי שהיא לא תעזוב או תאמין לי בעניין הזה "לא משנה" מלמלתי
הלכתי לכיוון השולחן ובדרך העפתי מבט לריס הוא נראה ממש נבוך וקצת ריחמתי עליו ידעתי שלקס תילך אחריו בכוונה להוציא ממנו מידע.
פתחתי מגירה בשולחן והוצאתי מגילה דיו ונוצה. התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לכתוב. אחרי כול משימה היינו צריכים לכתוב דוח על כול מה שקרה, הציוד שהשתמשנו בו, כמה זמן לקח לנו ועוד כול מיני פרטים כאלו. בזמן שכתבתי הרגשתי שחוויתי את זה עוד פעם, את החברים שהשארתי מאחור ,את הבכי את התחנונים את הבגידה. שנאתי את עצמי, פשוט שנאתי את עצמי אבל עשיתי את מה שהיה צריך לעשות.
אחרי כמה דקות של כתיבה רצופה ומהירה גמרתי. גלגלתי את המגילה והורדתי את השרשרת שהייתה על צברי שעליה היה מחובר מפתח זהב קטנטן. פתחתי את המגירה העליונה בשולחן. זאת הייתה המגירה היחידה בשולחן שהייתה נעולה, במגירה הזו היו כול הרשימות והדיווחים. הכנסתי את שלי אחרון בשורת דיווחים מהשנה האחרונה ונעלתי חזרה את המגירה.
"איזה כיף לך שקיבלת מפתח" אמרה לקס בכמיהה. הבנתי למה, כול הנערים רצו, המפתח ניתן רק לטובים ביותר, וידעתי שהייתי כזו, גם עם ממש שנאתי את זה, הייתי טובה. כולם ידעו את זה.
"אני בטוחה שגם את תקבלי" אמרתי לה בחיוך מעודד "מתישהו"
היא נענעה את ראשה ואז נזכרה במשהו ופניה נהיו לחוצות אפילו מפוחדות "ג'ס?" היא שאלה בחשש "הוא רוצה לדבר איתך"
גרוני נהיה יבש וביטני התכווצה, ידעתי בדיוק למי היא מתכוונת, היא אפילו לא הייתה צריכה להגיד את שמו. התחלתי להילחץ בעצמי אבל לא יכולתי להראות את זה לאחרים לכן חייכתי בביטחון "אז למה אנחנו מחכות? בואי נלך לדבר עם המלך"


תגובות (1)

הפסקתי אמצע כי יש המון שגיאות כתיב.

15/05/2020 21:39
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך