בוגדת- פרק 6

השמיים היו כחולים ועננים שיטו להם שם כמו סירות. היה להם גוון כחול עמוק שהתמשך עד אינסוף. והעננים דמו לצמר של כיבשה שמתחו אותו עד שכמעט נקרע. השמש זהרה באורה הזהוב והפיצה חום שליטף בעדינות את עורי. נעימת הפרסות, התמידית שליוותה אותי במשך עשרות מיילים עוד זמזמה בראשי כשעצרתי לנוח.
התגלשתי מטישו ורגלי פגעו בחוסר יציבות באדמה הקשה. שנינו היינו עייפים, יצאנו מכפר בירלי אתמול בבוקר ולא עצרנו פרט לכמה עצירות מנוחה קצרות.
"נראה שנשאר פה בינתיים." אמרתי בעייפות לטישו, שצהל בתגובה.
פרשתי את מצעי ונשכבתי על האדמה. היינו בתוך סבך של שיחים, זאת הייתה אחת הסיבות שבחרתי את המקום הזה, זה היה רחוק מהדרך, אבל גם לאלה ששוטטו ביער יהיה קשה למצוא את המקום הזה.
כמה שניות אחרי שהנחתי את ראשי נעצמו עיני ונרדמתי.

רעש של מוזיקה וצחוק העירו אותי לקראת ערב. קפצתי על רגלי והובלתי את טישו לשביל, התקרבנו אל הקולות בזהירות. עקפנו קבוצת עצים ולעיני התגלה מחזה משמח שלא ציפיתי לראות במקום כזה.
בקרחת יער קטנה נחו שני קרונות של להקה נודדת. הרוב ישבו במעגל סביב מדורה גדולה, שתי נשים עמלו על ארוחת הערב ושני ילדים התרוצצו בין רגליהם.
הם היו באמצה שיר כשהגעתי, אחד מהם. איש מזוקן וגדול ממדים סימן לי לשבת איתם.
התקרבתי והקשבתי יחד עם כולם.
הנערה ששרה סיימה בסלסול אחרון ופרטה על הלירה שלה כמה תווים אחרונים. רק לאחר מכן נודע לי שזה היה שיר שהיא כתבה. אולי שמעתם אותו פעם שמו היה "גבירת המצולות" זה היה שיר על נערה שקוללה בידי מכשף.
האנשים מסביב למעגל תפחו על שכמה ושיבכו אותה על השיר.
"זהו שיר יפיפה!" החמאתי לה.
האנשים סביב היו מרוכזים בשיר ולא שמו לב שהגעתי, והופתעו למראי. אבל אחרי כמה דקות של הכרות הם קיבלו אותי כשלהם.
"סבא בברנקי? תוכל לספר סיפור?" שאל ילד בן שבע. " לכבוד השנה החדשה" הוא הוסיף כשסבו שלח לעברו מבט.
"איזה סיפור תרצה שאספר?" שאל אותו סבא בברנקי אחרי שתיקה קצרה "את הסיפור על לרמיר שניצח צבא שלם? או על חמשת המסדרים? או אולי.." חיוך גדול ניצת על פניו "תרצה שאספר לך על אוולין ואלירט, ומי הם המרגלים האמיתיים של המלך?
אבל לפני שאוכל להתחיל בסיפור כולם פה מכירים את שתיים עשרה שבטי הפיי?"

"ביער הגדול שנמצא בגבול הממלכה, חיו להם יצורים שאיש לא הבין. איש מלבד קהילה של מכשפות. לפחות ככה האנשים חשבו וכינו אותן. אבל אלה שהיו בקיעים וחיו ליד היערות ידעו שביער מתגוררים שתיים עשרה שבטי הפיי.
השבט הראשון, שבט כנפי הירח היה בעל הפיי שבגיל הבגרות היו משתנים. חלק היו מצמיחים כנפיים ונוצות וחלק ניו הופכים ליצורים הקסומים שכולם מכירים מהסיפורים. אבל אלה לא היו רק הם. בין החיות היו גם משבטי השמים, הזוחלים, והאיילים הגאים.
לא כולם נראו כמו חיות. היו כאלה שנראו בדיוק כמו בני אדם.

השבט הספציפי שבו נתמקד הם שבט האדמה. הם נקראו כך מכיוון שהם היו השבט היחיד שנראה כמן בני אדם. והתכונה שיחדה אותם כול כך הייתה שהם לא יכלו לשקר.

בני הפיי לא קיבלו יחס נעים מהכפריים ואחרי שהציתו את כפריהם הם נסוגו ליערות וכפריהם החדשים נותרו כסוד.
ההיסטוריה חישלה אותם. כבר לא היה אפשר להגדיר אותם כטובים או רעים. הם היו עושים תמיד את מה שהיה משרת אותם, או מגן עליהם. הם לא היו ידועים כלוקחים סיכונים. היה אפשר להגיד שהם אנוכיים במידה כזו או אחרת. אבל אחרי מה שהם עברו, באמת אפשר לשפוט אותם?

בחורף אחד באמצה סופת שלגים נער הופיע על דלתה של מרפאת שבט האדמה.
שערו היה זהוב כשמש, עיניו ירוקות כעלי העצים, ושפתיו אדומות כדובדבני יער. ביתה הצעירה הכניסה אותו פנימה ושאלה לשמו ומבוקשו.
שמו של הנער היה אלירט והוא רצה תרופה לאחיו הגוסס.

בתוך הבית היה תחושה חמימה ומרגיעה. על הקירות הדקים היו תלויים שטיחים עם דוגמאות יפהפיות. אבל חוץ מהם לא היה עוד ריהוט רב בחדר.
הנערה הובילו אותו לחדר שני שבו ישבה אישה זקנה. שערה היה לבן ועורה מלא בקמטים. הוא בירך אותה אבל היא רק התבוננה בו ארוכות. לאחר כמה שניות, או דקות, או אולי שעות הזקנה דיברה. "אוולין יקרה, העם הוא ראוי? הם ראויה היא מטרתו?"
אלירט היה מבולבל, מדוע הנערה תדע טוב יותר מהזקנה? הלו היא הביאה אותו אליה.
הנערה הסתכלה עליו ועיניה חדרו לתוכו. פתאום צבען השתנה לצבע ירוק והיא התחילה לדבר בקול צרוד ומרוחק.

הוא ישמיד את אלו הנקרים בדרכו,
אלו שנקטו פעולה נגדו.
את אשר נעלם לעולם לא תמצא
את אשר השמיד ירדוף ויכלא
בכלא חסר סורגים
בליל נטול ירח, ביום בלי החמה
את עיני הכופר ישוב וישבה
בלהבות הכחולות
של אלה שאסורה אמירת שמם
זאת שלא הכירו, שהייתה אחת מכולם
ביתו הבכורה של המלך תחזיק בתשובה
תמצא בידה גורל שבו לא בחרה
תמצא בידה ההחלטה, הבחירה הגורלית
להציל את העולם או לתת לו להיחרב תחת שמה.

אוולין עצמה את עיניה ארוכות ופתחה אותן "זה עבד?"
"מי אתה?" צעקתה המבוהלת של הזקנה הבהיל את הנערה והקפיץ את הנער.
"אני איכר מהכפר שמחוץ לי –"
"אתה משקר!" קטעה אותו הזקנה בחדות. "הנבואה לא מדברת עליך, היא מדברת על ביתך הבכורה, לא אתן שתתגשם נבואה זו, לא תצא מהיער הזה בעודך בחיים!"

הם החזיקו אותו בשבי, כי רצו הם לבטל את הנבואה, או לפחות לנסות.
אבל הוא לא וויתר, הוא היה צריך לחזור לביתו, הוא לא האמין לנבואה המטופשת הזו. הוא היה מכן לעשות הכול בכדי לצאת משם. לכן הוא גרם לאוולין להתאהב בו ולשחרר אותו.
הוא ברח מהיער וגנב את התרופה. אבל כשהגיע לביתו אחיו כבר מת. ומכיוון שאחיו היה המלך של הממלכה הכתר עבר אליו. ובפקודתו הראשונה הוא ציווה להחריב את כול היצורים שביער. והוביל את צבאו למחבואם של הפיי, והשמיד אותם עד היסוד.
או לפחות כך הוא חשב, כמפלט אחרון הטילו שבטי הפיי כישוף אחרון ושילחו את תינוקיהם וילדיהם אל העולם שבחוץ שימצאו את גורלם, וביניהן הייתה ביתו של המלך.
היו כמה שהצליחו להיתחבא ביער ולשרוד אבל אלו מעטים, עם בכלל.
לאחר כמה זמן הוא גילה על מעשיהם של הפיי. והתחיל לצוד אחר התינוקות. אבל בעודו מוצא עוד ועוד מהם התחילה תוכנית להירקם בראשו. הוא אסף את כולם וכלא אותם בכלא משלו. הוא הפך אותם למשרתיו, למרגליו. הוא לקח את חייהם כמו שהפיי לקחו את חיי אחיו. הוא לקח את קסמיהם והתחיל לבנות מכונה.
אף אחד לא יודע למה היא משמשת."

שתיקה ליוותה את מילותיו האחרונות לפני שפציתי את פי "לא רציתי להפריע באמצע, אבל טעית," אמרתי.
"את יכולה לקחת את מילתי בעניין, אני לא טועה. בהחלט לא בסיפור הזה," הוא אמר.
"אני לא מכירה את הסיפור. אבל את הנבואה הזו כבר שמעתי. אבל היא מתייחסת לזכר, לא לנקבה" ציינתי.
הוא רק נאנח והשפיל את עיניו "זה סיפור ששמעתי בעיר המלך, אבל עם את לא רוצה להאמין לו את לא חייבת. אבל בדבר אחד את יכולה להיות בטוחה, הנבואה שאמרתי היא הנכונה."
"פשוט יש כול כך הרבה סיפורים על המרגלים של המלך" חייכתי אליו בהתנצלות " פעם שמעתי סיפור על זה שהם שדים, ובפעם אחרת על זה שהם יכולים להפוך לחיות: הם הופכים לסוסים או חרקים, ודבורים "
"גם אני שמעתי על זה!" צעק הילד שביקש את הסיפור "אבל האהוב עלי זה שהמלך זימן אותם מתוך להבות הגיהנום!"
נרתעתי. הדברים שאנשים חשבו עלינו היו נוראיים. היו הרבה שמועות על מה בדיוק אנחנו, מאיפה הגענו, ומה בדיוק אנחנו עושים. חשבתי ששמעתי כבר את כול הסיפורים והשמועות, מברר שטעיתי.
"חלק כבר קרה" אמרה הנערה ששרה קודם לכן. "מהנבואה," היא הבהירה לפנינו המבולבלים.
"הוא ישמיד את אלו הנקרים בדרכו,
אלו שנקטו פעולה נגדו.
הקטע הזה בטח מתייחס לפיי!" היא אמרה
"את אשר נעלם לעולם לא תמצא,
את אשר השמיד ירדוף ויכלא"
"זה בטח מתכוון למרגלים של המלך!" קרא האיש שהזמין אותי לשבת איתם.
"אבל למה מתייחסת השורה הזו?
את אשר נעלם לעולם לא תמצא?" שאלה הנערה.
כולם פנו להביט בסבא בברנקי, אבל הוא רק החזיר לנו מבט ריק "אני לא יודע, זה סתם סיפור."
"לפני רגע אמרת שזו האמת," הזכרתי לו.
"האומנם? הנבואה אכן נכונה אבל הסיפור הזה נודד מאוזן לאוזן במשך שנים, וכול אחד מספר אותו שונה. משמיטים פרטים או מוסיפים. יכול להיות שבסיפור המלא והנכון השורה הזו תהיה הגיונית" הוא משך בכתפיו "אבל בשבילנו זו עדיין תעלומה."