בין קירות הוגוורטס ( הקדמה ) *

בין קירות הוגוורטס
הקדמה
ג'יין, ילדה בגיל העשרה, (ליתר דיוק, עוד מחר יש לה יום הולדת 11), חשבה, למעשה, שהיא ילדה רגילה ככל שאר הילדים. היא הייתה ילדה בעלת שיער שחור – אדמוני, סמיך וגלי, שהייתה אוספת אותו בזוג צמות יפות כל בוקר, דבר רגיל למדי. גופה היה די רזה, אך עדיין בסדר – עוד דבר רגיל לגמרי. היו לה נמשים זרועים על אפה, מיליון נמשים – אך היא לא בטוחה, כי מעולם לא הצליחה לסיים לספור. היו לה עיניים ירוקות ומדהימות, שבהן – דמיון, אהבה ואומץ. הדבר הכי לא שגרתי אצלה היה צלקת בצורת ברק בכתפה. הוריה לא הרשו לה להראות את הצלקת בפומבי, ולכן מעולם לא הלכה עם גופיות. ואפילו כשהלכה – הוריה הכריחו אותה (גם אם היו בבית ואיש לא היה יכול לראותם, להסתיר את הצלקת על ידי פיזור שערה השופע על כתפה. דבר קצת לא רגיל, אך רק קצת. חוץ מזה, היא הייתה ילדה רגילה לגמרי. או זה לפחות מה שהיא חשבה.
היא אומצה על ידי זוג אנשים, שאפשר להגיד שהם אנשים טובים למרות הכול. מה זאת אומרת למרות הכול? טוב… הזוג טרנפילדר היו אנשים שגרתיים, רגילים ונטולי כל בעיות. שגרת יומם התנהגה כרגיל כל יום ויום. זה הלך בערך כך, כמדומני:
הגברת טרנפילדר קמה לפני כולם. היא לא הייתה אישה יפה במיוחד, זאת אומרת, היא הייתה יפה רק בעיני בעלה, האדון טרנפילדר. טוב, אז איפה היינו? אה, כן. הגברת טרנפילדר קמה, כמובן, לפני כולם. היא סרקה את שערה, שצבעו שחור כמו עורב, חסר חיים וחסר חן, ואספה אותו, כרגיל, לפקעת מהודקת על קדקוד ראשה. גופה היה דק וצנום, כמו מקל, היא לבשה שמלה מכוערת, ארוגה מבד מחוספס וחום, וחגרה למותניה חגורת עור. (שלא תבינו לא נכון, הזוג טרנפילדר לא היו אנשים עניים, כלל וכלל לא. הם היו כמו כל האנשים. למה קנתה את השמלה? טוב, כששאלתי אותה, אמרה שזו השמלה היפה ביותר שראתה בחייה. מי יודע מה עובר בראשה…) היא נעלה נעלי עקב אדומות, שבקושי הצליחה להכניס בהן בוהן. איך הצליחה להכניס את כל רגלה, אל תשאלו אותי. היא הלכה למיטתה, להעיר את בעלה, אדון טרנפילדר, שיכול לשון גם אם תזמורת תנגן לו ליד המיטה, בדיוק כששעונה המעורר של ג'יין צלצל. ג'יין ישנה בעליית הגג. חדר פצפון, טחוב ומעופש, מלא צחנה. למרות זאת, שהותה של ג'יין בחדר הכניסה בו חיים. ג'יין היא ילדה מלאת דמיון – ואת כל דמיונה הוציאה למציאות בעזרת ציורים. עליית הגג הייתה מלאה בציורים שלה – ציור אחד, של עמק יפיפה, מלא פרחי סיגליות, חבצלות ונוריות, עצי לבנה, תפוח ותאנה. במרכזו של העמק שכן אגם יפיפה, מסביבו נרקיסים ופרחי שן הארי, ולידו ילדה. ילדה יפיפה, אפילו יותר מכל העמק – ילדה בעלת שיער זהוב. עיניה היו זהובות גם כן – אבל אם מסתכלים טוב טוב, רואים שבתוכן משתוללת סערה. אש ומים – אדמה ואוויר. הילדה עסקה באיסוף פרחי שן הארי, ובהפריחם לרוח הקלילה, המנשבת בחוץ, בעודה אוספת גם נוריות וכלניות, ושוזרת מהן זר. מסביב הנהר ארנבים, סנאים וציפורים – כל חיות היער, הצופות בה, כאילו היא מלכתם. ג'יין קראה לעמק הזה עמק האלמנטים – בגלל הילדה. למעשה, כל ציוריה היו על ילדת האלמנטים הזאת – הילדה עם השיער הזהוב, ועיניה, שאי אפשר לתאר במילים. לעיתים היא לא הייתה המרכז של כל ציור, אבל היא תמיד הופיעה בהם. כג'יין קמה וכיבתה את השעון המעורר, שפשפה את עיניה ופרצה בפיהוק גדול – כשסיימה, הביטה בעמק האלמנטים. למשך דקות אחדות היא שקעה בדמיונה המפותח, ואז התנערה וקמה מהמיטה. היא התלבשה בשמלה אדומה ופשוטה, שמלה של יום יום, ונעלה את נעליה השחורות עם האבזם מזהב, וגרבה את גרביה הלבנות, הארוכות. זה היה הלבוש הרשמי של בית ספרה. היא אספה את שערה בקוקו הדוק, תלתליה בסופו, מסולסלים כרגיל, וקשרה בתור גומייה סרט ורוד. היא לא ידעה למה, אבל הבוקר הרגישה רעננה מתמיד. היא צעדה במורד המדרגות, והלכה למטבח, כמו בכל בוקר. היו לה המון מטלות בבית, וגם המון מטלות שהביאה איתה מבית הספר. אבל היא התנחמה בכך שהיום יום ההולדת שלה, ונוסף על כך, גם היום האחרון של הלימודים. היא זמזמה לה פזמון בזמן שהכינה למר וגברת טרנפילדר את הקפה של הבוקר, נוסף על לחם עם חמאה וביצה שלוקה .היא סיימה וניגשה לערוך את השולחן שעה שמר וגברת טרנפילדר ירדו במדרגות, מוכנים ומסודרים.
"בוקר טוב!" בירכה אותם ג'יין. לא כמו בכל בוקר. האמת היא, שג'יין לא ממש אהבה את הזוג הזה. היא בירכה אותם בבוקר טוב רק לעיתים רחוקות, נדירות – זו הייתה אחת הפעמים.
"מה טוב כל כך דווקא בבוקר הזה? הוא בוקר רגיל בדיוק כמו כל בוקר." אמר אדון טרנפילדר, אדם בשרני ושמן, ובוא דווקא בלונדיני. היה לו שיער קש, שפם ענק ועיניים כחולות ומכוערות. ראשו היה עגול וגדול וכך גם גופו. הוא עבד בבנק, סתם כמו בן אדם רגיל, ושגרת יומו הייתה ממש משעממת. גברת טרנפילדר הייתה עקרה בית, למרות שכלל לא עשתה את עבודות הבית, אלא ג'יין. ג'יין שטפה את הכלים, ניקתה את החדרים בבית, סידרה אותם, הכינה אוכל וכיבסה בגדים. בשביל זה הם הביאו אותה מבית היתומים, בשביל שתהיה, סוג של, אמ… שפחה שלהם. כשרק התחתנו, וגברת טרנפילדר החליטה להיות עקרת בית, אחרי כמה ימים העבודה נמאסה עליה, וכיוון שלא רצתה לגדל ילד מההתחלה, לקחה ילדה בת שבע מבית ביתומים העירוני, וחינכה אותה להיות שפחה שלה. נו… בערך, אתם יודעים.
"אני לא יודעת מה כל כך טוב דווקא בו. אולי זה קשור לשמש הזורחת ששולחת קרני שמש חמימות, אולי זה קשור לפרחים הפורחים, ואולי זה סתם בגלל שהיום אני חוגגת יום הולדת 11." ג'יין השיבה לו, והכניסה בפשטות גמורה את העניין של יום הולדתה.
"נו, אז? יום הולדת זה בסך הכול יום אחד שחוגגים בשנה ביום שבו נולדת. במקרה הזה, לא ממש צריך לחגוג את יום ההולדת שלך, כי אנחנו לא ממש שמחים שנולדת. " השיב לה.
גברת טרנפילדר הוסיפה: "כן… בכל מקרה, בתור מתנה…" היא אמרה בקול מתחנחן שבו שמץ של אכזריות. ג'יין לא שמה לב. ברגע ששמעה את המילה מתנה היא התרגשה כולה. כל שנות חייה, עשר שנים, היא לא קיבלה ולו מתנה אחת. גם אדון טרנפילדר היה נרגש כמוה. הוא חשב לעצמו: "מה פתאום? שאשתי תיתן מתנה לילדה שהיא אפילו לא מחבבת?" אבל זו לא הייתה מתנה שאתם הייתם מצפים לה ביום הולדתכם, לא ולא. "…את יכולה להזמין את דודה לוציפר. היא ממש תשמח לשמוע שהיום יום ההולדת שלך, ואפילו עוד יותר תשמח אם נזמים אותה היום לארוחת ערב מיוחדת שאת תכיני במיוחד בשבילה." היא אמרה, וחיוכה של ג'יין נמוג מפניה. מה חשבה לעצמה כשציפתה למתנה מאמה החורגת הנוראית? אולי בשבילכם זו הייתה יכולה להיות מתנה די טובה; אתם הרי אוהבים את דודתכם. אבל דודה של ג'יין, הדודה לוציפר, היא לא דודה רגילה. היא אחותו של אדון טרנפילדר, והיא נראית בדיוק כמוהו, רק עם שיער ארוך קצת יותר ובלי שפם (אם אפשר להגיד שאין לה שפם…) והיא שונאת את ג'יין יותר מאדון וגברת טרנפילדר ביחד. וג'יין שנאה אותה באותה מידה, אפילו יותר – איך אפשר לאהוב אישה אכזרית כל כך?
"לכי לבית הספר, ג'יין. כשתחזרי, תתחילי מיד להכין ארוחת ערב. אני אשאיר לך תפריט מפורט המורכב משלוש מנות וקינוח." אמרה הגברת טרנפילדר, וג'יין יצאה מהבית, הדמעות מאיימות לפרוץ מתוך עיניה, לכיוון בית הספר.