puma161
סוף סוף! בפרץ השראה פתאומי הצלחתי לגמור לכתוב את הפרק הזה. סליחה על ההמתנה הממושכת, מקווה שנהניתם :) ביקורת, מכל סוג, תתקבל בברכה ^^

בין שמיים וארץ- פרק 7

puma161 30/09/2015 687 צפיות 3 תגובות
סוף סוף! בפרץ השראה פתאומי הצלחתי לגמור לכתוב את הפרק הזה. סליחה על ההמתנה הממושכת, מקווה שנהניתם :) ביקורת, מכל סוג, תתקבל בברכה ^^

הבטתי בו בעיניים פעורות. "אה. המידע הזה לא תורם במיוחד להרגשה שלי כרגע."
עמדנו מול דבר מלבני ומאורך בצבע ארגמני שנטמע בקירות המנהרה. בחלק שפנה אלינו, נראה לי הראש, נמצאו שני פנסים שהפיצו אור ירוק ובוהק כל כך עד שנאלצתי להסיט מהם את מבטי, מפחדת להתעוור. חוץ משני המאפיינים הרגילים האלה לא היה דבר שאוכל לקרוא לו 'נורמלי'. אלא אם לדעתכם זקיפים וקוצים המבצבצים אליכם כאילו הם עומדים לשפד אתכם בכל רגע, ודליפת נוזל שחור וצמיגי מחור במרכז פני היצור זה דבר הגיוני למראה. טוב, לדעתי זה לא. ונאבקתי בכל כוחי להאבק בדחף העז שלי להקיא בזמן שעמדנו מול הדבר ההוא, מה שלא יהיה.
"ולמקרה שתהית מה זה, אנחנו קוראים לו עולהום," הסביר כאילו קרא את מחשבותיי.
פתחתי את פי כדי לשאול משהו אך הוא השתיק אותי, "אל תשאלי למה מפני שלא אדע לענות לך על זה. העולהום קיים כבר מעל שמונה מליארד שנים, אלה שהמציאו את שמו לא נמצאים כאן כדי להסביר לנו."
"לא, לא זה. למה אנחנו עומדים פה? אני עוד מעט אתעוור מהאורות האלה!" רטנתי.
"אה, כן. אנחנו לא יכולים להתקרב אליו ככה, יש לבוש מיוחד לנסיעה בו, כדי שאנשים לא ייפגעו."
"יפגעו ממה?" שאלתי בבלבול וסקרנות.
הוא נאנח. "את רוצה למות? בבקשה. עלי עליו לבושה בחולצה ומכנס רגילים לחלוטין וחסרי כל אמצעי הגנה ותישרפי להנאתך. את רוצה לדבר עם דן הזה שלך? חכי לאחראים שייתנו לך את חליפות המגן."
"הבנתי, לא עולים עכשיו." הנהנתי ברוגז והתיישבתי על הקרקע, מחפשת ואוספת כל חלקיק סבלנות שעוד נותר בי.
כמה דקות אחר כך ראיתי שתי צלליות גדולות ממדים מתקרבות אלינו. "או, פרנק! טוב שבאת!" שמעתי את אחת מהן צועקת.
"אתה מכיר אותם?" שאלתי אותו, מנסה לקלוט יותר פרטים על הצלליות המתקרבות.
"בטח שאני מכיר אותם, הם האחראים על העולהום ואני מסייר כאן כל יום." השיב כבדרך אגב.
"טוב, אז מי אלה?"
הוא הביט בי ברצינות ואני החזרתי לו מבט זהה.
חיכינו עד ששני האנשים הגיעו אלינו ואז פרנק ערך היכרות קצרה.
"ג'יין, תכירי, אלו אלק וגרייס. אלק וגרייס, זו ג'יין. היא רוצה לדבר עם חבר שלה, הוא נמצא בחדרי ההסגר." הצביע על שתי הדמויות שעכשיו זיהיתי כבחור ובחורה בני גילו של פרנק. הם לבשו סחבות בצבעי ירוק וחום, מה ששיווה להם מראה מאיים למדי, וסחבו איתם עוד שתי חליפות זהות, כנראה בשביל פרנק ובשבילי.
"חדרי ההסגר, הא?" שאלה הבחורה, שמבעד לכיסוי ראשה יכולתי לראות קווצת שיערות חומות מבצבצות להן ועיניה הירוקות נעוצות בי. "קיבלת אישור להוביל אותה לשם?"
פרנק נראה כמו פושע שנתפס בעת בריחה, מה שהיה בעצם ההיפך ממצבו. "לא… אבל היא ממש רוצה לפגוש אותו והמועצה דיברה איתה, אני מניח שזה יהיה בסדר."
"אתה מטורף." הפעם היה זה הבחור שדיבר, אדם בעל עיניים חומות בהירות ושיער בצבע לא ידוע, אולי חסר שיער.
"אתה לא צריך להזכיר לי."
"תסלחו לי שאני מפריעה לכם באמצע השיחה הכל כך מרתקת הזו, אבל אפשר כבר להתחיל לזוז?" התפרצתי בחוסר סבלנות.
השלושה נעצו בי מבטים רצחניים, הרגשתי כאילו אני עומדת למות. "אני מניחה שזה בסדר." קולה של גרייס נשמע מתון במיוחד בהשוואה להבעתה.
חייכתי בסיפוק וחטפתי את החליפה מידיה. במבט שני, הבגד נראה כמו סרבל נפוח ומשונה, חלקו העליון היה עשוי בד חזק ומרופד וחלקו התחתון חומר הדומה במגעו לגומי, את שני החלקים חיברה חגורת עור חומה. בנוסף לכל זה, לצווארון הסרבל חובר סוג של ברדס הנקשר מלפנים, והכל צבוע בירוק מחליא מנוקד בכתמים חומים – אדמדמים.
" כמה כבד הדבר הזה?" התלוננתי בזמן שדידיתי בעקבות אלק וגרייס לפתח העולהום.
"הוא אמור להיות, אם את לא רוצה לעוף בזמן הנסיעה." גרייס החטיפה לי מבט כעוס.
"לעוף?" נבהלתי. "כמה מהר ה… חיה הזאת נוסעת?"
"דבר ראשון, זו לא חיה. דבר שני, זה קצת קשה להסבר, תביני כשנתחיל בנסיעה."
הנסיעה התחילה. המילה 'טיסה' תיארה אותה יותר טוב. אני חושבת שהמכונה הזאת יכולה להגיע למהירות הקול, אם לא מהירות האור. שתי שניות אחרי שהתחלנו לנסוע כבר הרגשתי איך אני נצמדת לקיר האחורי של הקרון ונתקפתי בחילה איומה. ניסיתי לדבר איתם, לנסות להבין איך זה אפשרי, אבל הרגשתי כאילו הדביקו לי את השפתיים אחת לשניה ואת שתיהן יחד גם כן לקיר הקרון.
הבטתי בהם. הם היו דבוקים בדיוק כמוני, רק שנראה שלהם זה פחות הפריע. טוב, כנראה הם כבר רגילים, חשבתי לעצמי, מנסה להעלות בראשי תמונה של כל אחד מהם בנסיעה הראשונה שלו. לא הצלחתי.
"תגידו, איך אתם שורדים את זה כל פעם מחדש?" שאלתי אותם בעודי מותחת את שריר הכואבים מהנסיעה הממושכת.
"מתרגלים," ענה לי אלק.
"שיהיה. לאן הולכים עכשיו?" שאלתי, מנסה לזרז את העניינים.
"ישר קדימה, אין עוד כיוון ללכת אליו במקום הזה." הוא הסתובב והתחיל להתקדם לעבר הפתח החשוך בעומק המנהרה.
"כמה קילומטרים מתחת לאדמה אנחנו עכשיו?"
"עשרה בערך, אולי יותר," הייתה זו גרייס שענתה לי הפעם, היא הלכה מאחורי עם פרנק.
עיני נפערו בתדהמה. "יותר מעשרה קילומטרים? זה אפשרי בכלל?"
"כמובן שזה אפשרי, העולהום יורד גם יותר עמוק, אבל זה המקום של חדרי ההסגר."
"העובדה שאני מרגישה כאילו הניחו לי משקולת על הראש קשורה לכך איכשהו?"
"כן, כוח הכבידה כאן גדול יותר מאשר על פני הקרקע. ככל שנעמיק יותר כך תרגישי יותר לחץ," הסבירה. "אל תדאגי, בסופו של דבר תתרגלי לזה," הוסיפה כשראתה את מבטי הלחוץ וחיוך נעים על פניה.
"באיזה עומק נמצאים התאים?" ניסיתי לקבל מעט פרופורציה על מצבי.
"עשרים קילומטרים מתחת לפני הקרקע."
"אנחנו עומדים לרדת עכשיו ברגל עוד עשרה קילומטרים?" גנחתי בייאוש.
"מה פתאום! יש פתח מעבר, סוג של מגלשה כזאת. זה סודי כך שחוץ מאיתנו ועוד כמה אנשים, אין מישהו שבאמת משתמש בו. הוא משמש בעיקר להעברת אוכל לאנשים שנמצאים בתאים, הוא מגיע ישר לכניסה של המקום."
התכוונתי לשאול עוד שאלה אבל פרנק השתיק אותי בהינף יד, אפילו לא שמתי לב שהשיג אותי ועכשיו עמד מול קיר שנראה לי כמו מבוי סתום. "הגענו."
התאפקתי שלא לצרוח במשך כמעט שתי דקות נפילה בחושך מוחלט וחוסר ידיעה על מה עומד לקרות. בסופו של דבר נחתי על משהו רך ונעים. כרית.
רגע מה? קמתי במהירות וייצבתי את עצמי עד שיעבור כאב הראש מהשינוי הפתאומי. הבטתי במקום עליו נחתי וראיתי ערמה של כריות, האלה מהסוג שמתאים את עצמו, עם הנוצות. התנערתי מהמחשבות האלה, שהזכירו לי פתאום עד כמה אני עייפה ופניתי לבחון את החלל בו עמדתי.
היה זה מסדרון, זהה כמעט לגמרי לזה של התאים הרגילים, למעלה. חוץ מהעובדה שהיה מצופה מתכת כסופה ובוהקת. משני צידיו קובעו דלתות מתכת בעלות חלון קטן ומסורג במרכזן. המסדרון עצמו הואר באמצעות מנורות עגולות שהותקנו במרחקים קבועים זו מזו, מראה מתקדם למדי בהשוואה למה שנמצא למעלה.
לא חיכיתי לאחרים שירדו בעקבותיי, למען האמת, לא חשבתי שהם ירדו. לא ציפיתי מהם לרדת. התחלתי להתקדם לאורך המסדרון, בודקת כל אחד מהתאים.
כמצופה מתאי הסגר, רובם היו ריקים, ובאחרים שכן היו מאויישים, בהו בי בעיניים חסרות הבעה אנשים חיוורים וצנומים שנראה בבירור כי לא אכלו זמן מה, או עשו משהו אחר.
הקפדתי לא להחזיר להם מבט, שלא יחשבו בטעות שהגעתי לשחרר אותם מהזוועה הזאת. הגברתי את מהירותי והגעתי במהירות לסוף המסדרון, לתא הנמצא בקצהו.
המראה היה נורא. נער בן גילי שכב שם, שרוע על רצפת המתכת הקרה. בגדיו היו קרועים ובמקומות החשופים יכולתי לראות פצעים, חלקם מגלידים אך רובם עוד מדממים. שיערו החום והארוך היה פזור סביב ראשו ועיניו עצומות בכאב. לא נראה שהם טרחו לטפל בו לפני שזרקו אותו לשם.
"דן…" לחשתי, בוהה בו ומנסה בכל כוחי לא להתחיל לבכות. אסור לי להישבר, אני חייבת לדבר איתו.
נראה היה ששמע אותי. עפעפיו רעדו בניסיון להיפתח ודמעות החלו להיווצר עליהן, דמעות של מאמץ וכאב. שפתיו התעוותו וכולו התחיל לרעוד.
"דן. אני מצטערת, זה הכל באשמתי, לא הייתי צריכה לגרור אותך איתי למאורה של באסיק."
על פניו עלה חיוך קטן, שנראה כמעט בלתי אפשרי במצבו. "אוי ג'יין. זה פשוט מדהים." קולו היה צרוד ומקוטע. הוא דיבר, רק דיבר. הוא לא פקח את עיניו או עשה משהו אחר, רק דיבר. זה כל מה שיכל לעשות.
"מה מדהים? שאתה שוכב פה משותק ומדמם? תסלח לי, אבל אני ממש לא חושבת שזה דבר מלבב למראה."
"לא. מה שמדהים הוא- שאת מאשימה את עצמך- במה שקרה לי. כמו תמיד," המשיך. הוא ניסה לגחך אך במקום זה רק השתעל וירק דם.
נחרדתי. "את מי עוד יש להאשים? אני היא זו שהתחילה בזה, אני היא זו שסיימה את זה. אני היא זו שחשבה שאיבדה את כל חבריה ובסוף גילתה שכולם חיים חוץ מאחת, והכל קרה באשמתה. אותה המפלצת רצתה להרוג, וכדי לעשות את זה השתמשה בכלי הנגיש ביותר. היא הכאיבה לחברים שלה. אחד אחד עד שהגיעה אליה. ובסוף מה עשיתי? לא חשבתי עליכם, חשבתי רק על הבסת המפלצת- "
"המטרה מקדשת את האמצעים, הלא כן?" קטע אותי, קולו היה צלול יותר. ברור יותר. מהול בפחות כאב.
"לא!" צרחתי, לא יכולתי יותר לסבול את זה. "כולם פה סובלים, כולם פה כמעט מתו! איך זה אפשרי שהמטרה מקדשת את האמצעים אם האמצעים הם חבריך? איך זה אפשרי שהמטרה מקדשת את האמצעים אם איבדת את החבר הכי טוב שלך? איך זה אפשרי בהמטרה מקדשת את האמצעים אם היא גוזלת ממך את כל שמחת חייך!" צרחתי במלוא גרני. זהו, נשברתי סופית. הדמעות סוף סוף פרצו להן. עצמתי את עיני בחוזקה, חושבת שכך אוכל לעצור אותן.
"ג'יין, את יותר טיפשה משחשבתי."
"מה?" הופתעתי מנימתו. נימה מזלזלת, לעגנית, בלתי מכבדת. "למה אתה מתכוון?"
"קודם תביטי בי ואז נדבר." דחק בי.
הרמתי אליו את מבטי. הוא ישב, שעון על הקיר הפנימי של התא ומביט בי. "איזה מזל, לפחות לא איבדת גם את כוח הרצון שלך." צחק.
"עכשיו תסביר לי."
"לכל אחד מאיתנו שעבר דרך השער הייתה סיבה. את רצית לעבור דרכו, הרגשת כאליו כוח בלתי נראה מושך אותך. אני לא רציתי להיכנס לתוכו, אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת. כשלחצת על הכפתור ההוא, על העורף של באסיק, נפתח שער נוסף." הוא נעצר, נותן לי לעבד את המידע המועט אך החשוב שקיבלתי.
כשהמשיך עיני נפערו, "השער ההוא היה שונה, היו בו זכרונות עצורים. את לא קיבלת אותם משום שאינם היו שייכים אליך. הם היו שלי, הזכרונות האבודים שלי."


תגובות (3)

uta uta

וואו!
פרק יפיפייה, אבל אני אולי שכחתי אז תזכירי לי למקרה שכתבת את זה, למה דן נמצא בחדרי ההסגר?
פרק מגניב, אהבתי את תיאור החיה או מה שהיא לא תהיה XD
תמשיכי!!

30/09/2015 10:57

פרק מעולה!!! הכתיבה מדהימה וסוחפת והיה ממש כיף לקרוא. מצטרפת לשאלה של יוטה ^^ תמשיכי!

30/09/2015 11:42

תודה רבה לשניכם :) לשאלתכם, לא כתבתי את הסיבה המדויקת ללמה הוא נמצא שם ;) הכל יתברר בפרק הבא…

30/09/2015 12:27
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך