בית ספר לערפדים פרק 29 פרק אחרון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

"את בוכה?" שמעתי את מאט מאחורי. "מה קרה?"
"הבנתי..הבנתי מה הקולות ששמעתי היה לי סוג של פלשבק כשביקשתי משהו שחשבתי שיעזור למצב..אני הייתי שם בעבר במסדרון שהייתי תינוקת עם אמא שלי ובכיתי.." זה כול הקולות ששמעתי זה היה מאותו רגע. מאט התקרב אלי וליטף אותי, ניגב את הדמעות שלי אם היד. "אני מצטערת..אני סתם מעקבת הכול"
"לא..ממש לא..אני שמח שגילית" הוא אמר בחצי חיוך.
"מה ביקשת?" אלכס שאלה לידנו והתיישבה פצועה.
"אלכס!" הלכתי אליה בדאגה. היא רעדה כולה.
"אני בסדר..קצת מותשת אבל בסדר" היא אמר בחצי חיוך שמחקה מהר.
"ביקשתי שהדלת תעלם.."
"טוב..זה התגשם" היא אמרה בחצי חיוך. "הייתי שם הרגע והיא נעלמה"
"מה?" אמרתי בקול חלש ורועד לא מבינה. "למה זה קורה עכשיו ולא בעבר אני לא מבינה!"
"זה אומר שקול מה שביקשת עכשיו קרה בזמן הזה…ולא בעבר.." מאט אמר חצי שאל והתיישב לידנו.
"כנראה.." אני אומרת מבולבלת. "אני לא יודעת איך לעשות את זה" אני אומרת בקול רועד.
"שטויות אלה קטן עליך" אלכס אמרה והסתכלה בי.
"אלכס את חיוורת לגמרי.." אמרתי בקול שקט.
"אני בסדר..קצת קר לי זה הכול" היא אמרה בקול רועד, לא מפחד מקור.
"אלכס מה קרה?" מאט שאל והתיישב לידה.
"משהו עקץ אותי קודם..אני לא יודעת מה אבל הרגשתי עקיצה."
"איפה זה עקץ אותך?" מאט שאל התחיל להיות לחוץ.
"ברגל" היא אמרה והרתה את המקום. המקום כולו היה נפוח וכחול נרתעתי לאחורה טיפה מהבהלה.
"זה לא כואב…רק ההרגשה זה יעבור" היא אמרה בחצי חיוך. היא נהייתה חיוורת יותר ויותר מרגע לרגע.
"צריך להגיד מאייק הוא בטוח יזהה את זה"
"אלכס!" אדמונד היה מולנו ורץ לכיוון שלנו. מאייק שנייה אחריו בא והסתכל לה על הרגל.
"אני בסדר באמת..אתם עושים מזה יותר מידי" אלכס אמרה בקול חלש.
מאייק הסתכל על מאט במבט מבוהל. "תגידו! אל תשחקו איתי" אלכס אמרה התחילה להיות לחוצה.
"זה רעיל…"מאייק אמר בקול מקוטע. "אני…אני..לא.."הוא אמר מנסה להוציא מילים מהפה. "אני לא חושב שתשרדי אלכס..יש שם רעל שהתפשט לכול הגוף" הוא אמר בסוף והסתכל עליה, בפעם הראשונה ראיתי אצל כולם עיניים רטובות. רק אלכס שצחקקה.
הדמעות התחילו גם לי חזק מידי הסתכלתי על אלכס הכול היה מטושטש בגלל הדמעות.
"אין לזה איזה שהו טרופה מאייק?" אדמונד שאל וחיבק את אלכס כדי לחמם אותה.
"יש אבל רק בדומינו עצמה.."
"אני יבא משם" אמרתי יישאר וניגבתי דמעות.
"לא אלה! אל תבזבזי כוחות..עדיף שתנסי שוב לחזור לעבר ולתקן, אם תחזרי אני יהיה בסדר.." היא אמר בחצי חיוך.
"אלה היא צודקת…" מאט אמר והסתכל בי.
"אוקי…"אמרתי והפניתי מבט לאלכס. "את תהיה בסדר אלכס..אני מבטיחה.." אמרתי והיא רעדה.
"סומכת עליך" היא אמרה בקול מותש ורועד מקור.
נעמדתי על הרגלים ולקחתי אוויר, מנסה להתרכז.
חושבת עוד מה אני יכולה לבקש, נזכרת בפעם ההיא שהצלחתי לחזור לעבר אבל זכרתי הכול, החזרתי גם את מאייק, מאט וכולם…וזכרנו הכול.
הייתי ברורה למדי, ידעתי מה אני רוצה בלי שמתי לב שביקשתי.
עכשיו אני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה..אני רוצה שזה לא יקרה אני רוצה שהחיות האלה לא היו כאן.
אם אני יגיד חיות זה מסוכן מידי, ערפדים גם נחשב לסוג של חייה.
אם אני אגיד חיות מדומינו מאייק ואולי אפילו עוד כמה ילדים יכולים להעלם.
פתחתי עיניים חזרה ולא ראיתי אף אחד במדרגות גם לא את אלכס אבל ראיתי את כולם נלחמים חוץ מאלכס.
נכנסתי ללחץ, לא ידעתי מה לעשות. שמעתי קול נעמה לידי וסיבבתי את הראש לאט.
החיה המוצצת דם הייתה לידי והזילה ריר כמו חזיר.
היא התנשמה בקול גבוה שנשמע כמו שאגה של אריה והייתה מוכנה לקפיצה.
לקחתי צעד אחורה מתנשמת בכבדות אבל בשקט. החיה התקדמה צעד לכיוון שלי והסתכלה לי בעיניים.
הסתכלתי אחורה וראיתי מאחורי זאבים נראה כאילו חיכו.
לא ידעתי מה יותר גבוה אבל נראה כאילו שניהם באים לתקוף.
נזכרתי בסרט שראיתי…שמקיפים אותך אויבים מכול הכיוונים לא צריך לעשות הרבה רק ברגע הנכון לקפוץ, והם יעשו את השאר.
הבנתי מתי צריך להיות הרגע הנכון, אני רק צריכה שזה יהיה באותו זמן. ניסיתי לחשוב מה יגרה אותם ביחד.
וחשבתי רק על הדם שלי, מסוכן מידי יכול לגרות את הכול החיות בסביה כולל ערפדים.
התחלתי לעשות תנועות קיצוניות והקפיצו אותם ביחד ואני פשוט נעלמתי לצד רחוק יותר והם התנגשו קלות אחד בשני ואז הסתובב אלי יישאר. הייתי תחוקה לקיר וכולם מסביבי וחיכיתי שוב שכולם יקפצו ביחד אבל רק זאב אחד קפץ ופשוט נעלמתי שוב.. נעלמתי רחוק יותר הפעם לצד השני של הבית ספר שגם שם לא היה חסר חיות ותלמידים ומורים שנלחמו אחד בשני.
'אלה?" שמעתי פתאום את מאט.
'מאט?" אני שואלת בתוך הראש שלי.
'איפה את?'
'מאחורי הבית ספר..סיפור ארוך..אתה בסדר?'
'כן..מה קורה ניסית עוד פעם?'
'לא..אני ינסה'
'את תצליחי…' הוא אמר וניתק קשר.
הניתוק קשר הפתאומי הזה הבהיל אותי ונעלמתי למקום שאוכל לראות אותו חזרה ליד בית הספר במדרגות.
החיות כבר לא היו שם ואת מאט ראיתי נלחם.
המצב הזה התחיל לשגע אותי, רציתי כבר לסיים עם זה, ראיתי יותר מידי נפגעים ויש יותר מידי חשובים לי שיכולים להיפגע.
יותר מידי זמן אני במחשבות מה לעשות, הגיעה הזמן להתחיל לעשות.
"למה כול פעם שאני בא לכאן אני וראה אותך בפוט עומדת?" מאייק שאל לידי מנשף חזק.
"אני לא יודעת מה לעשות.."
"אולי..פשוט תעשי אל תחשבי להגיד 'הלוי' אל תחשבי על איך היה אחרת אם…פשוט תחזרי לעבר"
הסתכלתי בו רגע. "איך אתה יודע את כול זה?"
"טוב..אני מדומינו..את מדומינו, כשבאים מאותו עולמות קל להבין אחד את השני יותר ממה שאת חושבת"
"איך אתה יודע שאני מדומינו?"
"כי הבנתי אותך מהתחלה…ערפדים המגיעים מאותם עולמות יש קשר שאיי אפשר להבין, קשר שלפעמיים אחד מבין את השני יותר מעצמו., כמו במקרה שלנו, אני מבין אותך יותר ממה שאת מבינה את עצמך"
"אני לא מבינה אותך אז…"
"כי רק עכשיו גילית שאת מדומינו"
"קראת לי את המחשבות! חטטן!"
"רציתי לדעת על מה את חושבת, איך את חושבת לפתור את זה אז הקשבתי מהצד לא הפרעתי.."
"ראית את הפלשבק?"
"בערך..מבולבל יותר ממה שאת ראית..ראית מה חשבת באותו זמן"
"איפה אלכס?" העברתי נושא מהר.
"אדמונד לקח אותה לחדר שלה וחזר.."
"למה הוא חזר?"
"כי.." הוא השפיל מבט והסתכל בי. "כי היא הפסיקה לנשום" הוא אמר בקול שקט ודואג לתגובה שלי.
הנשימה שלי כמעט נעצרה לא ידעתי מה להגיב. "פשוט תעשי את זה כבר אלה.." הוא אמר הסתכל בי מהצד ונעלם.
ניסיתי להתעשת על עצמי לא לחשוב על זה עכשיו. פשוט לחזור לעבר.
"אני רוצה לחזור לעבר, אני רוצה לחזור עוד לפני שפתחתי את הדלת לדומינו" אמרתי בקול דיי גבוה והכול נהיה לבן ומסוחרר, הרעשים מסביב לא הפסיקו, עצמתי עיניים ופתחתי ששמעתי את הרעשים פחות חזק.
פתחתי אותם וראיתי את הכיתה הייתי מול הארון הסתכלתי לבחוץ וכלום לא השתנה רק המקום.
הסתכלתי בתאריך ובשעה יום לפני שהגעתי מכדור הארץ חזרה לכאן, יום לפני שהכנסתי את כולנו למצב הזה.
הוזזתי את הארון, מבולבלת ממה שקורה שבחוץ זה זמן אחר ובפנים זה זמן אחר.
אני רק מקווה שלא עשיתי יותר בלגן. ראיתי את הדלת מולי, ופשוט נעמדתי לא יודעת מה לעשות.
עוד לפני שהספקתי להתקרב עליה שוב הכול נהיה מסוחרר ולבן והרעשים התחזקו, לא עצמתי עיניים נשארתי במקום מסתכלת סביב מסוחררת והתמונה לאט לאט התחילה להתבהר והייתי באותו מקום מהתחלה ליד המדרגות וכולם נלחמים. "לעזאזל!" אמרתי בחצי צעקה ועצרתי את הדמעות המיותרות. "מה אני ועשה לא נכון?! מה!?"
"לא הצלחת?" מאייק אמר חצי המום לידי.
"לא! אני הצלחתי לחזור לעבר אבל לא הספקתי לעשות כלום וחזרתי לכאן"
"מה אני ניסית לעשות?!"
"לא יודעת..להעלים את הדלת הזאת בזמן ההוא"
"נגמרו לי הרעיונות…" הוא אמר בלי רצון.
"גם לי..אני ינסה עוד הפעם אני לא יודעת…"
מאייק שתק לא ידע מה להגיד. הסתכלתי הצידה וחיפשתי את מאט. התחלתי להילחץ כי לא ראיתי אותו.
חיפשתי עם העיניים בהתחלה ואז סיבבתי את הראש ממקום למקום.
"אני חושב…" מאייק אמר והפינתי מבט מהיר אליו. "אני חושבת שכול מה שאמרת התגשם גם בעבר, אבל בכול זאת החיות הצליחו להגיע לכאן בדרך אחרת"
"איך?"
"אני לא יודע…צריך כנראה להתחיל ממש מהתחלה, לא שגילית את הדלת הזאת…" הוא השתתק ועברה בי צמרמורת.
"שגילית את העולם הזה" אמרתי בקול שקט הסתכלתי עליו והנהן בהיסוס.
"לא…ממש לא אלה..חייב להיות קשר אחר" שמעתי את מאט אומר מאחורי פצוע.
"מאט" חצי צעקתי והתקדמתי אליו במהירות אבל בזהירות. "אני ניסיתי אני ניסיתי כול כך הרבה פעמיים ולא הצלחתי..אני לא יודעת כבר מה לעשות"
"שמעתי את כול השיחה חייב להיות דרך אחרת…" הוא אמר והתנשם בכבדות.
התקרבתי אליו עוד טיפה ואז שמעתי נהמה של זאב כאילו 10 אריות נהמו בקול הכוח.
הזאב קפץ על מאט והיה פיצוץ קטן ששניהם התנגשו בקיר של הבית ספר. פלטתי צרחה מבהלה וראיתי את הזאב על מאט.
"מאט!" צעקתי בלחץ ונהיה לי סחרחורת אחרי שנייה ראיתי את הזאב שוכב רחוק ממאט, לא נושם.
רצתי לכיוון מאט רועדת מבהלה, ומאייק אחרי. התיישבתי מולו והתחלתי ללטף אותו כשהידיים לא הפסיקו לרעוד.
הוא הסתכל לזאב השוכב והפנה מבט אלי. "את הרגת אותו אלה…במכה" הוא אמר בקול חנוק ורועד.
"אני לא יודעת איך עשיתי את זה אפילו." אמרתי מבוהלת מהדם שלא הפסיק לרדת לו מהמכה בראש.
נגעתי בזה בידיים רועדות והדמעות התחילו.
"הוא לא ישרוד" מאייק מלמל בשקט ולא הסתכלתי עליו.
"ששש דיי יהיה בסדר" מאט אמר שראה את הדמעות שלי.
"אני..יצליח אני יודעת שכן"
"אלה לא…יש לך כוח גדול כול כך שאת לא מבינה אפילו, בקושי ראיתי מורים מצליחים להרוג זאב במכה"
"לא אכפת לי..אתה תהיה בסדר, אני מבטיחה" הוא הניח יד מלאה בדם על הלחי שלי ותפס אותו חזק נראה כאילו השתמש בכוחות האחרונים שלו. וקירב אותי אליו יותר ויותר, התקרבתי לאט ונשקתי אותו.
בקושי הרגשתי אוויר בפה שלו ניתקתי קשר ממנו והסתכלתי עליו.
"אלה..אני מתחנן זה הבקשה האחרונה שלי אליך אני מתחנן תלכי מכאן..לכי לכדור הארץ ותחיי מהתחלה" הוא אמר חנוק כול כך שבקושי הצלחתי לשמוע.
"לא, לא..אני..אני יצליח אני יודעת מה לעשות"
"אל תעשי את זה…"
"סמוך עלי" אמרתי וליטפתי את השיער שלו. "אני אוהבת אותך" אמרתי בקול שקט ונתתי נשיקה קטנה על הלחי שלו.
הוא קירב אותי שוב אליו ביד עם הדם ותפס חצי פנים שלי וקירב אותי לפה שלו. הסתכלנו אחד על השני, היה לו מן חצי חיוך כזה. "גם אני אותך" הוא לחש בשקט ליד השפה שלי שהרגשתי את השפתיים זזות קצת.
ואז העיניים שלו נעצמו המגה שלו נהיה יותר ויותר חלש, ואני לא הפסקתי לרעוד.
נתתי מבט במאייק ובקושי ראיתי בגלל הדמעות שלא הפסיקו.
רק ראיתי אותו מהנהן לכן נתתי חיוך קטן אחרון.
נתתי מבט במאט שהסתכל עלי בחצי עיניים סגורות הורדתי את השרשרת הפנינה הכחולה שלי שלא הורדתי אותה מאז ששמתי אותה בגיל 6 אמיליה אמרה לי שזה שחייך לאמא שלי.
קיבתי אולי זה הישאר אחרי הבקשה אולי יש עוד תקווה שנזכור אחד את השני.
"לחזור לעבר..לפני שגילית את עולם הערפדים" אמרתי נתתי מבט אחרון במאט בדמעות רואה אותו פשוט שוכב שם עם עיניים סגורות לגמרי, הכול הסתובב חזק מידי ונהיה לבן ברגע,התמונות מכאן מהבית ספר עברו לי בראש אחד אחרי השני, מהתחלה ועד הסוף ואז היה שקט ורק ראיתי לבן מסביבי בלי סחרחורת. העיניים שלי נעצמו בלי רצוני הכול נהיה שחור.
עוד דמעה.
בום.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני פותחת עיניים והראש שלי מתפוצץ. אני מתרוממת לאט לישיבה.
מנסה להבין מה קרה. אני ביער, היער הזה שאין לו סוף, אני על האדמה ושומעת צפצופים באוזניים שלא מפסיקים ומפריעים לי לחשוב.
אני נזכרת לאט, לאט אני זוכרת שרבתי אם אמיליה מריבה קטנה והלכתי לכאן ליער ואז שמעתי צעקה..ונפלתי. איבדתי הכרה כנראה.
לא יודעת לכמה זמן אבל נראה כאילו עבר הרבה.
לאט, לאט אני מתחילה לשמוע קולות רקע מסביב. אני שומעת את השם שלי ומנסה לחפש מאיפה.
הקול נשמע לי מוכר.
"אלה את בסדר?" אני שומעת קול ברור יותר של אמיליה ואני רואה אותה.
"מה קרה?"אני שואלת מבולבלת.
"לא יודעת..את הלכת ולא ענית לפלאפון שלך…את יודעת מה קרה?"
"אני נפלתי ועיבדתי הכרה כנראה..כמה זמן עבר?"
"מאז שיצאת שעתיים!" אני רואה אורות מרחוק ואמיליה מסתכלת לכיוון. "זה שוטרים..דאגתי"
"אחחח למה ציפית למה אני המומה את יישאר שוטרים!" אני אומרת בחצי חיוך ומראה לה שאני בסדר.
"קומי כבר.. הדאגת אותי!" היא אמרה ועזרה לי לקום התרוממתי והרגשתי הרבה יותר טוב מבולבלת קצת אבל ההרגשה הייתה בסדר. התקדמנו לכיוון השוטרים לכיוון האורות.
נתתי מבט אחורה לא יודעת למה. מרגישה משו מוזר ששכחתי. משהו שהיה צריך לקראות ולא קרה.
כנראה זה מהמכה בראש.
הייתה לי הרגשה מוכרת, הרגשה של..
ריקנות.

סוף.