בלה סוויטר פרק 17 (חלק א')

"אלוהים" נאנחתי, "אני כל כך רעבה!"
"בלה" אמרה כריס, "את תמיד רעבה! נאכל כשנגיעה…" הבטן של כריס קירקרה בכל רם.
"אני חוזרת בי" אמרה כריס, "אני גוועת!"
שון הביט בנו במבט נוזף ושתינו התפוצצנו מצחוק.
"יש לי בתיק כמה אוכמניות…" אמרה וונדי ואז השטתקה.
"עוד כמה זמן הולכים בכל מקרה נאנחה כריס והביטה לקצה הגבעה שעליה עלינו.
מולנו נגלה עיר יחסית קטנה אבל בהחלת עיר.
"עוד שעה בערך" חייך בון וטיירו הביט בעיר ב… בהלה?
"פה גרנו" הוא אמר לי, "אני בטוח. פה גרתי עם הורי. פה…" קולו נשבר.
נאחזתי בו וכולם הניחו לנו לנפשנו. הם התחילו להסתובב באזור ולהביט אל הנוף בלי שום סיבה.
"אתה בסדר עכשיו" אמרתי לו בנימה מרגיעה.
הבטת אל העיר וליבי צנח. דמעות חנקו את גרוני ובמקום לעזור לטיירו, הוא עזר לי.
"מה קרה?" הוא הניח את ראשי על האדמה.
"המקום הזה" קולי היה צרוד ומר, "אני מקירה אותו…"
"גרת פה פעם?" שאל טיירו.
"אני לא בטוחה" אמרתי, "אני לא בטוחה בכלום." התחלתי לבכות וטיירו חיבק אותי חזק.

ירדנו לעיר אחרי כמה זמן. אפילו הספקנוח לאכול (הפעם שון לא התנגד).
"אני חייבת ללכת למקום שראיתי" קולי רעד, "אנחנו ביחד בזה." את מילים אלה נועדו לטיירו. הוא הביט בי ואז קדימה ונראה שהוא מנשה לבלועה גוש של עצב ישן שתקועה לו בגרון.
אני לא יודעת מאיפה הבאתי את התיאוריה הזאת, נראה לי שאבא שלי פעם סיפר לי סיפור כזה… הלוואי וזכרתי.
"אנחנו עוד עשר דקות שם!" קרה שון. כבר עוד עשר דקות? הזמן עבר מהר כל כך כששקועים בעצב. מוזר, זה בדרך כלל ההפך.