מצטערת על הזמן...

בלה סוויטר פרק 17 (חלק ב')

11/12/2013 693 צפיות תגובה אחת
מצטערת על הזמן...

הרגשתי מוזר עם כל מה שקרה מאז ההדמיה, הכל מרגיש רחוק מהמציאות!
עוד מאט אני יתעורר ויגלה שאני נמצאת במחנה הצבאי ושיש לי עוד שנה עד שאגיע ל"הדמייה". אבל בכאב שהרגשתי ברגליים, היה ברור שזה לא נכון.
מולנו נפרש שדה צהוב שהפריד ביינינו לבין העיר ובמרכזו ביקתת עץ ישנה. עשן עלה מהארובה.
"אני חושב שאני רואה שם איש!" אמר בון והביט אחורה. כריס חייכה חיוך סתמי והביטה עליו בחולמניות.
הבטתי קדימה ואכן היה שם איש! איש זקן ושזוף ישב על המרפסת שבכניסה לבייתו וחייך אלינו. פניו חוסו כובע רחב שוליים ונראה שהוא מחייך אליינו, אילו לא מזיז לו שצועדים בשדה שלו חבורת נערים זרה שנראת כאילו נלחמה במפלצת (מה שדי היה נכון).
התקרבנו אליו ויכולתי לראות את קמתיו ואת עיגולי הזיעה, אילו רק עכשיו גמר לעבוד.
"איך זכיתי לפגוש אותכם, ילדיי?" שאל הזקן באדיבות וחייך עוד חיוך נעים.
שון ניגש לזקן: "אנו מצתערים על הגעתיינו בלי אישור, אך זה מקרה חירום."
לא נראה שהזקן נבהל מהחדשות, "אין ממה להצתער! באו תכנסו אלי הבייתה, אתם נראים מותשים."
הודנו לזקן ונכנסנו יחדיו לבייתו הקטן. בפנים הייתה ספה ישנה, מטבח קטן ועוד שתי דלתות סגורות.
הזקן החווה בידו שנשב וכך עשינו.
"אז" אמר הזקן, "אתם אומרים שעומדת לפרוץ מלחמה והמפקדת של הצבא לוחמים שלנו מעורבת בו?"
"איך ידעת?" שאלתי את הקשיש הנחמד, "זאת עומרת, כבר יודעים מזה בממלכה?"
"אמרתי לחלק" נאנח הזקן, "אך לצערי אף אחד לא האמין לי!" הוא ניגש להרטיח מים.
"איך אתה יודע?" שאלתי שוב.
"הו, ילדתי, זה הוא סודו של איש זקן! אייני מגלה את סודי," נראה שהזקן משתעשע מאט מהמחשבה על "סודו". "אני קֶרִי, קרי הזקן! ואת ילדתי?"
הבטתי לאחור, שאר חברי ישבו על הכורסה ונחו.
"אני בלה" אמרתי, לא נראה שהמידע הזה יזיק, "בלה סוויטר!"


תגובות (1)

אני סולחת, בתנאי תמשיכי מיד!

11/12/2013 08:16
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך