בלה סוויטר פרק 19 קצר במיוחד!

אחרי ארוחת הערב עם קרי, הלכתי למרפסת כדי לצפות בשקיעה.
השמיים היו מלאי צבעים: החלק הרחוק מהשמש של השמיים היה כחול כהה ומאט כתמתם, לפניו שמיים כתומים, אחר כך ורודים ולבסוף היה אפשר לראות מאט סגול. השקיעה מילאה אותי חמימות. הרגשתי אילו נהגתי לשבט כל ערב ולנעוץ עיניים בשקיעה, למרות שזה לא היה אפשרי בשל שגרתי בעיר. איך אפשר לראות את השקיעה מבעד לבניינים? ובכל זאת, זאת הייתה הרגשה טובה, אילו חזרתי הביתה.
"היא באמת יפה" שמעתי קול מאחורי. בהתחלה חשבתי שזה טיירו, אך כשהבטתי אחורה הופתעתי לראות את שון, חצי חיוך על פניו, מביט בי, ממש חוצה את גופי בקו מבטו.
"השקיעה" אמר שון, כשראה את מבטי המבולבל. "זה מזקיר ימים טובים יותר."
היה ניכר שהוא מרגיש כמוני, מין תחושה עמוקה ורחוקה שהשמש הזאת שייכת כאן וכן גם אנחנו.
שון בא להתיישב לידי ואז נתן בי מבט שואל. סימנתי לו שהוא יכול לשבט וכך עשה.
"אז" שאל, "מה קרה לך מקודם? את יודעת, כשראית את העיר וכל זה…"
"גרתי שם פעם" אמרתי לו, "אבל אני לא זוכרת כלום מהילדות שלי לפני שלושה שנים."
הבטתי בו, הוא נעץ בי עיניים גדולות. נראה שלשבת פה לידי הביעה הרבה יותר לו מאשר לי וזה גרם לי קצת אי נוחיות.
"אתה יודע" אמרתי לבסוף, "אני נורא עייפה. כדי שגם אתה תלך לישון." וכדי להתגיש את דברי פיהקתי ונכנסתי פנימה.
אילו רק הייתי מביטה אחורה הייתי מגלה פרצוף מעורר רחמים. אולי הייתי עוצרת ונותנת לו להתפרק לידי… אבל לא הבטתי אחורה, ועכשיו אני יודעת שזו הייתה תאות.