בלתי נראית- פרק 2

צעדתי במהירות הכי גבוהה שלי- שלא הייתה גבוהה במיוחד- לעבר הכיתה. זה לקח דקה וחמש עשרה שניות. לא היום הכי טוב שלי. התיישבתי במקומי, עדיין מתנשפת מהמדרגות שעליתי בהן, והעמדתי פנים שאני נמצאת שם הרבה זמן.
אני אוהבת לצפות על המתרחש בכיתה שלי.
נשמע מטריד.
תיקון: אני אוהבת לראות איך המצב החברתי בכיתה שלי מתפתח.
יותר טוב.
אני מחייכת מגאווה. זה לא קורה הרבה, אבל בסדר.
הבנים המקובלים (שהם לא בהכרח חתיכים) מדברים עם הבנות המקובלות (שהן לא בהכרח חתיכות- אבל כולן רזות) והן צוחקות המון איתם, אבל כשמישהו שלא נמצא בסביבתן בדרך כלל מנסה לדבר, הן שולחות מילה חטופה, מסתובבות ומדברות עם בן מקובל או עם חברה טובה אחרת.
אני שונאת אותן.
תיקון: אני מתעבת אותן. מכל הלב.
לאחר חצי דקה של קללות המורה סוף סוף הגיעה עם איחור מכובד של דקה ושלוש עשרה שניות. היא נכנסה פנימה עם הסקיני ג'נס שלה, שהראו את גופה הלוהט וחולצה שחשפה שתי מכרות ותיקות שלה. רק חצי מהן. הן נורא ביישניות. התלמידים נעמדו והבנים נעצו מבטים. טיפה ריר.
איזה יום מלבב ולא דוחה בכלל.
"שלום תלמידים, אתם יכולים לשבת" היא אמרה בנימה עניינית, הסתכלה על הכיתה וקינחה באנחה. "גארדן פה?" היא שאלה ספק קיוותה. אף אחד לא ענה- מפני שזהו התפקיד של ליצן הכיתה- שהיה כמובן גארדן. "ויזל?" היא שאלה אותי. הייתה לי הרגשה כאילו לבי נמחץ ולאחר מכן קיבל מכה הגונה. ולאחר חצי שניה הבנתי שהיא פשוט שאלה אותי ולא האשימה אותי במשהו.
'תני לה תשובה קצרה ועניינית כמו ..'
"לא" עניתי ללא רגש בקול.
'יופי'
ולאחר שלוש השניות שבהם המורה שפשפה את המצח שלה עם מבט מיואש, הדלת נפתחה וממנה גארדן מציץ בתמימות. "עשיתי משהו רע? את כבר לא אוהבת אותי?" הוא אמר עם עיני עגל ופה מכווץ.
גילגלתי עיניים וחייכתי, כאשר כל הילדים בכיתה צוחקים. לא חשבתי שזה מצחיק אבל אנחנו כיתה אז אם צוחקים גם אתה חייב לצחוק או לפחות לחייך. עשיתי את המינימום! אני גאה בעצמי שלא נגררתי לזה.
"תמיד לא אהבתי אותך, עכשיו שב ליד ויזל" היא אמרה בעצבנות. הילדים גיחחו.
הוא הרים את היד שלו ושם אותה על הלב שלה, ואמר: "פגעת בי"בקול עמוק ועצוב. עוד הפעם כל הכיתה גיחחה, ואני שוב פעם רק חייכתי.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני באיזה סרט עלוב שכולם צוחקים בו אם אומרים משהו מצחיק.
למשל:
ילד לבן אומר לאתיופי " אני אוהב וניל הרבה יותר משוקלד אתה יודע?"
ואז הוא עונה לו "אולי זה בגלל ששוקולד כולם אוהבים, ולך נשאר רק וניל"
ואז כל החבורה צוחקת כאילו הוא אדם סנדלר.
והאמת: מה שאדם יעשה- יהיה מצחיק.
המורה הקריאה את השמות וכשהגיעה אליי שוב נתקפתי מחץ ומכה ולאחר חצי שניה שוב הבנתי ואמרתי "כאן".
מאז אני כבר לא זוכרת כלום…, מה עשיתם לי?

"עוד מעט תביני מתוקה, עכשיו תשכבי ואנחנו נטפל בך, הכל יהיה בסדר" והיא חייכה אליי חיוך מתוק ולא מובן.
ואז זה הכה בי.
היא הקול הנשי ששמעתי באותו יום.