בניו של השטן- פרק 36

הייתי שקוע במחשבות, והתנערתי מהן רק כשרין קם.
"אנחנו צריכים להמשיך," הוא אמר. הבעת פניו הייתה קפואה, וחסרת כול רגש.
"אני מסכים," אמרתי לפתע, ואז קיללתי בשקט. מניאק. אני באמת מסוגל לנטוש חבר?
"אוקיי, בואו נעשה הצבעה. מי בעד דרומה?" שאל ונדר. הגיוני.
אני, רורי, מיסה, קייטלי, רין, ונדר, איזמו וסיימון הצבענו. רינה הביטה בנו במבט מתפלא.
"אתם באמת מסוגלים לנטוש מישהו, סתם ככה?" היא שאלה.
משכתי בכתפיי. "זה או זה, או סוף העולם. חוץ מזה, בואו ננסה לא לאבד מישהו, אוקיי?" אמרתי בחיוך.
היא נאנחה. "אני לא הכי בעד, אבל… אין לי עוד ברירה, נכון?"
השתררה שתיקה, וכולנו הבטנו בכוכבים. עיניין אותי האם זאת הפעם האחרונה שאני אראה אותם. בדיוק באותו הרגע, כוכב נפל.
"מהר! כוכב נופל! תביעו משאלה!" צעקתי בהתרגשות. רציתי שיהיה לסיפור הזה סוף טוב, שלא כולל שום מוות.
"אני לא מאמינה בשטות הזאת," אמרה מיסה, והשפילה את ראשה לאדמה.
"המ? למה?" שאל ונדר.
"אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה. אבא שלי התחתן כמה פעמים מאז. בכול פעם, כשכוכב נפל, ביקשתי שהאימהות החורגות שלי ישמו לב אלי, ויהיו יותר נחמדות. זה לא קרה אף פעם," היא סיפרה בקול עצוב.
קייטלי חייכה אליה בהבנה. "אמא שלי נהגה להתעלל בי לפני שהיא נהרגה. תמיד רציתי שהיא תפסיק, אבל… לפני חודשיים, היא נדרסה ע"י מכונית. עכשיו הבקשה שלי לא תכול להתגשם, ובגלל זה אני עצובה," היא אמרה. היא חייכה חיוך קטן.
"מרגש. עוד מישהו?" שאלתי בציניות. ונדר הביט בי בכעס, אבל אז צחק.
"אמא שלי נהרגה ע"י שד לפני חמש שנים, ומאז חייתי לבד," הוא אמר בשביל לעצבן אותי.
זה היה דווקא די נחמד, לספר על ה"חוויות" מהילדות. קצת קינאתי בגלל העבר המשעמם שלי, אבל אני די בטוח שהוא עדיף על פני עבר טרגי.
"אז, רינה? מה איתך? תרצי לשתף אותנו ברגעים הקשים שעברת?" שאלתי, כג'נטלמן המזמין את בת זוגתו לרקוד.
היא צחקקה, אבל אז הרצינה. "אממ… אתם לא תכעסו עלי, נכון?" היא שאלה.
"ברור שלא!" אמר רין.
היא חייכה. החיוך נעלם מהר מאוד. "טוב, אז… בערך לפני שנתיים, נשך אותי ערפד. עכשיו אני שדה. בערך," היא אמרה, והשפילה את ראשה.
שתקנו לכמה רגעים, עד שלא יכולתי לסבול את זה, ופרצתי בצחוק. "רינה, מלכת הדרמה!" קראתי, והמשכתי לצחוק.
היא נראתה מופתעת. "אתם לא כועסים?" היא שאלה.
"למי אכפת! את חברה שלנו, לא?" רורי חייך אליה.
היא חייכה בהקלה, ונראתה כאילו אבן ירדה מליבה.
באותו הרגע, הכול נהרס. כול הצחוק נעלם. זה קרה כול כך מהר, עד שאפילו לא הצלחתי להבין מה קרה.
ידעתי שהמשאלה שלי לא תתגשם, גם אם אני ארצה שהיא כן.