בניו של השטן- פרק 37

~קייטלי~
היום הזה, שהיה גרוע ממילא, הפך לזוועה שכמותה לא ראיתי.
"קייטלי!" שמעתי את איזמו צועק אלי לפתע. בהתחלה לא הבנתי מה קרה- אבל כשראיתי את הפרצופים ההמומים של כולם, הצלחתי לשער.
הסתובבתי אחורה בבהלה. מולי ניצב איזמו, ידיו פרושות לצדדים כמגנות עלי. החץ, שהיה אמור להרוג אותי, היה תקוע בכתפו.
במקום לקרוס על ברכיו כמו בנאדם רגיל (מה שהוא לא), הוא שלף את אקדחיו, וכיוון אותם לכיוון שממנו נורה החץ. הוא ירה בכיוון זה כמה פעמים, והצלחנו לשמוע בדממה שהשתררה אחרי זה משהו נופל, ופוגע באדמה.
כעבור כמה שניות, איזמו הסתובב אלי. "את בסדר?" הוא שאל. אידיוט. לא לי יש חץ תקוע בכתף.
מובן שלא אמרתי את זה. רק הנהנתי בשקט. "מה איתך?" שאלתי בקול צרוד.
הוא הביט במשך שניה אחת במבטו האדיש, ואז התחיל לצחוק. "אני מלך גהנה. לא קל להרוג אותי, את יודעת," הוא אמר בחיוך.
אבל אז הוא התקרב אלי, ולחש לי באוזן: "אני יכול לדבר כמה רגעים, לבד?" הוא לחש, כך שרק אני אשמע.
הסמקתי. ידעתי שאני נראית ממש מטופש- מביטה בו בהפתעה, כאילו רק עכשיו נפגשנו. התנערתי מהרגשה זו מהר, ואמרתי בקול ציני, "אתה לא מתכוון להוציא את החץ בקרוב?"
הוא רק חייך, והלך.
ואני? נשארתי לשבת שם, גם אחרי שכולם הלכו לישון.

"אז, איזמו. מה רצית?" שאלתי אחרי שחצי שעה חלפה.
הוא משך בכתפיו. "סתם… לדבר. לא משהו ספציפי," הוא ענה.
"אהה. אוקיי."
שתקנו לכמה רגעים. הייתי די בסדר עם זה- לא ממש רציתי לדבר על משהו. סתם לשבת היה בסדר.
"את לא עייפה?" הוא שאל לפתע.
עכשיו כשהוא הזכיר את זה, באמת הייתי קצת עייפה. חייכתי אליו, כמבקשת סליחה. "זה היה יום ארוך, לא?" אמרתי.
הוא צחק. "כן, אני מניח שכן."
הרמתי גבה. "אתה מניח?" שאלתי בקול מתגרה.
"היו לי ימים גרועים יותר," הוא אמר.
נשכבתי על הדשא. הלילה היה קריר, והרוח קרירה עוד יותר. באותו הרגע, הצטערתי שלא הבאתי ז'קט.
"באמת? מתי?" שאלתי אותו.
הוא גיחך. "אני בן 372, עברו עלי הרבה ימים."
372? הוא לא נראה כזה.
"ומה היום הגרוע ביותר שעבר עליך?" שאלתי בסקרנות.
הוא השפיל את מבטו לרצפה. "פתיחת שער גהנה בפעם הראשונה. אני אספר לך מתישהו, אבל לא היום," הוא אמר. קולו היה עצוב, ותהיתי מה קרה באותו היום.
אבל לפתע חשבתי- למי אכפת מהעבר? גם לי היו חיים גרועים, אבל אני לא חושבת על זה לעיתים קרובות. במיוחד עכשיו, כשהעולם מתקרב אל קיצו, אנחנו צריכים לחשוב על ההוה ועל העתיד. לא להיתקע בעבר.
וכרגע, לא היה לי אכפת להירדם בקור. איזמו היה חם מספיק.