uta
פרק רביעי :)) מקווה שאהבתם ! בפרק הבא הסיפור של דונרק מסתיים. כיצד? תגלו הכל בפרק הבא והמותח :0

בני הלילה: ההתגלות פרק 4: משפחת אומיקרון

uta 06/07/2015 702 צפיות תגובה אחת
פרק רביעי :)) מקווה שאהבתם ! בפרק הבא הסיפור של דונרק מסתיים. כיצד? תגלו הכל בפרק הבא והמותח :0

פרק 4: משפחת אומיקרון
חיפשתי את ברוס בכול בית ספר, הוא לא היה בכיתה, הוא גם לא היה ליד הלוקר שלי זרוק כמו תמיד. –"דונרק." לחשתי, "אני יודעת שאתה יכול לשמוע אותי.." פתאום שערותיי סמרו, הסתובבתי כאשר אליס מאחורי, טוב אני לא רגילה פשוט לומר את השם שלו כאשר אני מביטה בחברה הכי טובה שלי. "מה את עושה?" הוא לחש בזעם והצמיד אותי אל הלוקר בחוזקה. למזלו הוא היה בת כך שזה עוד היה נחשב תיקני בבית ספר שלנו,
"מנסה להסביר לך שאני לא מוצאת את ברוס. הוא לא כאן!" לחשתי בעצבנות גם והרחקתי אותו ממני, -"לא הוא, ולא כריס." המשכתי את דבריי, הוא החל להזיע, כלומר היא, כלומר לא יודעת. אפשר פשוט לכנות אותו בלשון זכר? יופי.
"ברוס הוא לא היצור היחיד בבית הספר הזה להזכירך, יש ערפדים כמו כריס, ויש עוד אנשי זאב ומכשפות. הם יכולים לשמוע אותך אומרת את שמי ולקשר את זה שאני רוח. ולבסוף הצייד ישמע על זה ויבוא לצוד אותי." הוא הסביר במהירות ובעצבנות, הוא כיווץ בחוזקה את ידו הימינית לאגרוף, איזה צייד?
"אז תודה בזה, זה נגמר. אתה לא תחזור לחיים." התקרבתי אליו, -"הו לא, אם אני לא אחזור לחיים החברה שלך לא תחזור לחיים. ואת רוצה אותה בחיים נכון?" הוא לחש באוזני את המשפט האחרון, לחישה מצמררת.
"חתיכת.." רציתי לקלל אותו בכול כך הרבה מילות גנאי. אבל החרא הזה לא שווה את זה.
-"אז תמצאי את היומן לבד. הרי כריס יודעת שאת יודעת שהוא ערפד, תבקשי ממנו להסתנן לשטח אנשי הזאב כדי להשיג את היומן. לפני שהציידים ישיגו אותו." ציידים? רגע מי אמר משהו על ציידים? שפשפתי את עיניי והבטתי בעיניו, יכולתי לראות רק אפלה.
"ציידים?" שאלתי, הפעם בקול.
"אם ברוס לא נמצא כאן, סימן שהוא מוחזק אצל הציידים. משפחת אומיקרון. הם כנראה יודעים את התוכנית שלי – לברוח, אז תקשיבי לי לפני שהם יבינו שאני דונרק. תקחי את הרגליים שלך מפה ותאמרי שאת לא מרגישה טוב, תחפשי את כריס וביחד תמצאו את היומן הזה. אם עד סוף היום היומן לא אצלי, אני לוקח סכין ונועץ אותו בלב שלי." הוא הטה את מבטו לצד והרים אותו לאחר כמה רגעים, הוא ננעל על הפינה של הקיר, וחייך חצי חיוך.
"תחייכי למצלמה." הוא הצביע לעבר הפינה והרים את האצבע השלישית שלו לעברה.
**
"אני לא מרגישה טוב." גירדתי טיפה את ראשי, המורה זקפה גבה. –"מה קרה?" היא הביטה בי וחייכה חצי חיוך מלוטש. "הראש והבטן שלי כואבים." גרוני היה שוב לח, בטעם מריר כזה.
"ואת לא יכולה לחכות עם זה? את בכיתה יב' כול שיעור שאת מפסידה יגרום לך לפיגור בחומר." היא מנסה להשאיר אותי בבית ספר, לך יש פיגור.
"לא.. אני אשלים הכול." למזלי, הייתי שחקנית מעולה בתיאטרון. "אני מבינה." המורה נאנחה. היא משכה בכתפיה ואמרה "בסדר, את משוחררת. תרגישי טוב." יכולתי להישבע ששמעתי אותה אומרת 'מסכנה' בין המילים. אפילו בקול הכי חלוש שיש. מצמצתי כמה פעמים והתקדמתי אל העבר הדלת.
לפני שפתחתי את הדלת הבטתי בדונרק, הוא ישב בקצה הכיתה כאשר הוא מתנדנד על הכיסא. 'אני אציל אותך אליס. אני מבטיחה.' דיברתי לעצמי, אני יודעת זה דיי מטומטם. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.
"בהצלחה." שמעתי את קולו של דונרק, יצאתי מהבניין הכיתה ויצאתי לאחר מכן משערי בית ספר.
כריס נשען על קיר הסמוך לבית הספר והביט בי,
"חיכיתי שתבואי." הוא אמר בקולו הרגוע, ניתקתי ממנו את מבטי, זה מה שחסר לי עכשיו להרגיש עוד פעם את אותה הרגשה מתי שאני מביטה בו. –"אני הולכת." ניסיתי לגמור את השיחה. 'יפה שאת מנסה' קולו של כריס היה בראשי, ישר הבטתי בו שפתיו לא נעו כלל.
'אנחנו צריכים לדבר על אתמול.' עוד פעם קולו של כריס היה במוחי, נצרב שם. אבל שפתיו לא נעו שוב.
"תתרחק ממני." פלטתי בכעס. אל תחשבי על כלום ג'ס, שלא יחדור למוח שלך שוב.
"אל תדאגי, זו הייתה הפעם האחרונה שאני אעשה את זה." הוא ניסה לתקן את הטעויות שלו, גלגלתי את עיניי. "אתה מבזבז את הזמן שלי." סיבבתי את גבי אליו ונעצרתי ברגע ששמעתי את קולו שוב.
"במציאת היומן? היומן שמתעד איפה שלושת החפצים שיכולים להחזיר את חברה שלך לחיים?" מה? מאיפה הוא יודע את זה, "אני שומע את המחשבות שלך, את הדפיקות לב שפועמות בחוזקה כול פעם שאת מביטה בי. אני יודע שדונרק סוחט אותך, אבל תדעי שאם הוא יתעורר זה לא יגמר טוב." הוא פסע צעד אחד קדימה לעברי, "אז מה אתה מצפה שאני אעשה? אתן לו להרוג את חברה שלי?! אתה לא מבין דבר ממה שאני עוברת!" הרמתי את קולי והסתובבתי אליו, "אני יודע טוב מאוד. ואני אעזור לך למצוא את ברוס שמחזיק ביומן הזה אבל אני צריך שתעני לי על שתי שאלות." הוא כבר היה במרחק כמה סנטימטרים ממני,
"את מפחדת ממני?" הוא שאל ברוגע, "כן." שיקרתי, ניסיתי לקצר את הדברים שהוא מדבר איתי, אני צריכה למצוא את היומן עד היום בערב.
"את משקרת."
"אז אני משקרת בסדר לך?! אתה רוצה את האמת? אז כן אני יודעת שברגע שהוא יתעורר הוא יהרוס הכול, אבל היא שווה יותר מזה." התחלתי להתעצבן,
"שווה יותר ממיליוני נשמות חפים מפשע?" למרות הטון הגבוה שלי הוא עדיין נשאר על הטון הרגוע שלו, -"זו השאלה השנייה?" הבטתי בעיניו, הוא הנהן.
"אז כן." התרחקתי ממנו, והתחלתי ללכת לעבר הבית של ברוס. המקום היחיד שאני יכולה להתחיל בחיפוש היומן הזה שלו. –"הוא לא בבית שלו." הוא פלט מפיו,
"אז איפה הוא?" האמת שנמאס לי להסתובב לעברו, אבל עשיתי זאת שוב.
"אצלו, אם את רוצה את היומן אנחנו נצטרך למצוא את ברוס." מאיפה לעזאזל הוא יודע את זה? הדמעות עמדו על עיניי, מאיפה עכשיו אני אמצא את משפחת אומיקרון הזו מכדי שאצליח לשחרר את ברוס ואת היומן יחד איתו? –"מה קרה?" הוא שאל ומשך באפיו,
"איך אני אמצא את הציידים שמחזיקים אותו עכשיו? איך אני אביס אותם ואקח את היומן?" התחלתי להיות בלחץ, גם לא שלושה ימים יעזרו לי למצוא אותו עם המידע המועט שלי.
"קודם כול תנשמי." הוא הניח את ידיו על צווארי, ברגע שהוא נגע בהם הרגשתי בטוחה שוב, הרגשתי חזקה יותר. –"עכשיו, אני יודע איפה הם. אבל תדעי שברגע שאת מתחילה.." הוא נשך את שפתו התחתונה והיסס עם לומר לי את זה, הוא לקח נשימה עמוקה ואמר בפשטות,
"אין דרך חזרה." אין ספק שכריס הוא מהאנשים המרגיעים ביותר שפגשתי, הקול שלו צלול ועיניו משדרות רוגע טבעי.
"אני יודעת." הנהנתי לחיוב, "אבל ברוס והיומן הזה חשובים לי יותר מהחיים שלי, רק תאמר לי איפה זה ואני אציל אותם לבדי, אתה לא חייב לבוא." ידעתי שבלתי אפשרי לנצח ציידים בעלי כוחות שאני רק בת אדם פשוטה, אבל נתתי לי להזות טיפה. הוא פלט נחירה
"אני ערפד, אני חי לנצח וברגע שאני אסכים אני מערער את העובדה הזו." הוא חייך ושיניו הצחורות נחשפו לכמה רגעים. "איזו עובדה? שאתה ערפד?" נהייתי תמימה לידו, פניו הרצינו.
"תנסי שוב," הוא אמר והחל להתהלך לעבר הכביש הראשי,
"שאני חי לנצח."
**
"אז לאן אנחנו נוסעים?" נשענתי על החלון של הרכב שלי, הרכב נסע, כריס נהג בו כמובן. לפי דעתי זו חוצפה. אם זה הרכב שלי אני צריכה לנהוג בו, לא הוא. אז בעודי נוזפת עליו בליבי, לא יודעת אם הוא שומע או לא אבל העדפתי להרחיק ממני את העובדה שהוא יודע לשמוע מחשבות.
"לציידים, משפחת אומיקרון." הוא לא ניתק את מבטו בכביש, אם הוא לא היה ערפד אני מניחה שהוא היה חי את החיים שלו בזהירות, אבל בגלל שהוא ערפד הוא מניח לעצמו לחיות על הקצה איך בדיוק? טוב הוא לא שם חגורה, האמת אני נשמעת חננה שאמרתי את זה לעצמי.
נאנחתי לכמה רגעים לאחר חצי שעה או שעה, אפילו לא שמתי לב הרכב נעצר ליד בית באמצע שום מקום, בית רעוע עם כמה קרשים סדוקים שמחזיקים אותו עוד עומד, חלונותיו מנופצים וכולו בצבע שחור.
"אז כאן נמצא המקום של הציידים?" שאלתי וזקפתי את גבתי, השענתי את ידי על המותן וליקקתי את שפתי התחתונה כי היא הייתה ישבה.
"ציפיתי למשהו יותר מרשים." פלטתי נחירה אחריי דבריי. -"אמרתי שאני אקח אותך לברוס, מי שמחזיק ביומן. וכאן הם מחביאים אותו. במקום שלעולם לא יחשדו שבו הוא נמצא." הוא הסביר ונאנח מההסבר של עצמו, שפשפתי את עיניי,
"איך ידעת שהוא כאן?" שאלתי ובחנתי אותו עם עיניי, -"ריח של כלב רטוב." שמעתי קול שונה משל כריס, אבל כריס לא דיבר כלל, הוא גם תהה מאיפה הקול הזה הגיע,
תומאס יצא מאחורי הבית הרעוע וחייך חצי חיוך,
"היי אח, היי נערה שאני לא מכיר ולא רוצה להכיר." הוא עקץ, הוא שילב את ידיו וחשף את שריריו הבולטים.
"מה אתה עושה פה תומאס?" כריס שאל ודחף את ידו אל תוך כיסי המכנס שלו. –"רציתי לקפוץ לומר שלום." הוא הביט בי ברצינות, ההבטה בו עטפה אותי בהרגשה לא נעימה אך נעימה בו זמנית.
"את לא מבינה כמה אני רוצה לקרוע לך את הגרון, אבל אני מעדיף לתת את התענוג לכריס. את יודעת שהוא יעשה את זה בסופו של דבר." הוא פלט נחירה אחרי דבריו, הבטתי בכריס בצורה שונה עכשיו חשבתי טיפה על מה שתומאס אמר, מה באמת יעצור את כריס מלקרוע לי את הגרון?
"תירגע, אני לא עומד להרוג אותך עכשיו." הוא הדגיש את המילה האחרונה באיטיות שגרמה לי לצמרמורת והביט בכריס.
"אני כאן כדי לסגור חשבון ישן, יש פה יצור שמוחזק כאן. ואני צריך להוציא אותו משם כדי שאחסל אותו." הוא הסביר והביט על הבקתה, -"אדריכלות גרועה.." הוא נאנח, כאילו יש לו דברים להגיב על כול דבר?
כריס התקדם ראשון לעבר הדלת בעלת השריטות הרבות, ככול הנראה מטפרים. הוא פתח את הדלת וצליל צורם נשמע, כיסיתי את אוזניי והחמצתי פנים, שערותיי סמרו מהצליל הזה.
"יש שם משהו?" שאלתי והתקרבתי אליו,
"אתם חייבים לבוא לראות את זה!" הוא הסתובב אלינו במהירות ואמר, על קולו יכולתי לראות שמשהו הפתיע אותו. –"מה קרה?" שאל תומאס ועלה במדרגות, אני עליתי אחריו. הוא פלט נחירה ברגע שהביט מה יש בתוך הבקתה, וברגע שאני הבטתי בו ליבי החסיר פעימה,
"אתם בטוח צוחקים עלי.." העברתי את ידי בשערותיי והשתגעתי מהמראה המבחיל הזה, אנשי זאב כלואים בתוך צנצנות בגובה שלהם, צנצנות כחולות ולא ניתנות לחדירה. לערפדים מחובר מין צינור לתוך הוריד שלוקח מהם את הדם והופך את עורם לחיוור אפילו יותר ממה שהיה מקודם, היו שם גם כמה נערות שעינו אותם בעזרת הצלפות עם שוטים, ועוד כמה ערפדים שנראים חזק יותר היו באותו צנצנות כחולות רק שהם עלו באש ודבר לא עצר אותם.
צעדתי קדימה ונכנסו לתוך הבקתה, שהייתה נראית הרבה אבל הרבה יותר גדולה מבפנים. היה שם מעקה שחור עם חלודה, נגעתי בו ונשענתי עליו כדי להביט מה יש מבעדו, מיליוני צנצנות שמוחזקות במין ארונית כזו והגובה של הבקתה היה בלתי נתפס, למרות שהייתה נראית לגמרי שונה מבחוץ.
"זה ממש מוכיח את המשפט אל תביט בקנקן אלא מה שבתוכו." תומאס זרק הערה צינית, וכול מה שחשבתי עליו היה למצוא את ברוס ולקחת את היומן. וגם לברוח מפה בסופו של דבר.


תגובות (1)

יאק… בדמיון שלי המקום הזה נראה מחליא!
טוב, אני מניחה שאם הוא מת אז כנראה יש דרך להרוג בני אלמוות כמו שערפדים אפשר להרוג בעזרת יתד מעץ… או שהוא איזה מישהו מיוחד שהצליחו לכבול אותו בעולם המתים כדי שלא יעשה צרות :)
המשך!!! -אין לי כוח לתת ביקורת -_-

06/07/2015 21:46
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך