בני הלילה: ההתפתחות פרק 5: ללמוד לשלוט

פרק 5: ללמוד לשלוט

– ג'סיקה –
עבר בערך שעה, שעה של הפתעה ושל המון חשיבה. שאלות רבות תקפו את מוחי 'למה היוצרים רצו שאהיה ערפדה? הרי הם יכלו לחסל אותי ומין הערפדים היה מפסיק להתקיים אבל הם החליטו לשנות אותי לערפדה.' הייתה גם שעה של שתיקה, שמעתי את הדמעות שנופלות מלחיו על הרצפה כמו גשם.
הוא מאשים את עצמו במה שקרה.
רציתי לומר לו משהו אבל לא יכולתי להגיב. שנינו נעולים בתאים מעופשים וחנוקים כשבכל רגע נתון יכול להגיע שליח של היוצרים או יוצר בכבודו ובעצמו ולהתחיל להתעלל בנו.
רגעי השקט היו בלתי נסבלים.
"תומאס.." לחשתי,
"אנחנו נצא מפה נכון? כריס יציל אותנו.." אמרתי בתקווה, הוא פצח את פיו. שמעתי את האוויר שחודר לפיו בעודו לוקח נשימה בלענות. הוא נאנח ואמר
"אני אוציא אותנו מפה. אני מבטיח ג'סיקה, וברגע שזה יקרה אני אמצא תורפה ואני אחזיר אותך להיות אנושית אני מבטיח." הוא לחש, זו הבטחה דיי גדולה. אני בטוחה שיש עוד מיליונים של ערפדים שרוצים לחזור להיות בני אדם והם חיכו כמעט נצח בשביל זה, אני ערפדה כמה שעות.
"מצב המטופלת נראה יציב." שמעתי את קולו העמוק של אותו אדם שהזריק לעברי את החומר הצחור. "תעזוב אותי מטורף!" שמעתי את קולה של.. אליס. דמעות עלו על עיניי ומיד קמתי ממקומי.
"זו אליס! תומאס זו אליס!" אמרתי, שלחתי את מבטי לצד ימין, קיר הלבנים הופיע במקומו. "תעזוב אותה!" שמעתי את קולו של תומאס זועק, נשמע כמו קול של פצצת אטום. כיסיתי עם כף ידי את אוזניי בכאב,
אני חייבת ללמוד לשלוט בזה.
"תומאס, איך שולטים בזה תומאס?" שאלתי בפחד, התמוטטתי על רגליי.
"ג'סיקה תתרכזי, תתרכזי בשמיעה שלך לפני שהפכת לערפדה, תזכרי בה. עכשיו תמשיכי לחשוב על השמיעה שלך." הוא אמר, עצמתי את עיניי ונזכרתי בכל הפעמים ששמעתי מישהו שפונה אליי.
"עכשיו אני הולך לצעוק, תורידי את הידיים שלך." הוא פקד, הנהנתי לחיוב והורדתי אותם.
"אליס!" הוא צעק בחוזקה, אך הפעם זה לא היה נשמע כמו פצצת אטום, הוא משך באפו ולקח נשימה, אף אחד מהדברים לא היה נשמע כמו שהיה נשמע לפני כמה דקות.
"ג'סיקה!" שמעתי את קולה צורחת, "ג'סיקה אני לא יכולה.."
"תעזוב אותה!" תומאס אחז בסורגים, לפתע עשן יצא מכפות ידיו וקול התכה בקע משם. –"הסורגים מגואלים במים קדושים." הוא רטן והמשיך לנסות לשבור אותם בעודו מוריד את כפות ידיו ומניח אותם שוב במהירות ובחוזקה.
"ג'סיקה!" היא צרחה,
"אני חייבת לעשות משהו!" קראתי בתגובה, נגעתי בסורגים שלי גם, הם היו שחורים ומלאי חלודה. הרגשתי צריבה חזקה בכפות ידיי שגרמה לי להתרחק לגמרי.
"המטופלים מנסים לברוח." שמעתי קול רגוע ועמוק, אותו אדם יצא מן הצללים, עם מזרק נוסף, בעל חומר כהה מאוד. –"הגיע הזמן לשלב שתיים ג'סיקה." הוא פנה אליי, שמעתי נחירה בוקעת מהמסכה.
"לא, תעזוב אותה. שלא תיגע בה!" צעק תומאס, הוא המשיך לפסוע לכיווני.
"קח אותי למען השם, אני בריא יותר היא רק טירונית היא לא תשרוד עוד מכה של החומר ההזויים שאתם מזריקים לנו אני בן יותר מארבע מאות שנה, אני יכול להסתדר עם זה." הוא אמר במהירות, האדם הפנה את פניו לעברו.
"אתה נראה טוב יותר תומאס, אתה צודק." הוא אמר בקול עמוק, צועד לעבר התא שלו. –"אני אפילו אתנדב." הוא אמר והושיט את זרועו השרירית, בפעם הראשונה שהבטתי בה מזה שנים. זרועו היה בעלת חברבורות סגלגלות וחתכים שנראו לא יותר מצלקות דקות וחיוורות שעוברות על זרועו.
"תומאס.." לחשתי, מופתעת.
"הגיע זמנך, אם תשרוד תהיה הראשון שיוביל זן חדש." הוא אמר והניח את המזרק על שרירו ולוחץ על הבוכנה, היו בנוזל הכהה כמה שביבי מתכת שחדרו לדמו של תומאס. הוא נאנק לשנייה ושתק.
"תשחרר את אליס." הוא אמר ושבר את מפרקתו של האדם והוא התמוטט על הרצפה, הוא אחז במפתח שחור גדול, הוא ניסה להגיע אל החור במנעול אך לא הצליח.
"למען השם." הוא לחש ושבר לעצמו את מפרק כף ידו הוא קירב בעזרת כף ידו השנייה את המפתח אל המנעול והוא פתח אותו בקרקוש קל. הדלת נפתחה וידו החלה להתרפא, הבטתי בו.
לקחתי נשימת הפתעה, עיניו היו סגולות והיו שקיות שחורות מתחת לעיניו, דם שחור נטף מחתך שהיה בשפתו ועיניו הכסופות היו קטנות יותר בגלל הפצעים הסגולים.
חולצתו הייתה קרועה לגמרי וידו רעדה באופן מבחיל. הוא פתח את התא שלי וזינק לחבק אותי בזרועותיו הגדולות. "תומאס אני.." לחשתי בעצב אך לא יכולתי לדבר. הייתי מופתעת ומפוחדת מדיי. יצאנו מן התא ורצנו לעבר אליס, לפחות לאיפה שחשבנו שאליס.
אלונקת ברזל הופיעה מולנו כאשר אליס שוכבת בה, שיערותיה התבלגנו ודם בצבע ארגמן שהתייבש הופיע על מצחה. שיערה האדום התאים באופן מושלם לדם שעל מצחה.
תומאס שחרר אותה, היא הייתה מעולפת וחתך עמוק הופיע בחולצתה, חושפת את בטנה הצחורה ללא שום חתך. היה אמור להיות שם חתך.
"היא התרפאה.." לחשתי והבטתי בתומאס שהיה מופתע לא פחות ממני.
"בורחים מכאן," הוא אמר, מרים אותה על כתפו השרירית. "עכשיו."