דמויות מן העבר פרק 1

היא פוקחת את עיניה באיטיות, ממצמצת מספר פעמים כדי לטשטש פחות את ראייתה.

כמה זמן ישנה? איפה היא בכלל? כעת גם לשמה לב לגופה, שכאב בכל מקום אפשרי. היא ניסתה להתרומם מעט, לעבור לתנוחת ישיבה, אבל ברגע הראשון בו ניסתה לעשות זאת כאב חד פילח את גבה וחולשה נוראית פקדה את זרועותיה והיא נפלה בחזרה. הדבר היחידי שהצליחה לעשות זה להתהפך.

כשהתהפכה ראתה שמיים כחולים, ללא כל עננים. היא הרימה מעט את ראשה, למרות הכאב החד, וראתה שהיא נמצאת בחוף ים. חוף ים ריק מאדם. איך הגיעה לכאן?

נוזל חמים זרם על זרועה הימנית. דם. היא צריכה עזרה ובהקדם האפשרי.

"ה…צילו…" הצליחה לפלוט. אך קולה היה חלש וצרוד מכדי שמישהו ישמע. היא התחילה לקבל את העובדה שאולי תישאר שם מדממת עד שתמות, ואז חזרה לחשכה.

***

כשפקחה את עיניה שוב היא הייתה במקום אחר. האם היא מתה? לא. היא ידעה זאת בגלל כאביה העזים שעוד לא חלפו. היא ניסתה להיזכר מה קרה, אך ראשה פתאום צרב והיא הפסיקה לנסות. היא תנסה לארגן את מוחה אחר כך, אחרי שתבין איך הגיעה לכאן וכאביה ידעכו מעט. הפעם היא הצליחה להתיישב ולהתבונן סביבה.

היא ישבה על מיטת יחיד צמודה לקיר עם מצעים כחולים פשוטים, כשעל זרועה הימנית מונחת תחבושת. המיטה נמצאה בחדר גדול עם קירות לבנים וחלון יחיד מכוסה בוילון. בצד החדר הונחה כורסא קטנה וכחולה. לצד המיטה הונחה שידה, כחולה גם היא. בחדר היו שתי דלתות. דלת אחת הייתה מוצבת בפינה, ודלת שנייה באמצע החדר. שעון דיגיטלי היה מונח על הקיר.

בראשה עברה מחשבה אחת: היא חייבת לגלות איפה היא ואיך הגיעה לכאן.

היא התרוממה מהמיטה ונעמדה. ראשה סחרר למשך כמה שניות אבל אז התייצב. היא קיוותה שהכאבים שבגופה ייעלמו כמה שיותר מהר, כדי שתוכל לברוח במקרה הצורך.

היא ניגשה אל דלת החדר וסובבה את הידית. הדלת לא הייתה נעולה, והיא לא הייתה בטוחה אם זה טוב או רע.

כשיצאה מהחדר ראתה מסדרון באורך בינוני עם מספר דלתות וגרם מדרגות. מאחר שלא היה איש בסביבה, והיא לא הייתה מאוד מעוניינת לפתוח סתם ככה דלתות מחשש למה שתמצא שם, היא החליטה לרדת במדרגות. היא לא רצתה להרעיש, היא עדיין לא ידעה היכן היא והאם מי שהביא אותה לכאן רוצה בטובתה. לכן עדיף שתתגנב בשקט. אך ברגע שהחלה לרדת רק כמה מדרגות ספורות, רגליה כשלו והיא החלה מתגלגלת במדרגות בלי שום דרך לעצור. ואפילו אם הייתה מוצאת את הדרך, גופה היה כנראה חלש מכדי לבצע את הפעולה. והינה הלכה התוכנית להתגנב בשקט.

"מה קו… היי! תיזהרי!" צץ פתאום נער. הוא התקרב אליה. "את בסדר?" שאל בדאגה.

"א-אני בסדר. ב-בסדר גמור." היא ניסתה לשוות לקולה בטחון, אבל במקום זאת יצאו מפיה רק גמגומים חלושים שכמעט ולא נשמעים.

"יש לך מזל, היית יכולה לשבור משהו. לפחות התעוררת, חשבתי שתשני כאן לנצח." הנער עזר לה להתרומם והוביל אותה בהמשך מסדרון נוסף אל חדר גדול אחר, כנראה הסלון. הוא הושיב אותה על הספה וישב לידה.

"איפה אני?" שאלה במהירות.

"את נמצאת בבית שלי." ענה לה.

"מי אתה?" שאלה שוב, מנסה לדלות מן הנער כמה שיותר מידע.

"אני מייק. אני לא מתכוון לפגוע בך." אמר בעדינות, אבל לה היה לא אכפת.

"איך הגעתי לכאן?" שאלה אותו שוב את השאלה החשובה מכל. היא קיוותה שאולי ידע גם מה קרה לה, ולא רק איך הגיעה לכאן.

"טיילתי על החוף, כשלפתע ראיתי אותך מרחוק. היה חם באותה השעה, מאוד חם, רוב האנשים העדיפו להישאר בבתים. אני מניח שזו הסיבה שאף אחד מלבדי לא ראה אותך, מלבד זה שהיית באזור מרוחק מאוד של החוף. אז בקיצור ראיתי אותך, את היית מחוסרת הכרה ופצועה. אני לא יודע איך נפצעת, היית ככה כשמצאתי אותך. הייתי חייב לעזור לך, אז סחבתי אותך לבית שלי וחיכיתי שתתעוררי. את ישנת כבר כמעט יומיים." סיים את סיפורו.

"אוה…" אמרה והשפילה את מבטה. אז הוא לא יודע מה קרה לה? לפחות הייתה בטוחה שהיא בוודאי יודעת, אבל חטפה זעזוע מוח כנראה וראשה עייף מכדי לזכור.

"מה בעצם קרה לך?" שאל בקול חם, שכעת דווקא הייתה לו חשיבות מסוימת. אחרי ששמעה את סיפורו היא הרשתה לעצמה לבטוח בו קצת יותר.

"א-אני לא ממש זוכרת… זה קצת מעורפל לי עכשיו. אבל אני… אני אזכר אחרי שאנוח קצת." פתאום היא כבר לא הייתה כל כך בטוחה בכך.

"אז… את מרגישה טוב?" שאל מייק וחייך.

"כן, פחות או יותר. אבל עדיין כואב לי בכל הגוף." ענתה ונאנחה.

"הכאבים יעברו, יותר חשוב שאת בסדר." מייק הביט בה והיא הנהנה לעברו.

"אני מקווה שהם יעברו." אמרה, אם כי מה שרצתה באמת להגיד היה אני מקווה שאצליח להיזכר מה קרה לי.

"טוב, אני מניח שאחרי שהצגתי את עצמי ומאחר שהכל אצלך בסדר, זה הזמן שלך להציג את עצמך. לא ככה?" הוא חייך, והיא לא יכלה שלא להסתכל על חיוכו, שהיה אמיתי לחלוטין. אבל למרות שהחלה לסמוך עליו קצת יותר, היא עדיין לא סמכה עליו מספיק.

"אני לא מכירה אותך. אני לא יכולה סתם לספר על עצמי לאדם שאני לא מכירה."

"לא ביקשתי את קורות חייך, אני בסך הכל רוצה לדעת איך קוראים לך." הוא גיחך.

"אני מניחה שאני יכולה לספר לך את זה…" מלמלה.

"נו…? אז איך קוראים לך?" האיץ בה.

"א-אני…" התחילה לענות אבל אז השתתקה. קדימה! היא חשבה, השם שלך! זאת אמורה להיות שאלה פשוטה, לא? אבל כל פעם שניסתה להיזכר כאב חד עבר במוחה, כאב שהזכיר לה קצת סכין המפלחת את ראשה. היא ניסתה להיזכר שוב ושוב, מנסה להרגיע את עצמה שזה לא קורה לה, אבל ראשה רק כאב יותר ויותר מפעם לפעם.

היא עצמה את עיניה והניחה לדמעותיה לזרום על פניה, שאינה זכרה אפילו איך הן נראות. האם היא יפה? מכוערת? ילדותית? בוגרת? כמה מטופשת היא בוודאי נראית בעיניו עכשיו, נערה מוזרה, או שמא ילדה? איך זה יכול להיות בכלל שאינה זוכרת מי היא? היא רצתה לצרוח, לבעוט במשהו, אבל הכריחה את עצמה להישאר רגועה. עד כמה שאפשר להישאר רגועים כשאתה קולט שאתה לא זוכר כלום. היא כנראה התרכזה קודם לכן בכאבים שלה כל כך עד שלא התרכזה בכלל בעובדה שהיא לא זוכרת כלום.

היא קברה את פרצופה בידיה כדי שלא יראה אותה בוכה. לא שזה משנה משהו, הוא ראה אותך בוכה כבר שניות ספורות קודם לכן. חוץ מזה, היה ברור לחלוטין שהיא בוכה.

"מה קרה? כואב לך? את צריכה משהו?" הדאגה של מייק נגעה לליבה, אבל היא לא תעזור בכלום. הדבר שהיא צריכה כרגע לא נתון בהישג ידו. היא רצתה לענות לו, אבל המילים פשוט ברחו מגרונה. לכן פשוט הנידה את ראשה לשלילה וקיוותה שיבין. בבקשה שיבין.

"מה קרה? תגידי לי!" הוא נשמע קצת לחוץ. אז לא, כנראה שלא הבין.

"אני לא…" הצליחה להגיד בקושי, בקול צרוד, "אני לא זוכרת."

"לא זוכרת מה?" שאל בקול מבולבל ולא מבין.

"כלום," ענתה לו, "אני לא זוכרת כלום."