דמויות מן העבר פרק 2
"מה זאת אומרת… לא זוכרת כלום?" שאל מבולבל אף יותר ממקודם.
"באמת קשה כל כך להבין…?" הרימה את מבטה אליו ואז הפנתה אותו בחזרה. היא הרימה את רגליה היחפות על הספה והתכווצה כמו כדור.
"את לא זוכרת מי את…?" שאל בהיסוס כשהתחיל סוף סוף להבין את משמעות הדבר.
"לא." אמרה בקול חלש כל כך עד שכמעט ולא נשמע. גם התוכנית לא להראות חולשה ככל הנראה כבר לא ממש תתקיים כנראה.
"אבל איך?" פרצופו היה מבולבל, אבל היא לא הביטה בו כדי לראותו. היא המשיכה לכדרר את עצמה, מתפללת שהאדמה תבלע אותה והיא תעלם.
"אתה חושב שאם הייתי יודעת הייתי כאן איתך?" היא צעקה פתאום כשדמעות ממלאות את פניה. מייק נרתע לאחור. "א-אוה… א… סליחה. א-אני לא…" גמגמה. מייק הניח את ידו על כתפה. "זה בסדר… את לחוצה. אני מבין את זה." היא בחנה את פניו המנחמות בפעם הראשונה. הוא נראה בערך כבן 16. תווי פניו היו מרגיעים וחמים, שערותיו החומות שלא היו ארוכות במיוחד נפלו על פניו בעדינות. ועיניו, עיניו החומות היו כבר עולם אחר. אפשר היה להגיד שהוא לא מיוחד, אבל היה בו משהו אחר, משהו שגרם לו ליופי מסוג שונה.
הוא חייך חיוך מרגיע, שהייתה חייבת להודות שהפחית במקצת את הלחץ שבה, אפילו אם רק קצת. אפילו אם רק לזמן קצר. היא הספיקה להירגע רק לכמה שניות כששאלות החלו ללחץ שלה לעלות שוב. איפה תגור? היא לא יכולה לגור עם מייק. מעבר לזה שהוא עדיין נחשב זר, היא לא יכולה להעמיס על מישהו את כל צרותיה, זה לא עובד ככה. האם דואגים לה? חייבת להיות לה משפחה, נכון? מה איתם? האם מחפשים אחריה? האם אכפת להם ממנה בכלל? איך תדע את הכל עכשיו אם היא אינה זוכרת כלום? היא החלה להתנשם במהירות.
"היי! תירגעי! את לא צריכה לדאוג, אני מבטיח שאני אדאג לך, בסדר?"
"אתה לא צריך לעשות את זה…" אמרה במבוכה והשפילה את מבטה.
"אני כן. חוץ מזה, זאת לא ממש בעיה. הבית תמיד נראה גדול מידי בשבילי וזה לא כאילו שחסר כאן מקום. גם בקשר לכסף אין לי שום בעיה, ואני די בטוח שאח שלי לא יתנגד שתישארי כאן. בכל מקרה אין לך ברירה אחרת, אני לא אתן לך להסתובב ברחובות לבד. לפחות עד שהזיכרון שלך יחזור." הוא נראה כל כך בטוח בעצמו באותו הרגע שהיא לא יכלה לסרב. לכן הנהנה בשקט וניגבה את דמעותיה, אפילו שתוך כמה רגעים פניה התמלאו בהן שוב.
"אל תבכי…" מייק נאנח, "אני אעזור לך לצאת מהמצב הזה… אני מבטיח. אבל כרגע תצטרכי פשוט לסמוך עליי… בסדר?" היא לא החזירה לו תשובה, אבל עיניה שיקפו שהיא בהחלט תנסה. הוא התקרב אליה וחיבק אותה חיבוק מנחם, והיא אמנם לא חיבקה אותו בחזרה אבל היא בהחלט בכתה על כתפו. הם נשארו שם מחובקים עד שלפתע הדלת נפתחה מעצמה ושניהם קפצו מרוב הפתעה.
מי שזה לא יהיה שנכנס נאנח אנחה עמוקה. "רק אל תגיד לי שהבאת עוד חסרת בית, אני לא מוכן ש-" החל לדבר אך השתתק ברגע שהנערה הסתובבה לכיוונו. "את לא נראית כמו חסרת בית." קבע.
היא התבוננה בו, סורקת אותו בדיוק כמו שסרק אותה. משערו הבלונדיני והבהיר, שלא היה רחוק כל כך מלבן, לעיניו החומות הדומות לאלה של מייק ועד לתווי פניו הקשוחים. אז זה אחיו של מייק, חשבה, הוא נראה גדול ממנו לפחות בשנתיים…
"היא לא חסרת בית. טוב… לא ממש… זה… זה די מסובך. סיפור ארוך." הגן עליה מייק. היא רק ניגבה את דמעותיה מפרצופה. היא לא הייתה מוכנה שעוד מישהו יראה אותה בוכה.
"יש לי זמן." אמר למייק, אבל עדיין לא הפסיק לנעוץ את מבטו בה. גם כשמייק החל לספר את סיפורו מההתחלה ועד הסוף, גם אז לא הסיר את מבטו ממנה.
"אז אתה אומר לי בעצם שהיא איבדה את הזיכרון שלה?" שאל.
"כן." ענתה לו במקום מייק בקול תקיף. משהו במבט שלו כלפיה גרם לה להרגיש לא בנוח.
"ואם אני אגיד שאני לא מאמין לזה?" התקרב אליה אחיו של מייק וצמצם את עיניו.
"ג'ייק!" מייק נאנח, היה מוזר ומצחיק בו זמנית לשמוע אותו נוזף באחיו הגדול. "אתה מסכים לבוא איתי החוצה לרגע?" הוא נעץ בו מבט מלא משמעות. ג'ייק, אז ככה קוראים לו…
ג'ייק ומייק יצאו החוצה ביחד. היא יכלה לשמוע את רעש הדיבורים שבא מבחוץ אך לא להבין מה הם אומרים. הם חזרו כמה דקות לאחר מכן, כשמייק מחייך אך לעומת זאת אחיו נשאר עם הבעה זועפת על פניו.
"זה בסדר, את יכולה להישאר." חייך מייק חיוך מנצח אל אחיו.
"בנתיים." הוסיף ג'ייק ונעץ בה מבט מלא תיעוב. היה ברור למדי שהוא שונא אותה, השאלה היא רק למה.
"א-אני אני לא רוצה להפריע… אם אתם לא רוצים אותי כאן אני אסתדר לבד, באמת!"
ג'ייק פתח את פיו לומר דבר מה, אך לפני שהספיק מייק כבר נתן לו מרפק בצלעות והוא השתתק. "זה בסדר, את לא מפריעה." והיא בהחלט לא יכלה שלא לחייך גם היא באותו הרגע, חיוך קטן וקלוש שכמעט ולא רואים, אבל חיוך.
***
היא שוב נשכבה על המיטה עם המצעים הכחולים וניסתה שוב להיזכר, אבל הכאב החד חזר שוב לראשה. הפעם חזק יותר. היא וויתרה.
"מה הטעם?" מלמלה לעצמה וטמנה את ראשה בכריתה.
"טעם למה…?" הבהיל אותה מייק שבדיוק נכנס לחדר.
"לנסות להיזכר." הרימה את ראשה מהכרית והתיישבה ישיבה מזרחית על המיטה.
"למה?" התיישב לידה.
היא נאנחה. "שמעת על מישהו שאיבד את הזיכרון פעם…?" שאלה בייאוש.
"לא מישהו ספציפי. אבל שמעתי שיש כאלו מקרים."
"והמקרים האלו ששמעת… שמעת גם על מישהו שהזיכרון שלו גם חזר…?"
"טוב… לא."
"בדיוק." נאנחה שוב, "אז מה הסיכויים שדווקא הזיכרון שלי יחזור?"
"אני מניח שקלושים, אבל זה עדיין לא אומר שאין סיכויים כלל." ניסה לשכנע אותה, ללא הצלחה.
"את הפרטים הכי בסיסיים עליי אני לא זוכרת! בת כמה אני, איך קוראים לי, אפילו איך אני נראית! אם את זה אני לא זוכרת, איך אני אזכור את כל השאר?" אמרה בייאוש.
"את לא זוכרת איך את נראית?" שאל בפליאה.
"ברור שלא!" ענתה.
"ולא חשבת לבדוק במראה?" הרים גבה.
"איזו מראה?" אמרה והסתכלה סביבה. לא הייתה בחדר אף לא מראה אחת.
הוא הצביע על הדלת שבצד החדר. "המראה שבחדר האמבטיה. ואם כבר אמבטיה, את מוזמנת להתקלח או להתארגן והכל."
"אבל… אין לי בגדים להחליף אליהם אחר כך…" השפילה את מבטה.
"אני יכול להביא לך בגדים משלי בנתיים, ומחר נוכל לקנות לך בגדים חדשים."
"לא! אתה לא צריך לקנות לי שום דבר!" אמרה בנחישות. היא לא רצתה שיעשה יותר ממה שכבר עשה. היא לא רצתה להיות מטרד.
הוא צחק. "אולי אני לא צריך, אבל אני יכול. תיכנסי בנתיים להתקלח ואני אשים לך בגדים בחדר אחר כך." אמר וקם מהמיטה, מתקדם אל עבר הדלת.
"תודה, שאתה עוזר לי והכל. למרות שזה חסר תקווה." אמרה לו לפני שיצאה.
"שום דבר לא חסר תקווה. תזכרי את זה, לפחות את זה." חייך. ובמילים אלו יצא מהדלת, השאיר אותה שם לבדה, תוהה.
תגובות (3)
מרתק. תמשיכי 3:
אני קראתי את הסיפור הזה מילה במילה בבלוג הזה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811353&blogcode=13476915
את זו שכתבה את הבלוג? אם כן אני נורא אוהבת את הכתיבה שלך!!!
אם זה לא שלך כדאי שתרשמי שזה נלקח מהבלוג הזה ושימי קישור.
זה שלי וכן זה מהבלוג שלי ואני רוצה שתדו שאני ממשיכה באתר ולא בבלוג
כי אני רוצה לכתוב פה כי כאן יותר כיף :) ואני שמחה שאהבת את הסיפור :)