בהתחלה רציתי ליצור מהסיפור הזה ספר ממש, עכשיו אני משתמש בעלילה כסיפור בהמשכים.
מקווה שזה לא יהיה קשה מדי לעקוב

דרכו של גיבור- פרק 1

25/10/2013 625 צפיות אין תגובות
בהתחלה רציתי ליצור מהסיפור הזה ספר ממש, עכשיו אני משתמש בעלילה כסיפור בהמשכים.
מקווה שזה לא יהיה קשה מדי לעקוב

"דרכו של גיבור": כאן תובא האגדה העתיקה על דרכו של הצעיר והחלש, במסעו
להפוך לזה שיהווה דוגמא ומופת להמונים, ואת מלחמתו בעריץ המייצג את כל המושחת והעקום בטבע האנושי.

פרק ראשון
חליפת המשי החדשה תאמה את מידותיו באופן מושלם. הוא הביט בהערצה בגופו האתלטי המכוסה אריג מרהיב עין, אדום המפוספס בתכלת, חולצת פשתן הדוקה שהבליטה את שריריו, גלימת משי ארוכה שנתנה לו הוד מלכותי, מכנסיים סגולים כהים שבשווים ניתן היה להאכיל עיר שלמה במשך שנה, ומגפיים שחורות עשויות מעור פנתר.

נערת הארמון שמאחוריו סיימה לסרק את שערו הזהוב והארוך, שנפל במפל ארוך על גבו, עיניה מלאות הערצה לאדם אותו שירתה מאז ילדותה. שתי חברותיה סיימו ליישר את הקמטים בגלימה, ועתה נסוגו ממנו ביראת כבוד, מחכות בדממה לפקודה נוספת.

הוא הביט במראה הקטנה שבידו, והרשה לעצמו לחייך. הפעם עשו הנערות את עבודתן נאמנה. שלא כמו בפעם הקודמת בה גילה קמט קל, זעיר, במעלה מצחו. זעמו היה כה גדול עד שגזר דין מוות מיידי למאפרת. מאז, היו הנערות זהירות במלאכתן עד כדי אימה. הן ידעו מה תלוי בשביעות רצונו.

הקיסר קורוס האן אלאפאז עצם את עיניו לרגע, משחרר בת צחוק. הוא לא ידע מה העדיף- שכאשר אנשים יביטו בו, יהיו מלאים פחד, או הערצה עיוורת. בדרך כלל העדיף שהנמצאים בארמונו יפגינו את התחושה השנייה, כך הם יהיו מסוכנים פחות. אבל את ההמונים, העדיף לשתק באמצעות הפחד.
שלא כמו אביו שמשל בהמונים באמצעות חסדיו וטוב ליבו, אבל בסוף נשכח מלב כל, התכוון הוא למשול באמצעות מחצב שלעולם לא נגמר.

דפיקה חלושה על דלת הזהב של חדרו. "יבוא!" קרא הקיסר בקולו העשיר, רם כברק, ומתנגן כנעימת הכינור.

משרת כנוע שרבב פנימה את גופו הצנום, והשתחווה עמוקות. "ארוחת הצהריים מוכנה, הוד רוממותו הנעלה"

קורוס חייך. "טוב מאוד, בנות." סימן להן באצבעו, ושתיים מהן עזרו לו לקום ולאחר שהחל ללכת אחזו כל אחת בכנף אחרת של גלימתו, פן תתלכלך באבק העלול להיות על השטיחים האדומים.

הדרך אל חדר האוכל המלכותי הייתה לא ארוכה, אם כי רצופה שומרי ראש חמושים, דוממי מבע, קשובים בכל עת לכל סכנה אפשרית העלולה לבוא אל ראשו של קיסרם היקר והנעלה. כל אחד מהם ידע כי אפילו אם ימעד הקיסר חס וחלילה במרחק כמה מטרים מהם, יהיה חבל התלייה קרוב לראשם יותר משהיו רוצים.

סביב השולחן העמוס מאכלי תאווה לעייפה, כבר היו ישובים זה מכבר סלתא ושמנא של הממלכה- רוזנים ולורדים יושבי שולחנו, מלקקי פנכתו של שליטם. זקופים היו בכיסאותיהם, וקמו מיד לכבוד הקיסר, עיניהם מביעות פחד ללא מצרים.

הסעודה התנהלה לאיטה, מנה אחרי מנה הוגשה אל השולחן- מטעמי דגים מוקרמים, הררי בשר ונקניקים מהבילים, יינות משובחים מכל מיני צבעים, פירות העונה ואלו שלא בעונה, עד התמלאה בטנם של כל היושבים עד להתפקע.

כולם חוץ מהקיסר, אשר אכל בתאווה יתרה, ונראה היה שדבר איננו מסוגל להכניע את תיאבונו. רבים זה מכבר תהו כיצד זה מסוגל האיש ליהנות כל כך ממאכליו, ועדיין להישאר כה רזה וחטוב כמו שתמיד היה. בחשאי, לעג להם לכסילים, צחק להם ולחולשותיהם.

רעש עמום, מאבק, צעקות, נשמע מהמדרגות המובילות מעלה אל אולם המשתה. דלתות הכסף הממורקות נפתחו בחבטה, ודרכה עבור צמד שומרים חמושים, וביניהם אדם בגיל העמידה, בגדי האיכר שלו קרועים ומטולאים, ודם קרוש נמרח עליהם ועל פניו הזועפות. השניים גררו אותו לעבר השולחן, מתעלמים ממחאותיו, אוחזים בו בידי ברזל.

הקיסר חייך בשלווה, והורה לאחת ממלוותיו לעסות את גבו. "מה זה, שומר? הדרך החדשה של ליצן החצר לשלוח לי בידור?" שאל.

"לא, הוד מעלתך הנערץ. לפני שבוע סירב האיש הזה להפריש את מס התבואה. הבאנו אותו אל המבצר הקרוב אל חוותו כנדרש, אך שם העז לשים את שמו של הקיסר ללעג ולקלס, בצורה שלא השתמעה לשני פנים."

הקיסר לא נראה מתרשם. "ויש סיבה לכך שלא תליתם אותו עד צאת נשמתו באותו מקום?"
השומרים הביטו זה בזה… "הוא… הוא דרש לדבר איתך… אדוני."

באותו רגע ניצתו עיניו של האיכר, וצמד השומרים נסוג לאחור בבהלה.
"חומץ בן יין!" קרא האיכר בזעם, עיניו בוערות. "עריץ! פושע! רוצח ילדים!"
הקיסר פלט צחוק משועשע. "ובכן, זה רק הולך ומשתפר!"
"במשך חודשים עמלנו בשדות, חרשנו וזרענו וזיבלנו, וקיווינו לגשם. והנה, לאחר שכבר עמדה לצאת נשמתנו, סוף סוף היה לנו יבול." ירק האיכר.
"והנה באים כלביך הארורים, גובי המס, ולוקחים הכול למעט רביע ממה שהיה לנו, באיזו זכות אתם עושים זאת?! באיזו רשות אתם לוקחים את פרי עמלנו? באיזו רשות הלקיתם את בני עד צאת נשמתו כיוון שהעז לריב אתכם?!"

כל יושבי השולחן געו בצחוק, מביטים זה בזה כנוצרים סוד, ואוחזים בכרסותיהם התפוחות. הגברות הנכבדות קראו להוציא את האיש מהאולם, אך הקיסר השתיק את כולם בהינף יד קל.

"באיזו זכות, אתה שואל?" פתח הקיסר בקול מתוק כדבש, אך קטלני כארס. "ובאיזו זכות חושב אתה להשאיר את התבואה הצומחת בשדה ברשותך? אדמותיך, אדמות שכניך, אדמות כל איכרי הממלכה הזו שייכות לי."

"אני הוא הדואג להגן עליכם מפני שודדים ומפלצות הסובבים את הממלכה, אני שדואג לקבל את ההחלטות החשובות, אני מסיר מעליכם את עול החשיבה והבירור. ומה אני מבקש בתמורה? מעט מהאוכל שאתם מגדלים עבור משפחותיכם? כמה מצרכים שאמורים לקיים אותי ואת אנשיי?"

"אתה מכנה אותי בשלל שמות גנאי, אולי נוסיף כמה לך ולחבריך, הממ? קמצן, אנוכי, צר עין, בור! מוחך כה חשוך ונבער שאינך יכול להבין שיש טובים ממך היודעים מה טוב עבורך. לא, כמו ילד קטן כל מה שאתה מסוגל לעשות הוא להביט לצלחתך וליילל מדוע אינה מלאה כפי שהיית רוצה, בה!"

הוא פנה אל השומרים: "סלקו אותו מעל פניי, ודאגו שישמש דוגמא עבור כל השוטים כדוגמתו."
האיכר ניסה למחות, אולם קת מתכתית הלמה בעורפו, והוא איבד את הכרתו מיד, נגרר משם בידי צמד הגברתנים.

הקיסר טלטל את ראשו היפהפה, בהבעה המומה. "באמת! מה שאני צריך לסבול. עכשיו אני צריך משקה ראוי, היכן ראנוס, שר המשקים?"

"הוד מלכותך הנערץ, ציווית שיערפו את ראשו כיוון שלא השיג את כל המלאי שביקשת בשבוע שעבר." ציין אחד השרים.
"הו כן, כמה מטריד. ובכן, קראו לשר החדש, למה אתם מחכים?!" קרא הקיסר קורוס בזעף.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך