דרקון אמיתי פרק 10

kirutoo 19/06/2015 610 צפיות תגובה אחת

יצור האבן היה תפוס מתחת לעץ, אך לא לאורך זמן, הוא נתן לו מכה והעיף אותו. הגוף שלי רץ אליו ותפס בו מהגרון לפניו שהוא נעמד. הוא הושיט את ידו אחורה וכיווץ אותה בעונג, מסביב ליד נוצרו להבות אנרגייה, או אולי אדי אנרגייה, אני לא בדיוק יודע איך לתאר את זה.
רצתי אליו, ניסיתי לעצור אותו, צעקתי את שמו אבל כלום לא עזר. יצור האבן התפורר לחתיכות, אני נפלתי אחורה ונשנקתי, מה שזה לא יהיה הוא משתלט על הגוף שלי, קודם עם האלפית ועכשיו עם היצור הזה, אני לא מוכן לזה, צרחה נשמע מאחורי, זה היה הקול של סיראלה, אני והגוף שלי הסתובבנו ביחד. אבל לשנינו היה משהו אחר בראש, אני לא יכול להסביר איך, אולי כי זה היה הגוף שלי, אבל יכולתי להרגיש את המחשבות שלו, הוא רצה לתפוס גם אותה.
סיראלה צרחה וניסתה להעיר את בוסקר, "מה אתה עושה כאן? אנחנו… הם חתמו אותך, לא היית אמור לחזור יותר לעולם!" היא אמרה בכל רועד הגוף שלי התקדם באיטיות אליהם. "זה… זה… נאנאנאנאנא… נא-גבוווווו" היא צרחה וברחה, היא אפילו לא שמה לב לשער המנופץ, לא לגמרי הבנתי מה זה אומר. למשמע השם בוסקר קם בשניה כאילו הוא שיחק אותה ישן, הוא השתנה לצורת הזאב שלו להסתובב, בוסקר עמד במקום ולחש כמה מילים, עשרות הילות יצאו מתוך הגוף שלו והתקדמו לעבר הגוף שלי, כל אחד היה עשוי מחומר אחר, היה שם זאב שהיה עשוי מזהב והיה זאב שהיה עשוי ממתכת, היה זאב שהיה עשוי מאש וכדומה.
הגוף שלי השתמש בטפרים שלו ופיזר את ההילות, הוא פירק אותן לאבק נידף, אבל הן חזרו לעצמן כל פעם מחדש, לבסוף הן נעלמו, אני משער שאין בעלות כמות מסויימת של חיים או שהן קיימות למשך כמות מסויימת של זמן. בוסקר לא נבהל, הוא עמד מולו ויילל, נראה שזה הצליח לעצור את הגוף שלי, הוא תפס את האוזניים שלו, הייללה הייתה חזקה כל כך שהיא גרמה לו ליפול. הוא החזיק את האוזניים והתפתל מכאבים, כמו שאמרתי יש פה איזשהו קטע עם רעשים, הוא קם בקושי רב וידיו עלו באש, הוא שיגר כמה כדורי אש קטנים לכיוונו של בוסקר את סיראלה שהפכה לגל של אש באותו רגע שאבה את כל כדורי האש שהוא זרק.
פתאום נזכרתי בחלום שהיה לי בתחילת השנה, ביום שבו אמי מתה, המפלצת שאליה הפכתי, זאת היא, זה היה צירוף מקרים יותר מידיי מוזר, וגם נזכרתי שבשאר החלומות שלי, על דאגלו ועל מדג'יקה, לכאן הוא הביא אותי, אולי דאגלו באמת קיים? אם כן אני חייב למצוא אותו הוא יוכל לעזור לי. נזכרתי שהוא הביא אותי לכאן והראה לי על ציפורי הפניקס, הם ציפורים שנוצרו מתוך האש, ציפורי הפניקס הם האש בעצמם, כך היה לי הגיוני כשראיתי את סיראלה עפה אל תוך כדורי האש וסופגת אותם.
בוסקר רץ אל הגוף שלי וקפץ עליו, הוא נשך את כתפו. גופי הכואב זרק את בוסקר הצידה ולפני שהוא שם לב הוא גם נהדף על ידיי סיראלה שפגעה בו בגל האש שלה, כנראה שהאומץ שלה חזר כשהיא שאבה את כדורי האש הללו. כך הם המשיכו, בוסקר נתן מכה בזמן שהגוף שלי הדף את סיראלה וסיראלה נתנה מכה מתי שהגוף שלי הדף את בוסקר. הגוף שלי התחיל להיתעייף ולהתמלא פצעים, חשבתי שהוא יובס אם הם ימשיכו כך אך הוא פיסק את רגליו ופרש את ידיו "מספיק" הוא צעק, זה לא היה הקול שלי, זה היה קול הרבה יותר עבה והרבה יותר מחוספס, הד יצא ממנו בצורת גל שהיה אפשר לראות והדף את שניהם אחורה, הוא הוציא גפנים זוהרים מהאדמה וקשר אותם, היות וכל אחד מהם היה בצד אחר הוא גרם לגפנים לזוז להתקרב אחד אל השני, הגפנים הצמידו את סיראלה ובוסקר אך הם גם היתהדקו סביבם, הוא התחיל ללכת לכיוונם.
לפתע האדמה התחילה לרעוד כל גרגירי האבנים שנשארו מיצור האבן התחברו יחדיו והקיפו את הגוף שלי, פתאום מתוכם התגלו זוג עיניים ופה, "לא תיפתר ממני מהר כלכך, מתי שתפגע בי אני אחזור, אני מוזמן לנסות שוב אפילו", הגוף שלי לא התרגש, כאילו שהוא ממש ציפה לזה, הוא סובב את הידיים שלו במעגל הוא פרש את ידיו לצדדים, את יד ימין הוא הרים בחצי מעגל כלפי מעלה בעוד שאת יד שמאל הוא הוריד בחצי מעגל כלפי מטה, כשהם יצרו קו ישר הוא קירב אותם ולפתע גם הם זהרו, הוא פתח את היד שלו וכדור אנרגייה סגלגל התפורר לאבק על ידיו, הוא הושיט את ידיו ונגע ביצור בקצות האצבעות שלו, היצור בשניה הפך כולו לקרח, הגוף שלי ריסק אותו.
הוא המשיך להתקרב לבוסקר וסיראלה הם עדיין לא הצליחו להשתחרר, הוא הושיט את האצבע שלו קדימה. "או לא! עד כאן!! תעזוב אותם בשקט" צעקתי ורצתי אליו, ניסיתי להכות בו, להדוף אותו או אפילו להשתלט עליו אבל כלום לא עבד, לא רק שלא הייתי מוחשי ולא יכולתי לעצור אותו גם לא יכולתי לראות אותו. ושניה לפני שהתייאשתי ראיתי את זה, על הפנים שלו, החיוך הממזרי והמתנשא הזה, הוא ראה אותי במשך כל הזמן הזה, ראה ושמע.
נעמדתי מולו והושטתי את היד שלי בדיוק כמוהו, הוא לא החשיב זאת לאיום אפילו ולכן הוא אפילו לא עצר לחשוב שניה, הוא פשוט המשיך במלאכתו, זה כל מה שיכולתי לחשוב עלי כדי לעצור אותו. האצתעות שלנו התנגשו, אור מסנוור נוצר, אור שגם בוסקר וסיראלה יכלו לראות, כשפתחתי את העיניים קלטתי, חזרתי, חזרתי לגוף המקורי שלי.
הגפנים איבדו את הזוהר שלהם ונבלו בשניה, בוסקר שאל אותי "דני…? זה אתה?".
"כן" עניתי בקול רועד "מה זה היה?" הצבעתי מאחורי.
"אני לא בטוח" הוא אמר וגילה לי במבטו שהוא משקר.


תגובות (1)

השם של הסיפור כבך משך לי את העין מלא זמן, אבל העדפתי לוותר. עכשיו כבר לא יכולתי יותר והחלטתי להסתכל.
זה סיפור נחמד מאד, לפעמים חסרים סמני פיסוק ולדעתי זה קצת קצר. אני מציע לך להאריך את הפרקים.
חוץ ממה שכתבתי למעלה זה מצוין!

28/06/2015 18:35
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך