דרקון אמיתי פרק 22

קרה לכם פעם שהתחמקתם מחברה טובה מאוד שלכם במשך כמה חודשים ואז, כשהייתם אמורים לעזוב אותה לעולמים כנראה, בזמן ההוא שהייתם אמורים לפחות להיפרד ברחתם ממנה ואז בין לבין היא תפסה אתכם, אתם על השעון מתקתק כמו פצצת זמן ואתם צריכים להתחמק ממנה במהירות האפשרית? אם כן, אני אשמח לשמוע מה עשיתם. הסתכלתי לאחור, לכיוון השומרים שעלולים להתעורר בכל רגע, יגררו אותי אל פנימה, חזרה למהרה, ושם, בוסקר נמצא (אני משער שאני לא צריך לאמר לכם יותר מזה) שלהם וכנראה שאני אמצא את מותי המהיר. הסתכלתי קדימה, אל עבר הסיראלה הזועמת שעמדה באמצע הדרך. תהיתי לעצמי מהי הדרך הפחות גרועה למות בה. לצערי, סיראלה לא נתנה לי שהות לבחור את המוות שלי.
"תראה," היא אמרה. הופתעתי מנימת קולה, היא לא נשמעה כועסת בכלל. "אני מבינה. אני מבינה למה אתה מבלה את כל הזמן הפנוי שלך באימונים. אני מבינה גם למה אתה לא נותן לך שניה פנוייה לעצמך או לחברים. זה לא הבית שלך, זאת לא המשפחה שלך, אני לא מי שלא תיהיה החברה הקרובה שלך, שלך אכפת ממנה ולה אכפת ממך, ואתם כלכך קרובים שהחיים שלכם יוקרבו בשניה שתשמעו שהשני בסכנה וירוצו להצילו, אני מודעת לכל זה אבל גם אם אתה לא רואה בי כמישהי קרובה מספיק, אני כן!! הצלת את חיי, אני ראיתי לתוך הלב שלך אוקי? אני יודעת על מה אני מהמרת אוקי? אני מאמינה בך!ואין סיכוי בעולם שאני אתן לך לעשות את כל המסע הזה לבדך וכמובן שאני לא נותנת לך להיכנס לטירה של היצור המסוכן ביותר שכנראה קיים כיום ביקום הזה!" היא נפחה חזה, היא נעמדה איתנה על שני רגליה ועשתה את המבט הכי רציני שאני חושב שראיתי בחיים, היא התעפקה שלא לרעוד, שלא לבכות, היה לה קשה עם זה, היה אפשר לראות. אבל היא עשתה את זה ולא נכנעה.
"מה…?!? איך את…?!?." לא הצלחתי להבין את זה, איך יודעת? זה לא היה הגיוני, ניסיתי לחשוב על כיוונים שממנה היא יכולה להבין, לשמוע או להסיק שאני הולך לטירן אבל לא הצלחתי למצוא אף תשובה, 'אני חייב להתחמק ממנה, איכשהו!'
"אני יודעת הרבה יותר ממה נראה! אם אתה לא מתכוון לתת לי לצאת איתך" אמרה סיראלה, "אתה תצטרך לעבור דרכי" היא פרשה כנפיים גדולות ובוערות, עינייה בערו והיא עמדה בצורה מרשימה. הסתכלתי שוב אחורה ראיתי את החיילים, ממש בקושי, רק את הרגל שלו, אבל היא התחילה לזוז, נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. היא הייתה מוכנה לזה, היא ידעה שאני יכול לנצח אותה אבל אני בחיים לא אספיק לנצח אותה לפני שהם יקומו, ציפור ניצחה אותי בחוכמתה, אם לא הייתי כלכך לחוץ מבוסקר והשומרים המקרה המזעזע הזה שיפגע בכבודו של כל בן אדם עם טיפה שכל לא היה פוגע בי אלא מחסל אותי.
הסתכלתי אחורה על השומרים, הסתכלתי על סיראלה, אחורה, על סיראלה, אחורה, על סיראלה. נאנחתי, לא האמנתי שאני עושה את זה אבל לא הייתה לי שום ברירה, רצתי אל סיראלה הושטתי את היד שלי והדלקתי אותה בלהבות, היא התגוננה, היא הייתה מוכנה למתקפה שלי, תפסתי אותה מהכנף והתחלתי לרוץ אחרי כמה שניות שחררתי והיא עפה אחרי.
עצרנו באמצע המדבר, רצתי כמו משוגע, כל שניה הסתכלתי אחורה וזה חרפן אותי!! אחרי כמה שעות עצרתי ונשכבתי על החול, רועד ומתנשף. "תקשיבי טוב!" אמרתי ברצינות, מה שדי איבד את האפקט שלו בכך שאחרי כל אות שניה אני עוצר כדי לנשום בכבדות "זאת משימה חילוץ, אני אגיע לטירה, אשלוף את כלי הנשק של דילן, אשלוף את דילן גם כן ואעוף בטיל החוצה, את תחכי לי בחוץ, למקרה שאני אזדקק לגיבוי, מובן?" שאלתי אחרי שכבר הסדרתי את הנשימה שלי.
"נתון לדיון אבל לא עכשיו…" היא חייכה חיוך מטופש, למען האמת זה טיפה הרגיז אותי, היא מסכנת את עצמה! אני לא יכול לתת לזה לקרות, היא לא מבינה שיש סיבה שיצאתי למשימה הזאת בתור משימה סולו?!?
"תקשיבי לי טוב! הבנתי מה עשית מקקודם, בדיוק כמוני גם את חושבת שאני יכול להביס אותך אם אני ארצה אבל לא בזמן המוקצב שהיה לי וידעת שלא תיהיה לי ברירה אלא להסכים לך לבוא איתי. אז זהו, פה את כבר לא יכולה להתווכח איתי ועם באלך לבדוק אני מנצח אותך אם אני רוצה, ואני אעשה את זה, אני אדאג לך גם אם אני אצתרך להכאיב, מאוד! אל תעשי איתי משחקים! אין לי מצב רוח לזה!" אמרתי בעצבים.
קמתי, הסתכלתי על סיראלה, היא לא חיכתה שאני אומר דבר, היא נעמדה והייתה מוכנה לזוז. התחלנו ללכת, הפעם, הלכנו לאט והזמן לא רדף אחרינו, עברנו לאט את המדבר, הכל היה דיונות חול וקקטוסים, אחרי כמה דיונות עברנו דיונה ממש גבועה ובאמצע שעברנו אותה שמענו מהצד השני קולות מחוספסים צוחקים, טיפסתי על הדיונה והוצאתי החוצה רק את העיניים שלי, כדי לראות מה קורה. גם סיראלה עשתה זאת, אבל לה היה כנפיים והיא לא הייתה ממש צריכה לטפס גם כן.
ראיתי כמה דמויות גדולות ושעירות עומדים במעגל, אחד מהם הזיז את הידיים שלו והרגשתי כאילו הוא דוחף משהו, קול צווחת כאב קלה נשמעה, צווחת כאב זקנה. מיד קמתי והתחלתי לרוץ לכיוונם. סיראלה נסתה לקרוא לי אבל לא התייחסתי, לא הייתי רחוק מהם ונעצרתי.
"אולי תתעסקו אם מישהו בגודל שלכם?" אמרתי להם, הם הסתובבו אלי בזה אחר זה, ואחד, שהיה נראה מאוד דומיננטי באיזור, הוא עבר מעל הזקנה והתקדם אלי בכמה צעדים.
"כ-מוך?" הוא אמר במבט מפחיד וצמא דם, אבל מה שהוא לא ידע זה עם מי הוא מתעסק, לא משנה כמה הוא מסוכן וצמא דם, אני הרבה יותר, ואני נא-גבו, בין עם זה בדיוק אני ובין עם לא, הוא לא ייתן לדבר לקרות לי, אני הולך לחסל את המפלץ הקטן.
"הייתם רוצים!" אמרתי והתחלתי לרוץ אליו, חשוף ללא אף כלי נשק, סיראלה הצתרפה אלי "לכי לעזור לזקנה!" צעקתי, זה מה שהיא עשתה, היא עפה מעליהם והחזיקה אותה בטפריה, היא לא הכאיבה לה אבל עדיין היא הניחה אותה בהבעת סליחה כאילו היא כמעט הרגה אותה. הראשון היה כבר קרוב אלי, שלפתי את החרב מהיהלום וחתכתי אותו, טיפת דם לא נשפכה אבל הוא התרסק על האדמה, מפוצל לשנים. לא הסתכלתי עליו, היה עלי להרוג עוד חבורה שלמה של מפגרים שעשו את הטעות האחרונה בחייהם הקצרים והאומללים. חתכתי אחד אחד, חלק לשני חלקים, חלק לשלושה וחלק אפילו לארבעה, אל תשאלו אותי איך עשיתי את זה, פשוט עשיתי רצתי אל האחרון והתכופפתי כשהגרזן שלו כמעט ריסק את המוח שלי,הסתובבתי ומסתבר שגם הוא הסתובב, אבל הוא לא היה מספיק מוכל לכך שגם אני אסתובב מהר כלכך, הכנסתי לו את החרב לראש, דרך המוח, "היית רוצה!" לחשתי, זה אפילו לא היה כוחות, הוצאתי את החרב מהראש שלו וזרקתי את הגופה שלו על החול. הסתכלתי על החרב שלי והבחנתי שאין עליה אפילו לא טיפת דם, היא הייתה מלאה בחול.
הסתכלתי אחורה, הגופים נעלמו, החול זז לאט לאט והתחיל לייצור גופים חדשים, הם התאחו לגמרי, כולם, כל אחד ואחד מהם. נבהלתי, הלכתי כמה צעדים אחורה, המפקד שלהם, אותו אחד שתקעתי לו את החרב בראש אמר "אנחנו מפלצות חול, לא תוכל לחסל אותנו, במיוחד לא באיזור המלא חול!" הוא חייך. רצתי אליו, חתכתי אותו עוד הפעם, הגוף שלו לא באמת התפרק אפילו, הוא ישר חזר לעצמו, שוב ושוב ושוב ושוב. "מספיק עם המשחק הזה" הוא אמר, הפך את היד שלו לפטיש והיכה בי. עפתי אחורה ונתקתי בסלע המתיימר להיות הר.
ניסיתי לקום, הגב שלי כאב, הבנתי שאני לא אוכל לנצח אותו, הוא עשוי חול והוא יתחדש כל פעם מחדש, הוא הגיע אלי, עדיין לא הצלחתי לקום, הוא דפק בי עם הפטיש בלי רחמים. ואז נזכרתי, זכוכית עשוייה מחול, כל מה שצריך לעשות זה לחמם אותה, לפי הידע שלי הייתי צריך להגיע ל-1500 מעלות צלזיוס, לפחות. ניסיתי להדליק את הכפפות, לא הצלחתי, חשבתי להתייאש, התחלתי להאמין שאני לעולם לא אצליח לעשות את זה ועד כמה זה קשה, ואז ראיתי את המראה ששינה לי הכל, בהתחלה אבא שלי היה זה שגרם לקבל את האומץ שלי, את האמונה שלי, אבל עכשיו, זאת הייתה דילן, הפרצוף שלה בוכה בקצה של כלוב. מההתחלה חשבתי שאולי זאת היא, דילן קרו, אבל עשכיו הייתי בטוח. כשהיינו ביחד בלימודים לא חיבבתי אותה, אבל עכשיו, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. לא יודע מה נכנס לי לראשש ולמה היא, אבל התמונה הזאת גרמה לי להתפרץ.
אש פרצה מכל גופי והוא עף אחורה, נעמדתי, עדיין לא הגעתי לחום הנצרך, הדרך שבא ידעתי הייתה שהוא לא הפך לזכוכית, התאמצתי לשחרר יותר חום, הוא פקד עליהם לסחל אותי, כולם ביחד פרצו אלי,הם הסתובבו סביבי ויצרו סופת חול שחסמה את האוויר שלי התחלתי להרגיש שהאני לא מצליח לנשום, האש שלי דעכה גם כן ראיתי בין החולות את החיוך שלו, 'נא-גבו, עכשיו יהיה זמן טוב להתפרץ החוצה' חשבתי לעצמי. התחלתי להיאבק יותר ויותר על החיים שלי, לא צלחתי את משימתי, נגמר לי האויר והתמוטתי.