האמצע

22/04/2013 465 צפיות 3 תגובות

פרק א'

"אז מה את אומרת שנעשה הערב?" שאלה אותי מת', עצרתי לשנייה והסתכלתי עליה בהרמת גבה "גישה שונה?", היא משכה כתפיים והתיישבה. "אם אתם לא תפסיקו לחתור תחתי, אתם לפחות צריכים לחשוב על דרכים יותר טובות להזיז אותי מהספינה. והכי מצחיק שאני נתתי לכם רעיון שאתם תוכלו להשתמש כדי להוציא אותי מפה! דרך אגב, מה התאריך היום?" בו- זמנית פתחתי את המחשב הנייד שלי והדלקתי אותו. חיכיתי שהיא תענה ושהמחשב יתאפס על עצמו. "ה-5\8. למה את תמיד שואלת?" שאלה בנרגנות, הסתכלתי עליה עד שהיא הבינה מה אני רוצה, "אין זמן לבדוק…" היא ענתה בדיוק כשדפקו בדלת, עשיתי לה הנהון מהצד ואמרתי "מה שנכון נכון!" ואז שמענו את האנדרויד (סיפור ארוך) "קדימה. יש עבודה לעשות!" שתינו יצאנו ואמרנו ביחד "תמיד יש!" ואני המשכתי כשחיוך רחב על הפנים של שתינו "האין זה נכון?" והלכנו לדרכינו, משאירות אותו מחייך בתגובה.
לא לחינם שתי נשים, שונות כל כך אחת מהשנייה בכל כך הרבה מובנים, גרות באותו חדר בספינת מלחמה כל כך גדולה, מה שבעצם היה אחת הסיבות. הסיבה הנוספת הייתה שהוצבנו בתפקידים שמאוד התאימו לנו ולהתמחויות השונות שלנו, ואותם תפקידים מקושרים אחד לשני בדרכים רבות. מסיבות מגוונות אלו, שתינו הלכנו ביחד למה שאנחנו קראנו- 'החדר שלעמלה', או בקיצור 'החדר', וכולם מכירים כהגשר. בדרך לא דיברנו הרבה כי לא ממש היה לנו על מה, אבל כשהתקרבנו לחדר, ראינו שהחיילים היו נוקשים… יותר מהרגיל, כך שידענו מי נמצא בחדר ותהינו לאילו צרות נכנסו אליהם. העונש הנוסף שלי היה החיוך "המסתורי" של מת' שגרם לי להניד ראש ולהרים ידיים. בשנייה הראשונה שנכנסנו היא חייכה בסיפוק, אבל אחר כך היא הייתה חייבת להיראות רצינית. "כמה זמן ייקח לנו להגיע לאמצע?" לא היה שלום, מה נשמע, שאלות חולין אחרות, וגם לא היה צריך להסביר לנו מה הייתה הכוונה במילה 'אמצע', כי רוב הספינה התנהלה לפי קודים שלנו, סימן מובהק לכך היה שבפעמים שבאו לבדוק את התיפקוד שלנו, אפילו המפקד לא היה יכול לדבר בלי הקודים שלנו (הכוונה היא לספינה ולאנשי תפקודה). כפי שרמז שמה, אחד ההתמחויות של מת' היה מתמטיקה, וכולם בחדר ידעו שהשאלה מכוונת אליה, כך שבכלל לא התייחסנו לזה יותר מדי. "עוד חצי שעה עם שמים-מים שקטים" ענתה, וכשהיא שמה לב לשקט, היא אמרה "מי יודע: אולי מזג האוויר "יישתפר" ויקח לנו יותר זמן להגיע לשם" השקט חזר והיא הפנתה את מבטה אליי.
כמו בכל פעם שעניתי על שאלות כאלה, היה לקולי נימה מוזרה, משהו שכולם ציפו משמום מה, לשמוע. "בינתיים אתם לא צריכים לדאוג. הגשם לא ייתפוס אותנו." המפקד הינהן ושאל שאלה נוספת "איך להמשיך?" "הטמפרטורה טובה. תמשיכו ישר באותה מהירות. וחכו לפי מת'.". מה שאומר שבאופן כללי צריך להמשיך איל שאנחנו במשך חצי שעה, אבל לא הרחבתי אז זה עדיין נששאר ב"אופן כללי".


תגובות (3)

ואוו סיפור יפה מאוד אהבתי אותו תמשיך או תמשיכיי אני לא יודעת בידיוק
ובהצלחה באתר השמח מאוד לקראו את היצירות שלך
מחכה להמשך
אוהבת שרית

23/04/2013 05:36

להמשיך את הסיפור בתגובה?

23/04/2013 07:38

פשוט תפרסמי את פרק 2 כמו שפירסמת את הפרק הזה (תיכנסי למעלה להעלאת סיפור)

23/04/2013 07:43
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך