הגלומרייט, פרק ראשון – בית לוסקארבר

"ספר זה נכתב על ידי נווד איש פשוט חסר כוח: כזה הייתי וכזה תמיד אהיה: אך בנדיבותם הגדולה המצלק והמצולק בחרו אותי להביא לעולם את דבריהם: זהו אינו ספרו של מטורף אך גם לא ספרו של מטיף: זהו ספרו של אדם שחי זמן רב מדי ועבר דברים רבים מדי וזכרונו בוגד בו: וכאן אני מביא בפני קפולניה קפסוליה ופילונקאר אם ירצו הצלקות את דברי ימיהם של האל המצלק והמצולק שנולדו יחד חיו יחד בראו יחד: זה הסיפור על המלחמה עתיקת היומין ועל מה שבא אחריה:"

—

בית לוסקארבר היה מבנה גדול ומרשים, שהשקיף מלמעלה על העיר קפולניה. הוא היה בנוי כולו מאבן לוס שחורה, אולי המשאב הכי יקר בעולם כולו. על קירותיו היו חרוטים פסוקים עתיקים מ"הנודד" ומקטעים נוספים מספר האלים.

הבית היה יפהפה, אם כי מיושן מאוד. היה בכך משהו מרשים, מעורר יראה. לפני שער הכניסה ניצבה רחבה גדולה, שהגיעה עד לשולי המצוק שעליו נבנה הבית. בקצה הרחבה ניצב מעקה לוס מסותת, מעוצב לדמויותיהן של גלומרייט עמוסות ציוד כרייה. הכרייה, מאז ומעולם, ייצגה את משפחת לוסקארבר. בתוך הרחבה ניצבו מספר שולחנות קטנים, וליד כל אחד מהם כמה כיסאות. הלוסקארבריות נהגו לאכול כאן את ארוחותיהן בסופי השבוע. הנוף על קפולניה התת-קרקעית, שהייתה מוארת תמידית במגוון נרות ופנסים, היה יפהפה.

מאחורי הרחבה עמדה חזיתו של הבית, נישאת מספר קומות מעלה. דלתות הכניסה המגולפות, עשויות אבן לוס גם כן, ניצבו איתנות, גובהן כמעט ארבעה מטרים. טבעת של עמודים, שהקיפה את גרם המדרגות שהוביל אליהן, נשאה את משקלה של מרפסת רחבה שהשקיפה גם כן על העיר התת-קרקעית. את שאר הבית לא ניתן היה לראות, כיוון שהוא נבנה בתוך קיר המערה העצומה.

בית לוסקארבר היה קיים זמן רב מאוד. הוא היה עתיק כל כך עד שהלוסקארבריות טענו שזה היה ביתו של האל המצולק לפני שקפולניה הוקמה; הפסוקים שעליהן התבססה הטענה הזאת היו חרוטים על שערי הבית ביד אמן. הבית אכן תאם את התיאורים מהספר, אך רבים האמינו שהוא פשוט נבנה על פיהם בתקופה מאוחרת יותר. ואף על פי כן, כמעט כל תושבות קפולניה היו תמימות דעים בעניין אחד: הבית היה עתיק יותר, הרבה יותר, מהעיר שנפרשה תחתיו. חלק אף האמינו שהעיר נבנתה דווקא כאן משום שכאן ניצב הבית.

כל בית אחר היה נחרב מזמן, אך בית זה עמד על תילו. אבן הלוס היקרה לא הראתה את פגעי הזמן. זו הייתה ייחודיותה של האבן: הקסם הארוג בתוכה מנע ממנה להיהרס. איש, מלבד ראש בית לוסקארבר והפועלות שסייעו לה, לא ידע כיצד מיוצרת אבן הלוס. למעשה, אפילו הן לא היו מסוגלות ללטש את האבן במידת דיוק רבה כפי שנראתה על פני הבית. דבר זה, אולי, הוא מה שהוביל לאמונתן שהבית נבנה על ידי אלים.

ברחבה שבחוץ, ליד אחד השולחנות, ישבה לוקרימה לוסקארבר, עיניה הרואות בחושך מכווצות מעל ללוח הקירטון שעמלה עליו. בידה האחת אחזה מחרט עשוי אבן לוס, ובידה השנייה מחוגה עשויה מאותו החומר. את המחוגה קיבלה מאמה, ראש הבית, כמתנה באחד מימי הולדתה. את המחרט נתנה לה אחותה הגדולה. היא לא העזה לבקש מאמה מחרט מאבן לוס – זה היה מעלה יותר מדי חשדות בנוגע למה שעשתה בזמנה הפנוי. אחותה הגדולה של לוקרימה, לעומת זאת, הייתה יותר גמישה בדעותיה, ולא התנגדה כשלוקרימה ביקשה ממנה מחרט. אמן בדיוק הכניסה אותה בסוד הכנת הלוס, והיא לא התקשתה ללטש מעט אבן לוס גנובה לצורת מחרט רונות מושחז היטב. היה בכך מעין פרס ניחומים ללוקרימה, שעוד הייתה צעירה מדי ללמוד את סודות בית לוסקארבר.

בחירתה של לוקרימה להתאמן בחריטת רונות דווקא כאן, בחוץ, הייתה תמוהה מעט. היא כביכול הסתכנה בכך שמישהי מבנות הבית, משרתת או לוסקארברית, תראה אותה חורטת. היא לא הייתה בטוחה איך אמא שלה תגיב לגילוי הזה, אבל עדיין לא הייתה מוכנה שהיא תדע. למרות זאת, היא בחרה לחרוט דווקא כאן, על אף הסכנה. אמה הייתה בפגישה חשובה בעיר שלמטה, ולוקרימה רצתה לנצל את ההזדמנות ולחרוט קצת מול הנוף המהמם של קפולניה.

נקישה רמה נשמעה מקצה הרחבה, ומערכת הגלגלות שהפעילה את המעלית החלה להסתובב. המערכת תמיד הפליאה את לוקרימה. היא הייתה אחת מתוך כמה פריטים טכנולוגיים שמילאו את הבית ושהגיעו מממלכת ארכילייס העל-קרקעית. רוב הגלומרייט לא יכלו להרשות לעצמן פלאים טכנולוגיים כאלה, אבל טירקאט לוסקארבר, אמה של לוקרימה, תמיד דרשה לה ולבנותיה את הטוב ביותר.

לוקרימה ידעה שאמה היא זאת שעולה במעלית, סביר להניח שיחד עם מורתה הפרטית של לוקרימה, ולכן היה עליה להסתיר את הלוח. היא הייתה מוכנה מראש. את המחרט החביאה בשרוולה ואת לוח הקירטון הפכה לצידו השני, שעליו כבר היה כתוב חיבור על תפיסת האלים ב"נודד". היא העמידה פנים שהיא כותבת שורה אחרונה כשהמעלית עצרה, ומתוכה יצאו שתי דמויות: טירקאט לוסקארבר, וטלוריים ארווהד.

טלוריים הייתה, על פי כמעט כל קנה מידה, המורה הפרטית הטובה ביותר שהיה ניתן למצוא ללוקרימה. עם ידע עצום בתיאולוגיה, דיפלומטיה, רטוריקה, היסטוריה ולחימה במגוון כלי נשק, היא עיצבה את דמותה של לוקרימה כבר מילדותה. כפי שמאז ומתמיד בית לוסקארבר היה נישא מעל לקפולניה, כך בית ארווהד תמיד היה שם, מציע את שירותו כמחנך המרכזי של כל לוסקארברית חדשה שנולדה.

טירקאט התבוננה בלוח הקירטון. על פניה עלה חיוך קטן וערמומי. "אני רואה שסיימת ממש עכשיו. אני מנחשת שזאת מטלה שקיבלת מטלוריים?"

"כן, אמא."

"וסיימת אותה רק ברגע האחרון. טוב, אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת… בטח ישנת עד מאוחר אחרי שאתמול הסתובבת כל הלילה עם סיקולה."

פיה של לוקרימה נפער בתדהמה.

"מה, חשבת שאני לא יודעת על הטיולים הליליים שלכן? נו באמת. אל תדאגי, כל עוד את מתקדמת היטב בשיעורים שלך עם טלוריים, אני אתמודד עם זה… רק תשמרי על עצמך." היא הסתובבה אל טלוריים. "היא שלך עכשיו." ראש בית לוסקארבר קרצה אל לוקרימה ונכנסה לבית.

טלוריים התקרבה ללוקרימה והתבוננה בעניין בלוח הקירטון. "אני מבינה… לוקרימה, אני מציעה שנלך לחדר הכתיבה שלך. אנחנו צריכות לדון בהרגלי בעבודה שלך, כי כרגע הם מתחת לכל ביקורת."

לוקרימה הנהנה בכניעה. אולי עם אמה הייתה מתווכחת, אבל לא עם טלוריים מורתה. במובנים מסוימים, סמכותה הייתה חשובה אף יותר. היא לקחה את לוח הקירטון שעליו חרטה בסתר והלכה בעקבות אמה אל הבית, טלוריים מאחוריה. דלתות הלוס האדירות נסגרו מאחוריהן על צירים דוממים. המשרתת שסגרה אותן קדה קידה קצרה לשתי הגלומרייט ופסעה משם בצעדים מהירים. טלוריים הביטה בדמותה המתרחקת בחיבה מסוימת. "שמה עקטימל, נכון?"

"כן, הגבירה ארווהד."

טלוריים חייכה. "אמך לא כאן. אין צורך לקרוא לי הגבירה."

לוקרימה הרשתה לעצמה חיוך קטן, אבל לא יותר מכך. היה ברור לה שטלוריים מנסה להרגיע את המתח בין שתיהן סביב העונש שלוקרימה עמדה לקבל.

"בואי. נלך לחדר הכתיבה שלך."

במקום לעלות בגרם המדרגות שבקצה המבואה ושהוביל לקומות העליונות של הבית, לוקרימה פנתה אל אחד המסדרונות שבצדי החדר. הן פנו בדלת הראשונה מימין ונכנסו לחדר בגודל בינוני אך בעל תקרה גבוהה במיוחד. מהתקרה השתלשלה נברשת לוס יפיפייה אך מאובקת שהאירה את החלל באור חלוש. הנברשת הייתה שם משיקולים אסתטיים בלבד, שכן הגלומרייט ראו היטב בחושך. הסברה החלופית להימצאות הנברשת, שבה דגלו הלוסקארבריות, הייתה שהבית היה שם עוד לפני שהגלומרייט היו גלומרייט, בימים שבהן היו לבנות עור רגילות.

קירות החדר היו מכוסים במדפים עמוסים בלוחות קירטון, מחרטי כתיבה, וציוד מורכב יותר שנועד לכתיבה בשפת הת'ינקיט – שאותה לא היה נוח לחצוב בשיטות הרגילות. בפינת החדר ניצב שולחן כתיבה עתיק, שאותו לוקרימה הכירה עוד מילדותה. היא הלכה אליו בראש מושפל ומשכה אליה כיסא. טלוריים מצדה ישבה על כיסא נוסף, נינוחה למדי.

"אז. לוקרימה. חריטת רונות על המרפסת, כשכל אחד יכול לראות אותך? פשוט מבריק. כבר הסברתי לך על החשיבות שלא יראו את הרונות, נכון?" דבריה הביעו חומרה, אבל שפת גופה וקולה לא תאמו אותה לחלוטין. טלוריים תמיד ניסתה להיות חמורה עם לוקרימה, אבל היא הייתה אדם משוחרר וחברותי מדי בשביל לכעוס באמת.

"מעכשיו, לוקרימה, אני מצפה ממך שאת חריטת הרונות תבצעי רק בחדר זה, מאחורי דלת נעולה. זה ברור לך? אני עושה את זה לטובתך, את יודעת. אמא שלך לא תגיב טוב אם תגלה במה את עוסקת."

"את ממשיכה להגיד את זה. מה גורם לך להיות כל כך משוכנעת? אולי — אולי כדאי שנספר -"

"לא." טלוריים קטעה את דבריה. זאת כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שהנושא עלה, אבל לוקרימה הייתה חוזרת על השאלה שוב ושוב, כמעט בכל פעם שנפגשו. היא לא אהבה להסתיר מידע מאמה.

"לוקרימה, אנחנו חיות בקפולניה. זה שבזמן האחרון היחסים עם דורדנשטיין מתייצבים לא אומר כלום, והאינגלומרייט עדיין שונאות כל דבר שקשור לדיגלומרייט – וזה כולל חריטת רונות. אמא שלך לא שונה. היא בצמרת הפוליטית והיא לא תרשה שבתה תיחשב לדיגלומרייט. אסור לה לדעת."

"אבל היא לא אדם רע, טלוריים…"

"לא, היא לא. אבל את חושבת שבמלחמה אף פעם אין אנשים טובים שנלחמים למטרות רעות? היא לא מבינה, לוקרימה, והיא גם לא תבין. המידע הזה צריך להישאר בינינו, או שאני לא אוכל להמשיך את השיעורים שלך."

האיום הזה היה מכה קשה. טלוריים ארווהד לא הייתה גלומרייט שהגזימה בדבריה, וללוקרימה היה ברור שהיא התכוונה לכל מילה. אם טלוריים תפסיק את שיעוריה של לוקרימה, זאת תהיה שערורייה; בית ארווהד יאבד את מעמדו בתור השולייה הצמודה לבית לוסקארבר. למרות זאת, לוקרימה החלה להבין… עד כמה תהיה גדולה השערורייה אם תופץ השמועה שטלוריים לימדה את לוקרימה את אמנות הרונות, המיומנות האסורה של הדיגלומרייט?

בית לוסקארבר ובית ארווהד היו שניהם בתי אצולה בממלכת קפולניה, ביתן של האינגלומרייט. הם היו מכובדים ועתיקי יומין; אף על פי שבית לוסקארבר כבר לא שלט בקפולניה כבעבר, המנהיגה הנוכחית כיבדה את מעמדו המסורתי כבית בעל חשיבות מכרעת, והשיבה לו הרבה מהזוהר הישן שלו. אחרי שבמשך זמן רב בית לוסקארבר איבד את כל מעמדו, ללוקרימה היה מזל גדול להיוולד לדור שבו לוסקארבר הוא שם בעל עוצמה.

טלוריים חייכה חיוך קטן. "אל תדאגי, לוקרימה. זה רק עניין של זמן. בקרוב, בקרוב מאוד, אנחנו כבר לא נהיה כאן."

לוקרימה חייכה גם היא. היא לא יכלה לחכות, לברוח מבית הלוס, מקפולניה, מהאינגלומרייט, ולהגיע יחד עם מורתה להגיע למקום טוב יותר, שבו הן יוכלו להפסיק את השקר. השקר שהן לא חורטות רונות, שהן לא מאמינות באל המצלק, שהן אינגלומרייט ולא דיגלומרייט. ואם היא תצטרך לחכות, ולחרוט את הרונות מאחורי דלת נעולה – היא תעשה את זה. טלוריים ארווהד תוביל אותה אל האור.