הג׳ירפה המהממת בצבע חרדל מרחוב שינקין פרק א

דנינו נעמד על הבמה,
הגיעו כמאה וחמישים איש לשמוע אותו,
הוא לא הכין משהו כתוב מראש,
והחליט לזרום ולראות מה יצא לו הפעם.
בדרך כלל דנינו עושה ראשי פרקים לפני שהוא נותן הרצאה,
אבל הפעם, בפעם הראשונה החליט לאלתר, ממילא זה לא משנה מה יאמר,
ממילא הקהל יאהב אותו כמו תמיד.
דנינו היה מרצה בנושא ״הסתברות חזיונית״, והיה נחשב מוצלח מאוד בתור מרצה, ולאו דווקא משום שהיה מרצה משובח כל כך, אלא משום שהיה היחיד בעולם שמרצה על הנושא הזה ולכן לא היה למי להשוות אותו ומתוך כך התפרסם כמרצה מוצלח.
והנה מה שאמר לקהל על הבמה:
״אני מרגיש את הייאוש חזק,
את המשיכה הזאת למטה,
לא למטה על הקרקע שמישהו מעופף וצריך להתאפס על עצמו,
אלא משיכה אל שקיעה בקרקע,
עמוק ככה בתוך הבוץ,
ואני יודע שאני יכול להסיר את הבוץ מעלי, ולהתנקות ולהיות נקי ומצוחצח,
אבל העצב הנוראי הזה,
זה ממש מלחמה על החיים,
לא לשתות, לא לעשן,
לא להיגרר אל השאול תחתיות הזה,
אבל אני נמשך כמו מגנט לכוהל ולניקוטין,
וזה שורף אותי מבפנים,
וזה כל כך מר שכבר כמעט מתוק לי מזה,
וזה מה שבאמת מפחיד אותי – אשליית המתיקות שזה יוצר,
כי זה לא מתוק באמת,
זה מר כל כך,
זה אשליה כזאת מרה,
ואז השאלה שתמיד צצה באיזשהו שלב,
בשביל מה להתאמץ?
מה הטעם להשיג משהו?
ולא שאלות כאלה בקטע של ״אין לי כח לכלום״, אלא בקטע של באמת,
בקטע שגם אם אני מוכן להשקיע את כל כולי במטרה מסוימת ועושה הכל בשביל להשיג אותה –
בשביל מה זה כדאי באמת?
סתם להסתובב באפילה ולהשיג דברים ולהרגיש ״שווה״ זה לא טעם.
מצד שני גם לשקוע בייאוש מהחיים זה לא טעם.
אני מחפש טעם.
כי אין לי טעם.
יש לי דברים יפים,
יפים מאוד,
ואני רואה דברים יפים מאוד אצל עוד אנשים,
אבל טעם אין.
הכל חסר טעם לגמרי.
כל ה״מלא״ הזה שאני רואה הוא ריק לגמרי.
הוא בהחלט יפה,
אבל ריק,
הוא בהחלט נאה,
אבל אין לו טעם.
אני יכול להקדיש את חיי ליופי,
וליצור יופי,
אבל זה כל כך מטומטם שאני לא רוצה אפילו להתחיל להסביר כמה שזה חסר טעם.״
ואז דנינו נעצר לרגע, והתחיל לסדר בראשו את הדברים הבאים שהוא רוצה להמשיך בהרצאה.
והקהל היה די המום ומבועת מהדברים שדנינו אמר.
לפתע הגיחה לה אל הבמה מיכלי הגדולה וביקשה מהקהל סליחה ושיעשו הפסקה של רבע שעה במזנון.
והיא נקראה מיכלי הגדולה לא מפני שהיתה גדולת מימדים ולא מפני שהיתה נפלאה, אלא מפני שהיתה בת 107 וזה גיל מאוד גדול.
ומיכלי הגדולה לקחה את דנינו הצידה והסבירה לו שלאמר דברים כאלו על הבמה מול קהל זה לא מה שהיא ציפתה שיקרה הערב, והיות שהיא משלמת לו כסף טוב על ההרצאות שלו אז היא מצפה לתמורה נאה בצורת הרצאה מרתקת כמו שתמיד היה עושה ולא להשתפכות הנפש והייאוש שדיבר הערב.
אך דנינו נשאר בשלו וטען נגדה שהיא מפריעה לו ושזה הולך לאנשהו ושהיא קטעה את ההרצאה ולא הבינה באמת לאן הוא מכוון את הדברים.
למעשה דנינו כיוון את הדברים לכיוון שמגיע למסקנה בסגנון ה״הסתברות החזיונית״ – שאדם בעל השקפה שמונעת ממנו עשיה פרקטית אז בהסתברות החזיונית זה אדם שאיננו יוכל להתקדם ולהצליח בחיים.
אך מיכלי הגדולה לא השכילה להבין ולא הצליחה לרדת לסוף דעתו של דנינו,
ועל כך דנינו מאוד כעס, ועזב את האולם בסערה החוצה.
למעשה הוא עזב בצורה מאוד מנומסת וברוגע, פשוט בחוץ היתה סערה וסופת רעמים וברקים.
ודנינו שכח מוקדם יותר באותו היום את המטריה שלו בקיוסק שליד הבית שלו,
כאשר קנה את חבילת הוורטרס אורגינל הניח את המטריה למטה, ולאחר שקיבל את העודף שכח לקחת אותה איתו.
ולמוכר בקיוסק הזה קראו מוחיטו הנלעג, והוא היה מוכר מאוד אהוב ומוערך,
פשוט הבוטנים שבקיוסק תמיד היו לועגים על מוחיטו, והיו עושים את זה בקול רם מול הלקוחות.
ואף אחד לא הבין איך זה שהבוטנים שבקיוסק תמיד לועגים על מוחיטו.
לא הבינו איך יתכן בכלל שבוטנים יוכלו ללעוג משום שהם בסך הכל בוטנים,
וגם אם התעלמו לרגע מזה שבוטנים לא יכולים ללעוג אז לא היו מבינים מדוע הם לועגים עליו, משום שהיה ממש נחמד לכולם, וגם לבוטנים היה נחמד ולא היה מנשנש מהם.
ובאותו היום מוחיטו הנלעג ראה שדנינו שכח את המטריה בהמשך היום כאשר ניקה את רצפת הקיוסק, ושמר לו אותה מאחורי הדלפק.
אך מאחורי הדלפק היתה מגירה,
והמגירה הזאת תמיד היתה נעולה,
ובעל הקיוסק ביקש ממוחיטו הנלעג שלעולם לא ינסה לפתוח את המגירה הזאת כי מתגורר בתוכה עכבר מרושע שאוהב לאכול מטריות, ושאם המגירה הזאת תיפתח אז העכבר המרושע ילך בכל העולם ויאכל את כל המטריות ואז אנשים לא יוכלו יותר ללכת בגשם, וכאשר מוחיטו הנלעג הניח את המטריה מאחורי הדלפק הוא נזכר במה שבעל הקיוסק אמר לו, אבל חשב לעצמו – ״נו מילא, המגירה נעולה, מה כבר יוכל לקרות?״.
אך מה שבעל הקיוסק שכח לספר למוחיטו הנלעג זה שאם יווצר מצב שהבוטנים מתחילים ללעוג לו, ויש מטריה מאחורי הדלפק, אז השילוב הזה של שני הדברים האלה עלול לעורר את העכבר המרושע להתחיל לכרסם את המגירה ולצאת ממנה החוצה.
בינתים דנינו שיצא מהאולם החל להירטב בגשם הסוער,
ורץ למצוא מחסה בקיוסק אחר שהיה מול האולם.
ובקיוסק האחר הזה היה מוכר שנקרא אברי התותח, מפני שהיה לו תותח בחצר.
ולתותח הזה היתה מחוברת מגילה,
ובמגילה היה כתוב העניין הזה של הבוטנים הלועגים והמגירה עם העכבר המרושע שרוצה לאכול מטריות, ואברי קרא את המגילה הזאת פעם ומאז דאג שבקיוסק שלו לעולם לא תהיה מגירה עם עכבר מרושע מאחורי הדלפק, וכן דאג לכך שהבוטנים לעולם לא ירימו את האף שלהם על המוכר, והיה דואג תדיר לנשנש מהבוטנים שלו שלא יתהפכו עליו ושיפחדו ממנו.
וכאשר דנינו נכנס אל הקיוסק האחר הרגיש מיד הקלה גדולה שיש לו מחסה מהגשם, ולאות הוקרה החליט שהוא חייב לקנות שם משהו בקיוסק.
ניגש אל המוכר ושאל – ״מה אתה ממליץ לי לקנות פה?״
ואברי התותח מיד חשב על המסיבמבה שיש לו במחסן שאף אחד לא קונה את זה אף פעם, ובשביל להיפטר מהסחורה הזאת המליץ לדנינו לקנות מסיבמבה.
ודנינו, שהיה חובב במבה מושבע, מיד קפץ על המציאה וקנה מאברי התותח שתי חבילות של מסיבמבה.
ואז צץ במוחו של דנינו רעיון, הרי אם יש לו עכשיו שתי חבילות של מסיבמבה, אז אולי באמת הגיע הרגע והזמן שיעשה מסיבה גדולה בה לכולם יהיה הרבה במבה!
אך כדי לעשות מסיבה גדולה צריך שני דברים שלדנינו לא היו, מקום נאה וגדול, ורשימת מוזמנים לוהטת.
וכיצד יצליח דנינו להשיג בזמן קצר את שני הדברים הללו?