הדרקון האחרון-פרולוג

בזמן שדרקוני קרח מעופפים בשמיי הלילה לצד דרקוני אש, ודרקוני זהב ממשיכים להגן על דברים שחשובים להם מפני דרקוני השאול (שנראים כמו שלד של דרקון), במונוטוליס מתרחש דבר חשוב. משהו שייקבע את עתיד הממלכה. המלכה מולידה בפעם הראשונה!

"זה בסדר, יקירה, זה נגמר," אמר המלך לאישתו, כולה חיוורת ומזיעה מהלידה הקשה שנמשכה כמה שעות (באותם הימים דבר כזה יכל לקרות), עייפה, בקושי נושמת. "ברוכתיי!" אמרה המיילדת, מחזיקה בשני התינוקות, "יש לכם תאומים, בן ובת!" הכריזה, מאושרת, כאילו היא זו שהולידה היום, ושוכחת לכמה רגעים שהיא פונה אל מלכים. "שמעת, יקירתי? יש לנו תאומים! לא עברת לידה כה קשה לשווא!" אמר המלך שמח ונרגש, ואז הביט באישתו. "יקירי, אני," אמרה האישה בקול חלוש, "מצטערת," לחשה. "לא," מלמל המלך, "לא, יקירה, את…את חזקה, דבר זה אינו קורה!" אך עיניה הגדולות והעייפות של המלכה נעצמו, פניה החווירו עוד יותר, והחזה העדין שלה הפסיק לנוע כי נשימתה כבר פסקה. "לא," המשיך למלמל המלך והרכין את ראשו. השמחה מלידת התאומים דעכה והחלפה בעצב עמוק ואווירה קודרת וכבדה.

-לאחר 15 שנים-
"מקס, האם הנך יודע לאן לוקחים אותנו הפעם?" שאלה קייתלין, שימלתה הסגולה העטורה בתחרה הייתה מלאה בוץ, לכן כבר לא היה ניתן להבחין ביופיה, ובגלל שלא אכלה כבר כמה ימים, קייתלין נהייתה עוד יותר רזה ממה שהיא הייתה, וכעת היה נראה שיש בה רק עור ועצמות. היא לא התרגלה לתנאים מזוויעים שכאלה. "איני יודע, אבל יש לי הרגשה כי המקום אליו לוקחים אותנו עוד יותר גרוע מהקודם." אמר מקס וחיבק את האחותו שהחלה לבכות, שוב. שני התאומים, מקס וקייתלין, היו כעת מוסעים בכרכרה פצפונת וצפופה, ללא שום מושג לאן לוקחים אותם. החושך והקור של הלילה כיסו אותם, וגרמו לשניהם רק לפחד עוד יותר. אולם מקס, בניגוד לקייתלין, לא הראה זאת.

"אני לא מבין! איך?! איך זה היה יכול לקרות?! איך אתם, שומרים שאמורים להיות מיומנים ביותר, הרשתם לחטיפה הזאת לקרות! חטפו את ילדיי, הם נעדרים כבר במשך שבוע! ואף אחד עוד לא מצא אותם!" המלך ממש זעם, גם ככה בכל מונוטליס מתרחש שוד והרבה גנבות קטנות ומעשיי רצח כל יום, הכל התבלגן, והולך ונעשה גרוע יותר, והוא אמור להיות האחראי, שיוציא את העם מהמצב הזה, אך הוא כבר נואש, נראה כי אין שום דבר שיוכל לעזור! עכשיו גם ילדיו נחטפו… ואף אחד לא יודע היכן הם נמצאים!
כל השומרים הרכינו את ראשם, חלקם אפילו האדימו. "מלכי, יש אולי מישהי שיכולה לעזור." לפתע אמר אחד השומרים. "תשיגו לי אותה ומיד!" פקד המלך. כעבור דקות ספורות הובאה זקנה, עיניה החומות נצצו, וחיוכה הארמומי הופיע. זאת… זאת האישה הזאת, שנמצאת כבר 9 שנים בבית הכלא, גנבת רוצחת, ואומרים שהיא גם מגדת עתידות…
"שלום לך, מלכי" אמרה הזקנה בקולה הארסי. "קדימה, את יודעת איך לעזור? בטוח שמעת על מה שקרה לילדיי ועל מצבה הקשה של מונוטוליס." אמר המלך, כבר לא היה לא אכפת שהוא עומד לבטוח באחת מגדולי הפושעים. "לכל דבר יש מחיר." אמרה הזקנה, כתשובה הסוהר שבה עמה בעט בה, והזקנה נפלה. "עזוב אותה! מה המחיר?" אמר המלך, נרגז, נואש ועייף. "תנו לי חנינה, שחררו אותי!" אמרה הזקנה. "אחשוב עלכך. עכשיו דברי, זקנה מטורללת!" פקד המלך. "ובכן, הכוח היחיד שיכול לעזור במצב זה הוא כוחו של דרקון." אמרה הזקנה, מצחקקת. "אלו מן שטויות את אומרת?! הדרקונים כבר נכחדו!" צעק המלך, הרצון להרוג את המטורללת הזו הלך וגבר בתוכו. "לא…יש עוד דרקון אחד. הדרקון האחרון. אם תוכלו לשכנע אותו לעבור לצד שלכם… כל העניינים ייפתרו, את כבר תראו איך." אמרה הזקנה ומשכה כל מילה.