☼Klara☼
ומה קרה ובמי פגשו אלה וכלבלובז בהמשך הדרך?
תוכלו לפענח הכל בחלק הבא!

אלה~

ההרפתקה של אלה ובי (חלק I – הזקן בביצה. כלבת הסוס. וטווס הודי עטור פניני נדיר. )

☼Klara☼ 21/11/2012 849 צפיות 2 תגובות
ומה קרה ובמי פגשו אלה וכלבלובז בהמשך הדרך?
תוכלו לפענח הכל בחלק הבא!

אלה~

מה עוד יכול להשתבש בטיול רגיל עם כלבה רגילה, שגובהה לא עולה על גובה הברך שלי; בשדות והפרדסים שליד הבית?
מסתבר שלא מעט! ועל כך אספר לכם במעשה הבא, שקרה לי באמת! בערך באמת… חצי אמיתי, חצי טיפה מוגזם – אבל אני מבטיחה שהרוב אמיתי! בעיקר מה שנשמע מופרך לחלוטין!
אז הרשו לי להתחיל.

זה היה תחילת השבוע. בבוקר יום ראשון אחד, הכלבה שלי, בי (או "בִּיצִי" או "כּלָבְלוּבֶז" או "צָ'בוּדִי" ) שכבה על השטיח בסלון, והביטה בי בזוג עיניים משועממות וגדולות. האף שלה התכרבל בין שתי הרגליים הקדמיות שלה, שנשלחו קדימה על השטיח, ואני ישבתי לי על הספה, והחזרתי לה מבט.
נראינו כמו זוג בטטות ש'הולכות' מלחמת "מי תמצמץ קודם".
אמא שלי נכנסה דרך הדלת והודיעה שהיא צריכה ללכת לסידורים!
(אמא שלי היא גננת, ויש לה השתלמויות מידי פעם. השתלמויות זה פגישה של מלא גננות (או מורות) והן לומדות איך לפתח את תחום המקצוע שלהן עם הילדים. עכשיו, בימים אלו, בגלל הטילים על הדרום, אמא שלי הוזעקה להשתלמות, כדי ללמוד איך לעבוד עם הילדים בגן כשיש הזעקה או איך לשוחח איתם על הנושא הגדול הזה.)
בגלל שיש טילים, אין לימודים. וזה כבר השבוע השני שאני בבית, לא מוציאה את האף יותר רחוק מאשדוד או בכלל, מהיישוב שלי. אני ללא ספק נראית כמו בטטה.
"אלה, תצאי עם ביצי לטיול." אמא אמרה לי והרכיבה את משקפי השמש על הראש, ואת התיק שלה על הכתף.
בי זקפה את אוזניה והתחילה לקשקש בזנבה.
היה לי קר בכפות הרגליים חסרות הגרביים שלי ולא היה לי שום חשק לקום, אבל די מהר מצאתי את עצמי הולכת לכיוון החדר שלי, לקחת גרביים – ומשם לנעול נעליים ולצאת.
בי קפצה אחרי סביב כל הבית, ולא הפסיקה לעמוד על הרגליים האחוריות שלה מרוב התרגשות. היא משוגעת על טיולים.

אנחנו גרים ביישוב שסמוך למלא קיבוצים ומושבים קטנים כמו "בני-דרום" , "ביצרון" , "חצור" וכדומה… ומטרים ספורים מהבית שלי מתחילים להתפרש השדות רחבי הידיים והפרדסים והמטעים של האפרסמונים ושאר פירות הדר.
אבא שלי תמיד רץ בשבילים האלו את הריצות שלו, ואמא שלי תמיד יוצאת להליכת בוקר בשבילים דומים באזור. תמיד עם בי, כמובן. וכשאני עוד ישנה במיטתי בשש בבוקר, אמא ובי צולחות את השדות ואפילו מספיקות לחזור לשתות קפה!
אני אוהבת לטייל באזור ולפעמים להגיע אפילו למושב הסמוך, ולהגיד לעצמי:" ואוו, הלכתי מלא!" ואז לחזור.
ומדובר פה בקילומטר או שניים בסך הכל, אבל הנוף והסביבה כל כך יפים וידידותיים למטייל, שקשה שלא לאהוב אותם או להתייאש באמצע שלהם.

על כל פנים, אמא ציטטה לי פסוקים מהחוברת שהם קיבלו מפיקוד העורף, על: איך-לפעול-בשעת-הזעקה-או-בשמיעת-קול-נפץ." ודורשת שאקח איתי בקבוק מים ומטרייה.
ואני הינהנתי כמו הכלבים האלו ששמים בתוך מכונית, עם הראש הקפיצי; אמרתי שאקח איתי בקבוק מים וצחקתי על האפשרות שירד גשם.
למרות שנובמבר עכשיו, וכבר ירדו גשמים, אני לא מאמינה שירד עלינו גשם. כבר יותר סביר שתתפוס אותנו הזעקה! והקפוצ'ון של הסווצ'רט שלי יגן עלי אם ירד טיפטוף.
צ'בודי נשפה את היללות החורקות והמסכנות שלה ושוב קפצה על הרגליים האחוריות שלה כדי שנשים לב אליה שהיא חסרת סבלנות.

אמא נפרדה מאיתנו ונסעה. קשרתי את השרוכים ואז לפתע חשבתי על רעיון גאוני!
לקחתי את אחד הבקבוקים של "סודה-סטרים" מהמקרר והכנסתי אותו לתוך ילקוט טיולים שלי. הוספתי חבילת 'בפלות', כפית, כוס לקפה, פינג'ן, מילאתי שקית סנדביץ' בשוקולית ( ואז התחרטתי ומילאתי שקית אחרת בקקאו), קופסאת פלסטיק קטנה ובתוכה סוכר; בקבוק אישי ריק של מי 'נביעות' שחציו מילאתי בחלב וגזייה.
אחותי הגדולה תמיד עושה את זה, לוקחת גזייה ופינג'ן ומכינה קפה שחור עם חברות שלה.
סגרתי את הילקוט, הרכבתי אותו על הכתפיים, חיברתי את ביצי לרצועה האדומה היפה שלה, ופרצנו החוצה לטיול!

עד מהרה הגענו לשדה ואני שיחררתי את בי שתסתובב חופשייה.
(אחרי כל כך הרבה מתיחות שעשיתי לה – שבהן היא הלכה לפניי ואז התחבאתי לה, וכעבור כמה שניות היא קלטה שנעלמתי וכמעט יצאה מדעתה מרוב חיפושים – היא אף פעם לא מתרחקת ממני יותר מחמישה עד עשרה מטרים. אדרבא, היא מידי פעם עוצרת ומסתכלת אחורה כדי לראות שלא הלכתי לשחק איתה שוב את משחק המחבואים הזה שהיא כל כך שונאת.)
אנחנו מגיעות לשביל העולה אל שדה חרוש וריק מצד ימין, ומטע אפרסמונים מאפיר מרוב שיעמום מצד שמאל.
בי מקשקשת בזנבה- מרחרחת פה, משתינה שם, רודפת אחרי להקת עורבים שנקראים בדרכינו וסתם נהנית לה.
אני, עם שתי ידיים בתוך הכיסים של הסווצ'רט והתרמיל על הגב, מחכה עד שנמצא מקום טוב להקים בו את ה"מיני-מחנה" שלנו. אבל לפתע בי קלטה רישוש מתוך המטע. הגב שלה סמר והזנב שלה התיישר. רגל אחת שלה באוויר והיא השמיעה גרגור.
"מה זה, ביצי? מצאת ארנב?"
היא התעלמה ממני, המשיכה לנהום ואף הוסיפה נביחה. הרשרוש נבהל כנראה מהנביחה שלה, ומתחזק. משמע – בורח!
ביצי לא חיכתה לשום הוראות, והתנפלה בריצה לתוך המטע, בין העצים הנמוכים, בשרשרת נביחות מלאות משמעות.
קראתי בשמה אבל היא בכלל לא שומעת.
אני חושבת שחיכיתי בערך דקה וחצי עד שהתחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר. שרקתי וקראתי אבל אין קול ואין עונה.
התכופפתי כדי להיטיב לראות מה קורה שם בתוך ה"יער"; אבל ביצי נעלמה, ואיתה הרשרוש. אפילו את הנביחות שלה כבר לא שמעתי.
זהו זה, זה פשוט לא בסדר. ולמרות שזה ממש לא היה מוצא חן בעיני – השתופפתי ונכנסתי גם אני לעובי המטע.

דרכתי על עלים יבשים וזרדי ענפים והתקדמתי עמוק יותר ויותר לתוך אפיפת חשדות מטורפת.
"בי!!!!" אין תשובה. מרחתי את כפות ידי על המכנסיים שלי וניקיתי אותן עד כמה שיכולתי, דחפתי שתי אצבעות לתוך הפה ושרקתי שריקה רמה וברורה.
להקת ציפורים צווחה במרחק. אני זוכרת ששמעתי רק את הנשימות שלי וכבר עמדתי לקרוא עוד פעם בשמה של כלבתי, עד שפתאום קולות תאומים של דריכה על עלים ישבים וענפים דקים נשמעת מרחוק. אני מודה, הלב שלי זינק מפחד ופלטתי צווחה קטנה כשביצי קפצה אלי מאחורי עץ אחד. ניכר היה שהיא רצה הרבה. אבל הלשון המתנשפת שלה והחיוך הענקי שלה העידו שהיא דווקא שבעת רצון.

"ביצי!! מה נסגר איתך!?" כרעתי אליה כדי ללטף אותה, אבל היא קפצה אחורה ונבחה עלי. עלי!? עלי את נובחת!?
כן, עלי!
והיא הסתובבה ורצה בדיוק מהמקום שממנו באה. לא הייתה לי ברירה. אני אמנם מלמלתי כמה מילות גנאי ממורמרות, אבל הלכתי בעקבותיה. מידי פעם היא רצה כלפי, לראות שאני אכן אחריה, ואז שבה לקפץ אחורה.
כעבור כמה מטרים נחשפה בפניי "קרחת יער" קטנה; אי בודד נטול עצים באמצע המטע, ובמרכזו קרש עץ דק וגבוה שנושא בראשו דגל קרוע בצבע אדום עם כיתוב כתום. הוא התנופף ברוח ולא הצלחתי לראות מה כתוב עליו.
ביצי נבחה עלי.
"די!"
היא יללה לעצמה משהו שנשמע כמו:" אחח, בני אדם מעצבנים" ודילגה לצד השני של הקרש ורחרחה אותו לאורכו עד כמה שחוטמה היה מסוגל להגיע.
"ביצי, בואי נחזור. יש פה בדרך כלל עובדים תאילנדים וזה לא הכי סימפטי לשוטט באמצע המטע שלהם." אסור היה לי לומר את זה. זה הכניס אותי לפחד גדול יותר.
אבל כלבלובז הייתה בשלה. לא מוכנה ללכת.
תאמינו לי, לכלבת גולדן ננסית כמוה, לא כדאי להתעסק עם תככי העולם. אבל יש לי כלבה אמיצה שלא עושה חשבון לאף אחד. ובדיוק אז, כשציפור בגודל של חסידה, בצבעי כחול כהה, צהוב שקוף ושחור מבריק כמו אבן חן – עם מקור ארוך, דק ומעוקל; וציצית ראש תואמת לזנב שופע ניצי נוצות ארוכים – התגלתה מבין העצים וצווחה כשראתה אותנו, בי התחרפנה וזינקה עליה.
אבל הציפור לא התכוונה להיות מטרה קלה של כלב שובב, והיא ניפחה את נוצותיה ופרשה את כנפיה עם נשיפת הזהרה מבהילה. בי קיפלה את זנבה ורצה להתחבא אצלי.
באשר אלי – אני צרחתי כמו שבחיים לא צרחתי מעודי. אמנם צרחה קצרה, אך מלאת בהלה.
נדמה היה שכולנו מבוהלות עד עמקי נשמתינו – אבל הציפור נרגעה ראשונה.
היא שיטחה מחדש את גופה והידסה עם מיטב צווארה הארוך כמו תרנגולת. היא נראתה כמו שילוב של טווס וחסידה. וקצת תרנגול הודו, שכן, היא קרקרה ממש כמו עוף חווה. היא מוציעה קולות שנשמעים דומים ל:" אוייק, אוייק, אוייק, קאווה!! אוייק, אוייק, אוייק". שמתי לב למין קולר שדומה לענק עם אבן חן שכרוכה בטוב טעם סביב חזה המנופח של הציפור. הציפור לשלשה על הקרקע.
בי, ככל הנראה, לא אהבה אותה, והיא נהמה עליה. זה לא עניין את הציפור והיא המשיכה להדס ולנקר מידי פעם את האדמה.
הדבר היחידי שעבר בראש שלי באותם רגעים היה: אם היא מסוכנת. לא העזתי להזיז שריר או צעד אחד ממקומי, ונדמה שגם ביצי. אבל היא לא הייתה מוכנה להודות בזה למרות שזה גלוי לעין, והיא המשיכה לגרגר עליה, כאילו שזה יציל את כבודה האבוד.
אחח, לכו תבינו כלבים.

שיווי המשקל שלי הלך ואבד, ועוד רגע עמדתי ליפול. אכן, קפאתי בתנוחה לא טובה בכלל.
והציפור עדיין מסתובבת לה כאילו הכל בסדר, וביצי העיזה וניסתה לנבוח עליה. על הציפור זה לא עשה רושם בכלל, אבל לפתע פתאום נשמעו מרחוק קולות קריאה של קבוצת אנשים נלהבים. שיקשוק מתכות וריצה התווספו אליהם וציפור הטווס-תרנגולת התאבנה במקומה והסתכלה לכיוון שממנו נשמע הקול. כך גם צ'בודי, כלבתי הנאמנה.
ניצלתי את ההזדמנות שהציפור כבר לא בענייניו יותר, ולאט לאט התכופפתי וקשרתי את ביצי לרצועה.
וכמה שניות לאחר מכן, איבדתי לחלוטין את שיווי המשקל, ואיפשרתי לעצמי ליפול אחורנית על ישבני ולהיעלם מתחת לזוג עצים נמוכי עלים. בדיוק אז, הציפור פרצה בבריחה מהירה, ולולא בי הייתה קשורה לרצועה שאותה החזקתי חזק – היא הייתה נעלמת יחד איתה.
מספר שניות אחרי כן, מלווים בנביחות של בי – פרצו לקרחת המטע חבורה כשל חמישה או שישה בחורים גדולים לבושים בגלימות קצרות, מכנסיי "אלאדין" וחולצות בד מקופלי שרוולים. לחלקם היו עגילי זהב, לאחרים צלקות ולכולם ישנם זיפים ושיער, ארוך או קצר – אבל פרוע ומטונף.
הם היו מצוידים בשרשראות, חבלים, סכינים ורשתות ציד; הביטו סביבם ואז בקריאות מלחמה גבריות, הם המשיכו לרוץ במסלול שדרכו ברחה הציפור.

ביצי השתגעה. לא היה דבר בעולם שיותר רצתה מאשר לרוץ ולהצטרף לקרקס המטורף שעבר פה הרגע. היא נבחה והתפתלה, קצפה באוויר ונשכה את הרצועה.
"ביצי, מספיק!" קמתי וניקיתי מעלי את העלים היבשים והאדמה שדבקו בי. אולם פתאום ראיתי על האדמה, בין העלים והעפר, את אותו הענק המקושט של הציפור שכנראה נקרע ממנה כאשר ברחה. אני הרמתי אותו בהתפעלות והכנסתי אותו לכיס. ביצי לא מוכנה לבזבז עוד רגע, והיא משכה אותי בעקבות הציפור והאנשים בעלי החזות של שודדי-הים האלו.
רצנו שתינו בין העצים הנמוכים והסבוכים, וכשאני נותנת אמון מלא בדרכה של כלבתי, יצאנו מסוף המטע, ועמדנו על שביל. הבטתי סביבי. הא?
איפה אנחנו?
טיילתי רבות בשדות והשטחים הפתוחים שליד ביתי, אבל לא נדמה היה לי שהגעתי אי פעם, לָשביל והנוף הסובב אותו – האלו.
"בי. את מזהה את המקום?"
ביצי כנראה גם היא התבלבלה. הריח שהיא הריחה באוויר לא דמה לשום ריח שהיא הריחה בשדות והפרדסים האלו, אשר בהם היא שוטטה בעבר, לא מעט.

"טוב, אז אני מניחה שנמשיך ללכת עם השביל ובסוף נגיע חזרה הביתה." כך הנחתי והמשכנו לצעוד.
לאורך הדרך גיליתי שהנוף שנמצא משני צדדי בשום אופן לא דומה ליישוב:" בני-דרום", ואין שום בניינים של אשדוד באופק. חשוד, חשוד מאוד.
עד מהרה נקרא בדרכינו עוד עמוד קרש. אך לעומת הראשון שהיה במרכז מטע האפרסמונים, העמוד הזה נראה פחות ישן, כאילו שייפו אותו ואז תקעו אותו באדמה, ובראשו ניצד עוד דגל – פחות קרוע – אדום עם כיתוב כתום. הרוח שקטה. ואני מהרמתי מקל ארוך והזזתי איתו את הבד עד שנחשפות מולי המילים:" אָלְטֶרָה פָּטְרִיָיה".
"זה אומר שאסור לאכול פה פטריות כי הן רעילות." הסברתי לעצמי וביצי הוסיפה נביחה.

משני צדדינו היו שדות חרושים ושטוחים. הוספנו לעלות במעלה השביל (למרות שאף פעם בחיי לא עליתי על גבעה בשדות האלו.) והגענו לראש העלייה. עץ ברוש עבה ורחב ניצב שתול בדיוק בפסגה, וממש כאשר עמדנו לרדת, הבחנתי למטה בשלולית עמוקה וגדולה שנוצרת בדרך כלל בדרכים כאלו, מרוב עקבות צמיגים של ג'יפים והרבה מאוד גשם. אבל בדיוק במרכז הביצה הקטנה, ניצב לו – זקוף ותמהוני – כובע מחודד של מכשפה, עם עיטורי כוכבים, ירחים ושמשות.
רצנו במורד התלולית, צוברות תנופה וכמעט שנופלות קדימה, ונעצרות מלפני הביצה.
"ראית את זה, ביצי? איזה מגניב!"
שלחתי יד אחת כדי להגיע אליה בעוד ביצי צופה בי מהצד עם פה חתום וזנב מתנוענע – וממש כאשר הצלחתי לתפוס את קצה הכובע ולמשוך אותו מהביצה, נשמעת צווחת איש זקן אשר מתערבבת עם צווחת הבהלה שלי.
אחוזת הלם אני חוזה בראש המביט סביבו של איש זקן, מקריח עם מעט מאוד שיער אפור ודליל, בעל אף ענקי אשר ממנו צמח שפם אפור ומכובד. שתי עיניו מצמצו כנגד השמש ושיניים עקומות מציצות מבין שפתיו הבשריות והסדוקות.
"ילדה!! מה את עושה!!??" הוא צווח ואני נסוגתי לאחור. בי נובחת עליו.
"תחזירי לי מיד את הכובע, את שומעת!?"
לא התנגדתי, אבל ממש פחדתי. לכן השלכתי את הכובע בעדינות בחזרה לאזור שהוא בערך היה.
הזקן צווח שוב ושוב ומנענע בראשו, כאילו הוא מנסה ליישר את הכובע בעזרת הסנטר או המצח.
לבסוף הוא התייאש ופקד עלי לשוב ולסדר היטב את הכובע על ראשו.
זה קצת בלתי אפשרי כיוון שהוא התמקם בדיוק במרכז השלולית העמוקה, ואין לי אפשרות להגיע שוב אל הכובע, אדרבא – ליישר ולסדר אותו על הקודקוד של האיש המוזר. שלר להזכיר את העובדה שהוא ממש מבהיל אותי, אז לרבות לגעת בו.
"למה את מחכה!!? את הפרת את הריכוז שהייתי זקוק לו באחד מהכישופים הכי עתיקים שלי!! החזירי את הכובע, החזירי אותו מיד!"
אני לא משתי ממקומי. ביצי, לעומת זאת, השתוללה בנביחות.
"אחח… בסדר, את לא מותירה לי שום ברירה". הזקן לפתע כיווץ את כל פניו במאמץ, ולרגע אחר הוא נורה כמו פפק של שמפניה מתוך הביצה, ונחת על שתי רגליו ממש מולי. הוא התגלה כלובש ברדס ארוך וכהה, זהה בעיטוריו לכובע הקוסמים המחודד שלו, בתוספת חגורת חבל זהובה עם שקיקים קטנים שקשורים אליה, ומתחת לכל – סנדלים חומים.
הוא סידר את הכובע על ראשו והזעיף אלי פנים.
בי מיד התחילה לרחרח אותו וללקק את חלוקו הלח. כל גופו, מהזקן ומטה, היו לחים אך לא מרוחים בבוץ. דבר שהפליא אותי עד מאוד.
"על מה את מסתכלת!? עכשיו עלי להתחיל את הכל מהתחלה!"
"אתה קוסם?" שאלתי.
הזקן הרים שתי גבות שעירות בפליאה. "אני לא שום "קוסם", לעזאזל! אני מכשף! קוסמים יש רק באגדות ובמסיבות מטופשות של בני אדם מטומטמים, שמאמינים שזה מדהים שמטפחת ארורה נשלפת מתוך כובע מטופש!" הוא ירק בדיבורו ונופף בידיו חרושות הקמטים.
"אז אתה מכשף אמיתי?" התעניינתי.
"וודאי שכן, שוטה! ואת הרגע הפרעת לי באמצע כישוף עתיק יומין שכמעט הצלחתי להגיע לסופו!" הזקן רכן אלי קדימה והוסיף בידענות:" צריך צל מוחלט עבור הכשף הזה, אבל מצד שני אני לא מסוגל לעבוד בלילות! אני נרדם כמו בול עץ ומתעורר בדיוק עם הינץ החמה הראשון! ולכן איזה מקום יותר טוב לחושך גמור אם לא בקרקעית ביצה?".
הבטתי בשלולית. היא הייתה רחבת ידיים, אבל עומקה היה סנטימטרים אחדים; בייחוד ממש לא להכיל בן אדם שלם – בעמידה!
"אחח, אני מכשף כסיל שבא בימים שמסוגל לעשות רק כשפי אצבעות מגרדים…"
אז הבנתי שאם מישהו עושה לי מתיחה, היא דווקא נראית כמו אחת מוצלחת, ושזה עשוי להיות מבדח אם "אזרום" איתה עד שכולם יקפצו מתוך השיחים ויקראו:" אכלת אותה!!".
"מה זה "כשפי אצבעות"?" שאלתי.
"ספחת!!" קרא הזקן והתחיל ללכת ממני והלאה. הוא כבר לא נראה כוסע, אלא עייף ומיואש.
התחלתי ללכת אחריו. "בבקשה! תספר לי!"
"אני כבר חמישים ומשהו שנים עובד עם כשפי אצבעות ואין לי שום כוח להסביר לאנשים מה הם!"
המשכנו ללכת אחריו בשתיקה. לפתע הוא הסתובב וקרא בקול גדול.
"מה את רוצה ממני, ילדה! הרסת לי את הכישוף ועכשיו את גם רוצה להמשיך להציק לי!!?"
"אתה יכול אולי להגיד לי איפה אני נמצאת?"
"את נמצאת ב"אָלְטֶרָה פָּטְרִיָיה", ילדה, הממלכה הכי מטורפת מאז ארץ עוץ! רק שאנחנו הצלחנו לשרוד!" הוא הביט בי כמה רגעים ואז מצמץ בשפתיו הסדוקות:" את לא מכאן, אני צודק?"
נענעתי בראשי וביצי קפצה על שתי רגליה האחורניות לצד הזקן. הוא קשקש מולה עם שתי אצבעות ואז חזר אלי. הביט בשמיים מבט קצר ואז אומר:" מידי פעם אנשים מבחוץ מגיעים הנה. בטעות. רק בטעות, כמובן. שמעתי רק על אחד שלא חזר. לפי מה שאומרים הוא פשוט החליט להישאר. השאר היו מבולבלים נורא ואני בעצמי זכיתי להגיד לשניים מהם, איך לחזור. זה קל, פשוט חוצים חזרה את מטע האפרסמונים המאגי. וזה גם מה שאני מציע לך לעשות, ילדה. פשוט תחזרי הביתה לפני שמשהו יסתבך, בסדר?"
"מטע אפרסמונים מאגי?" תהיתי. "לא, אבל זה לא אפשרי. עובדים תאילנדים תמיד קוטפים את האפרסמונים מידי פעם, וחוץ מזה, המטע הזה שייך לאיזה איש אחד! בטוח! ולמה הוא נקרא "מאגי"? וגם על-בטוח יש למטע קצה. בקצה הזה אין את הארץ הזאתי שלכם, לא?"
"את מוכנה לשתוק!?" הזקן צווח. "בני אדם מוכי קדחת. בשום דבר אתם לא מאמינים, נכון?! למה זה ככה, ולמה זה ככה, איך זה אפשרי, זה לא ייתכן! אז אם כל זה לא מוצא חן בעיניך, בבקשה! את מוזמנת לחזור!" הוא הסתובב והלך מאיתנו.
ביצי הביטה בי עם זוג העיניים הגדולות שלה. הבטתי בזקן ההולך ומתרחק ואז התחלתי לרוץ אחריו.
נעצרתי לידו והתנצלתי.

"סליחה. לא התכוונתי להרגיז אותך."
"יש סיבות למה גייסו לפני שנים רבות כל כך את כל המכשפים ברחבי העולם. כדי להגן ולהסתיר את הממלכות העתיקות מפני בני האדם המתקדמים. תראי את ארץ עוץ, למשל. היא הייתה ממלכה אדירה! כבירה! אבל בני האדם עם העובדות הפיזיקליות הארורות שלהם רצו לחקור ולברר איך זה פועל ואיך ההוא מרחף וכל זה… ודי מהר הארץ נהרסה עד עפר. מהר מאוד גוייסו כל ראשי הממלכות העתיקות והחליטו שצריך להסתתר מפני בני האדם "החכמים מידי". אפילו אותי גייסו למטרה הזו, ובעזרת כוח עצום של כשף הצלחנו, אני ועוד מאות מכשפים אחרים, להחביא בעזרת מאגיה כבדה את הממלכות שלנו."
"אז אתה בעצם אומר שיש ממלכה אחת, פה, בישראל!?"
"אין לי מושג מה זה "ישראל". פה זה "אָלְטֶרָה פָּטְרִיָיה" נוסדה בשנת ריבוא וחמש-מאות לספירה, כפי שאתם נוהגים לקרוא לה כך, על ידי מלך אחד שגם העניק לה את שמה."
"ואוו. זה מקסים."
"נכון. אני יודע את זה." הזקן חייך בשביעות רצון.
"תמיד הייתי בטוחה שארץ עוץ היא בכלל המצאה של סופרים."
הזקן התפתל ועיוות את פניו בתימהון. "סופרים!!? סופרים??!! ומאיין את חושבת שהם הביאו את ארץ עוץ לספרים שלהם?? מארץ עוץ האמיתית כמובן!! כפי שכבר אמרתי קודם – מידי פעם כמה בני אדם נכנסים בטעות לממלכות וחוצים את את הקו המאגי שכל ממלכה קובעת לעצמה. וכנראה שה"סופרים" שראו את ארץ עוץ בזמנה, לקחו ממנה רעיונות וכתבו עליה ספרים! אל תיהי מגוחכת!"
"עוץ-לי גוץ-לי בא מארץ עוץ."
"לא קוראים לו "עוץליגוץלי", קוראים לו "רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן", והוא בכלל בא מהיער השחור."
"בגרמניה."
"מה?"
"היער השחור הוא בגרמניה, בחלקו."
"אה, כן, מה שתגידי."
"רוצה לראות מה מצאתי במטע האפרסמונים?"
"לא."
"זה נפל מציפור אחת ממש יפה!"
"אם זאת נוצה, אני מסרב. יש לי בבית אוסף עצום של נוצות ולא תוכלי להפתיע אותי בנוצה חדישה."
התעלמתי ממנו ודליתי מכיסי את הענק עטור אבן החן של הציפור-טווס.
"זה יפה, נכון?"
הזקן העיף מבט לעבר התליון ואז לפתע קפץ ממקומו.
"היכן מצאת את זה, ילדה!?"
"אמרתי לך, במטע האפרסמונים. הייתה שם מין ציפור-טווס-תרנגולת כזאת, שזה נפל ממנה אחרי ששודדי ים רדפו אחריה."
"לא יאמן." הזקן מלמל לעצמו, הוא התחיל לבחון את הענק והתעלם מדברי. "זה ללא ספק התכשיט המלכותי של פאבו!" המכשף הזקן יישר אלי מבט פעור ונרגש, "לנסיכה יש חיית מחמד, 'טווס הודי עטור פניני נדיר'! וזה הקולר המלכותי שלו! לכל השדים והרוחות, מה הציפור הארורה הזאת עשתה במטע המאגי!?"
זקפתי את גבותיי וקימרתי את שפתיי בחוסר ידע. "שודדי ים ניסו לצוד אותו."
"מה? שודדי ים? ילדה, את השתגעת לגמרי?"
"מה הבעיה?"
הזקן גיחך, "זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי עד כה! שמישהו ישדוד ים! חה!! חה!!"
"זה לא משנה! אז לא שודדי ים, פיראטים! אתה מכיר?"
"אין לי מושג מה זה 'פיראטים', אבל אם את טוענת שחבורת שודדים ניסו לצוד את פאבו, אז אני מריח פשע פלילי באוויר! קחי את זה, ילדה. ותחזירי את זה לארמון, לנסיכה! בתוך האבן שבקולר יש נוצה זעירה מגופו של הטווס ההודי, והמכשף המלכותי יוכל לאתר בעזרתה היכן הציפור של הנסיכה נמצא!"
"באמת?"
"בהן צידקי! אחת מההתמחויות שלי הן ציפורים ובעלי כנף. כבר הזכרתי שיש לי אוסף נהדר של נוצות בבית? אהה, כן, ועכשיו עלייך למהר! אין לדעת לעולם אם תפסו השודדים שדיברת עליהם את הטווס ההודי עטור הפניני הנדיר! מהרי!"
"רגע!" עצרתי את הזקן, "איפה זה ה"ארמון" הזה?"
"אוו, ישר בהמשך הדרך! הליכה של שלושה ימים בערך."
"שלושה ימים!!? אני בסך הכל יצאתי לטיול קצר עם הכלבה שלי!"
ביצי יבבה והביטה במכשף.
"הכלבה שלך, הא? את יודעת מה, ילדה. זה רעיון יוצא מן הכלל!" הוא התקרב אל שתינו ומתח את אצבעותיו קדימה.
"את בהחלט תזדקקי להגיע לארמון מהר יותר מהליכה רגלית, ואני מקווה שלא תתנגדי אם אעזר בכלבה שלך כפיתרון למצב…"
"רגע… מה אתה עושה?" אני נסוגתי צעד אחד לאחור בעוד כְּלָבְלוּבֶז נשארה במקומה, מקשקשת בזנבה בחביבות ולא חושדת בדבר.
"אל חשש, זה לא מעורר שום תופעות לוואי וכל מכשף שתפגשי יוכל לבטל את הכשף בקלות. האם כבר אמרתי שאחת מההתמחויות שלי היא כשפי אצבעות?"
העיניים שלי נפערו בחוסר אמונה כאשר המכשף פיתל באצבעותיו והניע אותן כמו בקצב מסודר ספציפי עבור משהו מסוים. לבסוף הוא נקש פעמיים באגודליו וזרק משהו דמיוני לעבר בי. ומיד לאחר מכן נשמע 'בום!' עמום ועננת אבק עלתה מהרצפה ומטשטשה את הכל. אני השתעלתי וראיתי לפתע לנגד עיני את הכלבה שלי.
בגודל של סוס!!

המכשף הזקן צחק בשביעות רצון ופרש את שתי זרועותיו באוויר. "לזה אני קורא כשף מוצלח!"
ביצי התנודדה לרגע קט על ארבעת רגליה ואז התנערה כולה.
התקרבתי אליה וליטפתי את הצלע שלה. היא הסתובבה אלי וחייכה עם לשונה. נדמה היה שהיא לא מרגישה שונה, מלבד אולי העובדה שהפכתי להיות בגודל של חבל הלעיסה שלה. היא רחרחה אותי בסקרנות ודחפתי אותי ממני בבבת צחוק. "צ'בודי! תראי אותך!" בי נבחה נביחה אחת גדולה.
הזקן ספק כפיים ומיהר לומר:"עכשיו, עלי על כלבת המסע שלך ודהרו לכן לעבר הארמון! שאלי אנשים בדרך אך אל תתמהמהי יותר מידי! הכלבה מלאת המרץ שלך תקצר את הדרך לפחות לחצי יום אם לא ליותר! בהצלחה, ילדה!"
ובעודי תופסת את הפרווה של כלבתי, מטפסת, מתיישבת מאחורי הראש שלה ואוחזת חזק בקולר – שאלתי בקול מהסס ונרגש:" ואיך אני אמורה לדעת איך לרכב עליה?!"
"את כבר תסתדרי, קדימה לדרך!" והמכשף הצליף במשהו בלתי נראה באחוריה של בי, וזו החלה לרוץ
במהירות בהמשך השביל…


תגובות (2)

איזה סיפור מתוק! דירוג 5!

24/12/2012 04:38

יש! תודה רבה לך!! D:

30/12/2012 05:18
34 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך