החליל והגבעה- פרק שני

התעוררתי לקול תרנגול קורא וקול כרסום חציר חזירי, התעוררתי ושפשפתי את עיניי במבט עגום לשמש העולה, השמש הייתה חשוכה יותר וצבעה את העולם בגוון מוות, העננים התאספו מסביבה כטבעת שחורה ולוחצת סביב אצבע של כלה מיוסרת.
נשכתי את שפתיי בעצב ונכנסתי על קצות אצבעותי לביתי, אבי עמד שם וחייך חיוך עצוב, מוכן לקחת את מעילו ולנהור לעבודתו בשוק. "יום אחד," הוא לחש וחיבק אותי, יודע לחלוטין מה דעתי על בעלי לעתיק, ועדיין, אני כבר בת שבע עשרה סיבובי שמש, יש לי מזל שאדם נאה כמו תומאס הציע לי להנשא לו, ועדיין- אם אני אדחה, אני רק מזדקנת ומתכערת מיום ליום.
הבנתי שהוא מחכה לתשובתי, כל מה שעשיתי היה להנהן ולתפוס דמעה מבל תתחמק מעיניי, הושטתי יד אל הברדס שלי אשר נתלה בעצב על הקולב, ליפפתי אותו סביבי ונאנחתי, "אני הולכת."
'הולכת,' הבטחתי לעצמי 'הולכת הרחק מכאן.'.
אני אברח, אני אברח ואגור בגבעות, אני אמצא מכשפה בלה ואצחצח את הקדרה שלה לאחר שהיא תכין את מרק הילדים היומי שלה, אני אסתפק במועט, אני מבטיחה, אני אסתפק באצבע אנושית ביום עם רגל חתול אחת או שתיים.
התקרבתי אל שער העיר, צל שחור הדובק בפינות החומה, השער היה פתוח לחלוטין כאילו קורא לי "גשי הנה, עופי לחופשי.". אך לאן אעוף? לעולם לא יצאתי מהכפר הקטן פרט לשדה הפרחים אשר הוחלף בשדה קוצים מהול בדם.
ואז, אני ראיתי אותו, את זקנו המדובלל ואת חלילו, והוא חילל לו בדרכו לכאן, ונזכרתי, נזכרתי למה לא אוכל לצאת מהכפר ולעוף לחופשי, הכנפיים שלי, הכנפיים והתקווה היו החליל הקטן שהיה בידי, והוא האדם אשר אתחנן ממנו, ארד על ברכי ועם דמעות אבקש, למד אותי לעוף.
אבל אני רק צפיתי בו בעיניים עגומות בעוד הוא מפלס את דרכו לשער העיר, כל מבוגר הגון בעיר נדחק אל צדדי הרחוב, רק לא להגיע למגע עם האדם הזה, המבוגרים התייחסו אליו כאל מצורע, הם היו שורפים אותו בכל רגע אפשרי באשמת כישוף, אך, הם ידעו, זה ישבור את לב הילדים… ולמען האמת, גם את ליבי.
עקבתי אחריו בצעדיו הנינוחים לכיכר העיר, המגדל במרכז השתקף בעיניו הימייות ואני נצמדתי לחומה, מכוסה בברדס, צופה איך הילדים מתחילים להתאסף מסביבו, צועקים בקולותיהם הגבוהים "החלילן פה, הוא בא כדי לשיר לנו שיר." איך האחדות של זוגות הרגליים הפצפונות התחלפו בעשרות, כמו נמלים קטנטנות העוקבות בדכן אל גופת חרק מת, תיאבון גואה בהן, תיאבון למוזיקה.
הוא התיישב בצד המדרכה עליה עמדתי, צמודה לחומה ומנסה להסדיר את הנשימה שלי שנעתקה ברגע שהוא בחן אותי בעיניו הכחולות, צעדתי לכיוונו, השקט געה ברחוב והוחלף בצעדי המגפיים הכבדות שלי, טבעתי שם, בים של עיניו, הפסקתי להבחין בזקנו המדובלל וצפיתי בעיניו, עיניו הצעירות והמחייכות.
"שלום," הוא אמר בקול נעים וברור ורעש הרחוב התחלף בדממה, הפעם הראשונה בה לא חילל, אלא דיבר, העביר את רגשותיו בשפה כלשהי פרט לשפת המוזיקה, העביר את רגשותיו אליי.
מבטו המחייך התחלף בדאגה והפנים החלקות שלו התכווצו בשאלה ובהו בי בדאגה, בנערה המוזרה שבוהה בו, אני מנסה להבין מה עובר עכשיו במוחו, האם הוא חושב שאני אילמת, או שאני אחת מהשתויים שרוקדים ברחובות עם בקבוק ונמצאים מעולפים וחתוכים לחתיכות דבר ראשון על הבוקר.
"חלל, חלל!" ילד אדמוני חייך, ושאר הילדים הצטרפו בקריאה, הוא השיט לי את ידו אשר לא אחזה בחליל ושאלה בקול רגוע, "רוצה להקשיב?" הנהנתי והצטופפתי לצידו על צד המדרכה, והוא חילל בעיניים עצומות ואני חייכתי לעצמי, כשהתווים הסתלסלו אל תוך אוזניי.
"להתראות," הוא צחק ואני התנערתי, העיניים שלי ניסו להסתגל לשאריות האור שנותרו בשמיים, "כבר, מאוחר כך כך?" שאלתי ושיפשפתי את עיניי, המוזיקה הבקעה מהחליל הייתה כה משכרת חושים עד שלא שמתי לב לזמן שעבר.
"כן, להתראות גם לך," הוא אמר וחייך, "תן לי ללוות אותך." התעקשתי והוא הרחיב את חיוכו והזקן שלו התעקם, הוא חזר להחזיק את החליל שלו בחוזקה ואמר בקול צלול "אני אשמח."
התלוותי לצידו וכיסיתי את ראשי בברדס השחור, הוא חייך לעצמו וצפה בירח שהחל לתפוס את מקומו בשמיים וטיפות גשם נוצצות באור לבנבן ירדו מהשמיים הכהים, תפסתי טיפה שהתפוגגה במהירות בין ידיי וצפיתי בשער ההולך ומתקרב, הנה, הוא שם, כה קרוב, מרחק נגיעה, רגל אחת שלו כבר עברה את השער והוא בא לפתוח את פיו, לא, עצור.
"להתר…" הוא החל אך בלמתי את המילה שלא רציתי לשמוע, "עצור, אתה לא מכיר אותי," התחלתי בנאום שעבדתי עליו במוחי שנים, אך לבסוף התנערתי ושלפתי את החליל הקטן שלי מכיס שמלתי, "למד אותי, למד אותי לנגן." דמעה אחת הופיעה בעיניי ונשטפה עם הגשם ההולך ומתגבר.
הוא צפה בי במבט מודאג, כאילו חששו לגבי העובדה שאני שיכורה הלך וגבר, אך לא, הייתי צלולה לחלוטין, נחושה לדחות את המחר.
הוא לא אמר מילה והושיט לי את ידו, "תבואי איתי ואלמדך," הוא לחש והסיט את מבטו אל החשכה מאחורי הכפר.
השער נסגר מאחוריו, ושם הלכתי, לצידו, אל עבר הגבהות שהוארו באור הירח.