♣ סוליטר עכביש ♣
גם את זה החזרתי.
אולי אני אעלה את פרק 4 בקרוב.

הימים האחרונים- פרק 3

גם את זה החזרתי.
אולי אני אעלה את פרק 4 בקרוב.

נראה לי שהעליתי את זה גם פעם.. אני פשוט מחזירה את זה לאתר כי מחקתי אותו פעם.

פרק 3:

התעוררתי בבוקר. היום, לא הייתה אווירה נעימה. הצצתי דרך החלון על הרחובות. ראיתי את כל המשפחות הולכות עם הילדים שלהם לטקס. הם לא נראו שמחים כלל, לא מפתיע אותי למה. זה עצוב לראות את הכל ככה. גם האור בחוץ לא תורם לאווירה, זה כמו האור בבקרים של החורף. בעצם, כך האור נראה בכל בוקר..
-"אנבל, כדאי שגם את תתכונני" פרופסור וולט אמר לי
-"אין לי כוח היום…" עניתי בעצלנות
-"את יודעת שאם לא תלכי, רוב הסיכויים שלא תיבחרי"
-"כן, אני יודעת…"
-"אז קדימה, לכי להתארגן"
-"טוב…"
אני לא יודעת למה, אבל אני לא רוצה להיבחר. למה לי ללכת למדינות אחרות ולהישאר שם כל חיי. אני מעדיפה למות פה. אני לא אהיה "הפליטה" של המקום הזה! מה הם חושבים לעצמם? אבל, אני חייבת להודות שזה לא רעיון רע כל כך. זו הדרך היחידה לשמור את הסטרנג'לנדים בחיים.
הגיע הזמן ללכת, מי יודע מה יהיה שם…
הלכתי בין חוצות העיירה על מנת להקדים אל הטקס. אף על פי, שאני מתעכבת וכבר מאוחר. אני מאז ומתמיד התמהמהתי כשהתארגנתי לטקסים. ככל הנראה, שאין לי עד כדי כך סבלנות אליהם. רק יושבים, מקשיבים ונרדמים… אתם חושבים שבאמת לא איתרתי כמה אנשים שמשחקים בפלאפונים ושומעים מוסיקה בטקסים? אני עד כדיי כך משועממת שאני לא מתרכזת בטקסים עצמם! חבל… הגעתי לטקס.
מתחיל התהליך..
-לשבת
-להקשיב
-להשתעמם
-למות משעמום
הנה, כבר חסכנו מחיילי טרויאל עבודה כיוון שחלקנו *נמות משעמום*.

-"בוקר טוב אנשים!" ראש העיירה אמר.
כן, בטח בוקר טוב. נתעלם מהעובדה שבשבוע הבא נמות.

-"התכנסנו כאן היום…"
המשפט הראשון של כל התחלה משעממת..

-"על מנת לבחור את הניצולים. מבלי דיבורים מיותרים…"
בלי דיבורים מיותרים? וואו! זה מפתיע…

-"ניגש להגרלה"
אין לי יותר מדיי ציפיות.

-"הראשון שנבחר הוא- ספלנדור!"
ספלנדור! השם הזה תמיד הצחיק אותי!

-"השנייה היא- דיזל"
דיזל? היא בטח הגיעה ממשפחה של טכנולנדים לשעבר..
בהגרלה הזו יצאו 2 ילדים עם שמות מוזרים…
טוב, לפחות אני לא שם. רגע! מה אני אומרת?! זה אומר שאני עומדת למות!
-"תם הטקס. הנכם יכולים ללכת"
מה? זהו? הטקס נגמר? זה היה קצר באופן חריג…

ראיתי את ה"ניצולים" מדלגים בשמחה אל האוטובוס. הם נופפו לשלום. משפחותיהם בכו על עזיבתם ועל מר גורלה של המשפחה כולה.

חזרתי לביתי. נפלתי על המיטה וחשבתי מה לעשות. לא עלה לי רעיון אחד בראשי. זה נראה כמו מחסום שאי אפשר לעבור. בכל זאת, אנחנו רק מעטים מול צבא ענקי.. הם יקטלו אותנו בשנייה אחת! ממש כמו ש- K300 קוטל ג'וקים!
אוף! כל הדבר הזה מייאש אותי! למה זה חייב להיות ככה?! אי אפשר לחיות בשקט? הם חייבים להרוס לנו את החיים?! הם אף פעם לא הרגישו את מה שאנחנו מרגישים. גם הם צריכים להרגיש את זה! בדיוק את ההרגשה הזאת שמאות סטרנג'לנדים חוו פעם וממשיכים לחוות..
מה השעה? השעה להאכיל את ארגון ורדון..
איפה שמתי את האוכל שלהם? בארון? לא בתיבה? גם לא. איפה זה?!
שיסתפקו מאוכל מהמקרר. לרדון אני אתן עמה פירות ולארגון אני אתן קצת בשר. ממש פינקתי אותם היום.
לפתע, שמעתי דפיקות בדלת. הלכתי לפתוח אותה ואת מי ראיתי? תנחשו?
את אותו חייל טרויאלי שהציל אותי…

-"אפשר להיכנס?"
ברור! למה לא?! למה לי *לא* להכניס חייל טרויאלי?

-"כן, בטח.. תיכנס.."
למה אמרתי את זה?! אני כרגע מכניסה חייל טרויאלי הביתה!!!

-"יש לך בית ממש קטן"
-"כן.. אין לי משפחה, אז למה אני צריכה בית גדול יותר?"
-"כדיי שיהיה לך יותר כיף לגור"
-"מה אני אעשה עם 5 חדריי שינה ו3 אמבטיות אם אני היחידה שגרה פה?"
-"כלום" הוא אמר וצחק
-"כן, זו בדיחה ממש מצחיקה!"
-"את יודעת מה אני אוהב בסטרנג'לנדים?"
מה פשר השאלה הזאת?
-"מה אתה אוהב?"
-"שהם עניים!!!" הוא אמר וצחק
כן, ידעתי שהוא יגיד משהו כזה.. אין לטרויאלים גבולות.

-"חה חה! בדיחה מצחיקה! עכשיו תקשיב לי טוב! אם תאמר עוד משהוא כזה, אני אדאג אישית שיבואו זומבים לאכול לך את המוח!"
-"אני לא מפחד מזומבים"
-"אז תתחיל לפחד"
-"מאיפה האומץ שלך לדבר אליי ככה?"
-"אני לא מפחדת ממך"
-"את לא יודעת מי אני…"
-"לא אכפת לי מי אתה! טרויאלי זה טרויאלי לא משנה לאן הוא ילך"
-"אני הנסיך של טרויאל"
בסדר.. התקף פחד…

-"אבא שלך הוא המלך?"
-"כן"
-"אה. הבנתי"
-"את יודעת.. אני תמיד צוחק על הבגדים שלכם. לעומת שלנו הם נראים כמו שקיי זבל"
אם באתי לספוג פה העלבות מוטב שהוא "יעוף" מהבית שלי!

-"אנחנו לא לובשים שקיי זבל"
-"אבל תיראי את הצעיף שלך.. הוא כמו פיסת בד והגרביונים שלך קרועים. שלא תחשבי שלא רואים את זה"
-"יש לך עוד משהו ביקורת נגד לבוש סטרנג'לנדי?"
-"כן, למה יש לך גרביון על רגל אחת? ולמה יש לך חצאית עם שרשראות? ולמה יש לך חולצה קצת קרועה? תיראי את השרוולים שלה! ועל החצאית שלך יש חגורה עם גולגולת? ומה הקטע של המגפיים?"
-"תקשיב, אם יש לך בעיה אם איך שמתלבשים בסטרנג'לנד, פשוט אל תבוא לפה ולא תצטרך לראות את זה"
-"אתם לובשים שקיי זבל"
-"זה מה שמוכרים פה. תתלונן לבעלים של חנויות הבגדים, לא לי!!!"
-"זו אשמתך שאת קונה אותם"
-"זה תחביב אצלכם להעליב אנשים?"
-"זה מקצוע" הוא צחק
-"כן.. ממש מצחיק!"
-"את יודעת, זה שהעניים שלך הם בצבע ארגמן כהה.. זה נראה כזה מוזר"
-"והעיניים שלך הם בצבע דבש בהיר וזה כל כך בולט לך בפנים שזה מפחיד!" אמרתי וצחקתי
-"השיער שלך כל כך שחור שיש לו צבע של פחם! הוא אפילו כהה יותר מפחם! את נראית כמו אימואית! גם עם הפוני לצד שלך!"
-"השיער שלך הוא בצבע חום שהוא נראה כמו אדמה. כל מי שרואה אותך חושב שאתה 'ראש דשא' והוא יתחיל להשקות אותך!" אמרתי וצחקתי (שוב)
-"את מחזירה לי עכשיו?"
-"כן"
-"את טובה בזה!"
-"תודה"
-"את יודעת שזה כיף לדבר איתך?"
-"אתה רציני?"
-"כן. אני לא מבין איך דילגת על העובדה שאני הנסיך של טרויאל"
-"אני לא. אני פחדתי בשקט"
-"את פחדת?! את נראית ממש רגועה"
-"אני לא מראה כשאני מפחדת. גם לא נבהלתי כל כך. בשבילי, טרויאלי זה טרויאלי בכל מקום שהוא יהיה בו"
-"יש לי הצעה בשבילך"
-"מה ההצעה?"
-"אני מזמין אותך לעבור לגור בארמון טרויאל בזמן שנחריב את העיירה הזאת"
-"אני לא אבוא. אני מעדיפה למות פה עם כל הסטרנג'לנדים. אני לא שונה מהם ולכן אני אדחה את ההצעה"
-"אז תבואי עכשיו. אני מתעקש שתבואי"
מה? איך הוא אומר דבר כזה?! הוא טרויאלי!!!

ז-"אמ.. אני לא בטוחה"
-"בבקשה…"
-"אמ.. ט- טוב" היססתי
-"יופי! אז תארזי!"

התחלתי לארוז.. לקחתי כמה בגדים, את המטאטא שלי, את המקל והכי חשוב- את הספר שפרופסור וולט נתן לי. שמתי את רדון על הכתף וארגון עף בעקבותיי.
פרופסור וולט אמר לי באוזן "אנבל, תיזהרי ויש לך אפשרות עכשיו להציל את סטרנג'לנד"
-"אל תדאג פרופסור, הכל בשליטה! אני אזהר"
-"בהצלחה!"
-"תודה פרופסור"

החייל הזה הזמין כרכרה (זה מעניין שאני אפילו לא יודעת את שמו). עלינו על הכרכרה עד לארמון טרויאל…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך