הימים האחרונים- פרק 4

יהיו תיאורים של עינויים קצת… מי שלא מוכן לזה שלא יקרא!!!

פרק 4:

הגעתי לארמון במדינת טרויאל.
זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לארץ חמה ומוארת. זו הפעם הראשונה שראיתי את השמש ולא את הירח. זה מסנוור אותי! שמש רעה!!! הכל היה מסנוור ומואר. כל כך חם לי! אני לבושה בבגדים קצרים ועדיין חם.. איך הם שורדים את זה?
-"אנאבל?"
-"מה?"
-"חם לך?"
-"מאוד"
-"אנחנו עוד מעט מגיעים לארמון. יהיה לך יותר נוח שם, אני בטוח!"
-"אני מקווה"
לפתע, הכרכרה עצרה. אני מניחה שהגענו. החייל הזה (זה משגע אותי שאני לא יודעת מה השם שלו!) נכנס לארמון ואני בעקבותיו. עלינו לקומה כל שהיא בארמון.
-"אנחנו בקומה השלישית" אמר "נחכה עד שיתפנה חדר"
-"יתפנה חדר?! זה לא בית מלון פה"
-"נכון, אבל החדרים שייכים למשרתים. צריך שיפנו חדר אחד ואז יהיה לך איפה לישון"
-"למה יש פה חיילים אחרים?"
-"אני יודע! הם באים לקחת משרת. בואי איתי!"
-"לאן?"
-"ל'חדר'" ל'חדר'? זה נשמע מוזר

הנער הזה רץ ואני רצתי איתו. אני כבר רוצה לדעת מה זה ה'חדר'.
הוא הוביל אותי לחדר שנראה נטוש. הטפט היוקרתי שהייה על הקיר התקף והרצפה הייתה שבורה ומלאת שריטות. הוא פתח את הדלת שנראתה מלחיצה למדיי. היה כתוב עליה "כל הנכנס לחדר הזה, כאילו שופך דמים" אני חייבת להודות שנלחצתי מן השלט. לא ידעתי מה יש מעבר לדלת.
הנער הזה פתח את הדלת והתגלה לעיניי חדר ענקי עם טפט ורוד מקולף. הרצפה הייתה בהירה ושרוטה. היה נראה כי חדר זה היה פעם של ילדה קטנה. על קירות החדר היה דם. הוא נראה כטרי וחלק ממנו אפילו נזל מהקיר אל הרצפה. התהלכתי קצת בחדר והרגשתי את הנעל שלי נרטבת בדבר נוזלי וחם. כנראה לא שמתי לב שדרכתי על שלולית דם ושעמדתי ליד גופה. הגופה הייתה מחוברת למכשיר שאמור לרסק את עצמות הגולגולת. ראיתי את מוחו של האיש יוצא לו מבין אוזניו. זה היה נראה כאילו תולעת ורודה עם דם יצאה לו מהאוזן.
-"אנאבל?"
-"מה?" אמרתי בדאגה
-"בואי איתי, אנחנו לא אמורים להיות בחדר. אנחנו צריכים ללכת לחצר שם מחכה שור הפליז"
הלכתי בעקבות הנער הזה באילוץ. נכנסנו לחצר. שם ראיתי ליד הקיר חלקיי בשר על הרצפה. ראיתי את האנשים מחזיקים דבר הדומה לסכין ומעבירים אותו על גבו של המשרת המסכן. ככל הנראה הוא היה המשרת שהוציאו מהחדר. הם הוציאו את בשרו מלא הדם של המשרת. שמעתי אותו צועק צעקות מצמררות.. הוא צעק בסבל רב כאשר חתכו את בשרו ואת גופו הכואב. האנשים המשיכו לעשות זאת עד שהגיעו אל הצלעות. שמעתי את הסכין חותכת את הצלעות בקולות חריכה חזקים. למשרת המסכן לא נותר דבר. חלקים של בשרו היו על הרצפה אשר הייתה מהולה בדם של המשרת המסכן וחסר האונים. המשרת נותר ללא כל רוח חיים על רצפת החצר.
באותם הרגעים נכנסו עוד אנשים עם משפחה אל החצר. כשראיתי אותם, הבנתי. הם היו האנשים שהיו במשאית שראיתי בזמן המלחמה. הם בטח הובאו לפה בשביל העינויים..
-"זה לא מרגש?"
-"זה?! זה ממש לא מרגש!!!"
-"לשמוע את קולות האנשים הצועקים. עכשיו, הגיעו שבויים של המלחמה לחצר העינויים הזו. אני לא יכול לחכות לראות מה יעשו להם!"
-"זה בטח יהיה כיף!!!" אמרתי בציניות

הם הביאו את הילד הקטן אל שור הפליז. שור הפליז הוא בעצם פסל עשוי מתכת דמוי שור. מדליקים אש מתחת לפסל והיא מחממת אותו. מי שנמצא בפנים בטח מקבל כוויות ברמה גבוהה. אני יכולה לתאר לעצמי את הכאב הרב שחווים בזמן השהות בפנים. הם הכניסו את הילד הקטן אל המדורה. לאט לאט השור התחמם. הוא הגיע לטמפרטורת הרתיחה והילד המסכן צעק בחוזקה בעודו מתפתל בתוך השור. החלל בשור הוא קטן ולא היה לילד הרבה מקום. כל מקום שנגע בו בוודאי גרם לו לכוויות קשות. כבר לא נותר מקום קר בשור. הכל רותח ואדום. הילד המסכן צורח ללא הפסקה. הוא בוכה בכי מר של כאב וסבל. בשלב מסוים, הוא הפסיק לצעוק ולבכות. נותר לסכם את המקרה הזה במותו. האנשים הוציאו את גופתו השרופה ומלאת הכוויות. כמעט ולא נותר דבר מן הילד.
פשוט התאבנתי במקום. זה היה גם עינויי. עינוי שעשו לי בכך שנתנו לי לצפות בזוועות הללו. זה כאילו פתחו ברז עם דם במקום מים.
הם הגיעו אל האם. הם קשרו אותה על עמוד כך שראשה היה כלפיי מטה. האנשים הביאו מסור והחלו לחתוך את האישה מלמעלה למטה. הם חתכו אותה באיטיות ובכל פעם שהעבירו את המסור על גופה היא פלטה צעקות סבל מצמררות. אני הבטתי בזה ולא הבנתי איך הדבר הזה מספק להם הנאה. יותר גרוע- אני צופה בעינויים שעושים לסטרנג'לנדים. אנחנו באנו מאותה המדינה, מאותו המקום. אני לא יכולה לצפות בזה. לאישה נטף הדם על כל גופה. היא הייתה חסרת אונים והיא פלטה צעקות שלא יכולתי לשמוע.
רציתי ללכת ולברוח! אבל אני לא יכולה כי הנער הזה משגיח עליי.
אז אני חוששת שככה הולכת להיות כל זמן שהותי פה…