הימים האחרונים- פרק 5

פרק 5:

הנער הזה הוביל אותי עד לחדר של המשרת (ז"ל). הייתי נראית חיוורת לאחר שצפיתי "בזוועות" של מה שקרה בחצר העינויים. כשפתחתי את הדלת החומה של החדר, ארגון חיכה לי על הרצפה, רדון בילה על הטלוויזיה והייתה כרובית על השטיח שלי.
-"למה יש לי כרובית בחדר?!" שאלתי והרמתי את הכרובית
-"זו הכלבה שלי, תותי"
-"ה- כלבה שלך? לא כרובית?"
-"לא"
-"אה, אופס!" סיננתי. זו הזדמנות בשבילי לשאול מה השם שלו. אני עוד שנייה אשתגע כי אני לא יודעת.
"מה השם שלך?" שאלתי סוף- סוף
-"קוראים לי ברנדון. מה השם שלך?"
התאפקתי לא לצחוק על השם שלו! משום מה, השם הזה תמיד הצחיק אותי!
-"אנאבל" אמרתי באדישות
-"זה שם יפה"
-"תודה"
נכנסתי לחדרי וישבתי על המיטה. הבטתי על החלונות הגדולים והנקיים. כיסיתי אותם בווילון. אני לא אוהבת את כל האור הזה. אני לא מבינה איך הטרויאלים שורדים בחום ובאור הזה..
-"אנאבל! אנאבל!!!" פרופסור וולט קרא לי דרך הספר שנתן לי
-"מה?"
-"עברו כבר שלושה ימים. יש לך הזדמנות להציל את העיירה הקטנה של סטרנג'לנד. יש לך ארבעה ימים"
-"ארבעה ימים?! איך אתה מצפה שאני אצליח לשנות משהוא בארבעה ימים בלבד?!"
-"אני יכול לתת לך רעיון, אני סבור שאם תפילי את השלטון לא יהיה מי שיחריב את העיירה"
-"אבל יש את ברנדון… הוא יתפוס את המקום במקום המלך הנוכחי במידה ואני אצליח להפיל את השלטון"
-"אז מה? אני חושב שהוא יהיה מלך טוב.. כל מה שאת צריכה לעשות הוא לתת לו את ההבנה שמה שאבא שלו עשה היה אכזרי ושגוי"
-"איך אתה מצפה שאעשה את זה?! איך אני אגרום לו להרגיש את מה שאלפיי סטרנג'לנדים חוו במשך שנים?!"
-"יש לי רעיון בשבילך, את צריכה להרוג את המשפחה שלו בדרך הכי אכזרית שיכולה להיות"
-"השתגעת?! אז הוא יהרוג אותי!!!"
-"נכון, בדיוק בגלל זה את תצטרכי להתחבר איתו יותר. את צריכה להפוך לידידה טובה שלו על מנת שלא יפגע בך"
-"אתה מבין שאתה אומר לי לעשות את כל זה רק בארבעה ימים, נכון? חוץ מזה, אני לא מתכוונת להרוג אנשים"
-"את חייבת להרוג אנשים! אין לך כל ברירה!!! את רוצה שכל הסטרנג'לנדים הבודדים שנשארו חיים ימותו? הסטרנג'לנדים יחדלו מלהתקיים!!! הכל תלוי רק בך! את יכולה לשנות את הכל!"
-"אין דבר שאני יכולה לעשות!"
-"הסטרנג'לנדים הם האנשים החשובים ביותר לקיום העולם שלנו! בלעדיהם הטכנולוגיה לא תתקדם, המצב הרפואי של האנשים יהיה גרוע יותר. הטרויאלים לא מבינים מה הם עושים. את חייבת לעצור בעדם!!! אין לך ברירה!!!"
-"אני לא יכולה להרוג אנשים!!! מה אתה לא מבין?!"
-"אל תתנגדי לי! תעשי את מה שאני אומר לך *עכשיו*!!!. לפניי שיהיה מאוחר מדיי!"
-"אבל פרופסור"
-"אל תגידי לי אבל! לכי לדבר עם ברנדון עכשיו! יש לך ארבעה ימים עד המתקפה. יש לך בעצם רק שלושה ימים לעצור אותם כי ביום הרביעי הם יהיו מוכנים!!!"
-"בסדר" אמרתי בחוסר ברירה "אני אנסה"

יצאתי מהחדר. הלכתי לחפש אחר ברנדון. הארמון זה מקום כל כך גדול.. אני אקח איתי את ארגון ורדון. אני לא רוצה להסתובב במקום הזה לבד.. אם יקרה לי משהו האש של ארגון תוכל להגן עליי ואני לא רוצה שרדון יפגע.. אז אני מעדיפה שיהיו איתי בינתיים. חיפשתי בכל הארמון. רצתי בין הקירות בצבע קרם בהיר. נברשות הזהב והחלונות הגדולים עיטרו את הקירות. רצתי על השטיח הלבן העשוי צמר. חוטיי זהב היו תפורים על צדיי השטיח. האור האיר את המסדרון בצורה יפה.. אני חייבת להודות ששמים בצבע תכלת הם יפים.. לא כמו האפורים בסטרנג'לנד.. אני מרגישה יוצאת דופן. הלבוש שלי לא מתאים לפה, לא שיערי השחור ועיניי גם לא מתאימות לאווירה. אני מרגישה כמו ענן סערה ביום קיצי ויפה.. זו לא הרגשה נעימה במיוחד.
-"אנאבל!" ברנדון קרא לעברי "מה את עושה פה לבד?"
-"אמ.." נלחצתי "אני סתם מטיילת לי פה בכיף"
-"יפה פה, את לא חושבת?"
-"כ- כן.."
-"אני מניח שמעולם לא ראית כזה נוף.. בואי ליד החלון לרגע"
הלכתי לחלון הגדול. ראיתי את השמיים התכולות ואת העננים הלבנים והיפים.. ראיתי את כל הצמחייה הירוקה והבהירה.. הפרחים והעצים היו מלאים בפרפרים ובציפורים יפות. הגדרות היו עשויות אבנים אפורות ובוהקות. על העצים צמחו תפוזים ולימונים בשיא פריחתם. לא ציפיתי שטרויאל תהייה מדינה כה יפה.
-"נכון שזה נוף יפה?" ברנדון שאל והסתכל עליי
-"כן" השבתי
-"אני בטוח שהנוף הזה חדש לך…, אני צודק?"
-"כן"
-"אני לא מבין איך אנשים יכולים לכלוא את עצמם בחשיכה כל הזמן.."
-"אנחנו נועדנו לחיות בחושך. כל האור הזה מכאיב לעיניים שלי. אני לא יכולה גם לראות כל כך טוב כי הל כל כך זוהר"
-"אני מבין שראיית הלילה שלך היא יותר טובה" הוא אמר וגיחך "אני חושבת שאת תתרגלי לכל האור הזה"
-"אני מקווה"
-"אם הייתי בוחר להיוולד במדינה אחרת, לא הייתי בוחר בסטרנג'לנד"
-"למה לא?" שאלתי והבטתי בו
-"את יודעת.. כי אתם עוברים את כל המלחמה הזו. אנחנו מחריבים את המדינה שלכם והורסים אותה. הורגים את כולכם עד שלא יישאר מכם אפילו לא נפש אחת חיה"
-"רגע!, אתה מודע לזה שמה שאתם עושים הוא לא טוב?!" שאלתי בפליאה
-"כן. אני לא אוכל לשנות זאת, אני אוכל רק אם אהיה מלך, אבל אבא שלי לא זקן והוא לא ימות בקרוב"
-"אני מניחה שאתה צודק" אמרתי "אז אתה היית עולה לשלטון היית עוצר את זה?"
-"כן.. אבל יש אח שלי שהוא יותר בוגר ממני. הוא יעלה לשלטון ולא אני"
-"אוליי זה ישתנה בעוד כמה ימים"
-"אוליי. אני לא יודע מה יקרה. אני חושש שסטרנג'לנד תימחק מהמפה בעוד מספר ימים"
-"ביום הרביעי אתם תהיו בוודאי מוכנים למתקפה"
-"נכון.."
-"אני בטוחה שתעצור את זה"
-"אבל איך?"
-"זה סוד. תגיד, אתה תוכל להראות לי את ההורים שלך בעוד יומיים?"
-"כן. למה?"
-"סתם שאלתי. אז בעוד יומיים אתה לוקח אותי אליהם, כן?"
-"כן"
-"תודה" אמרתי וחייכתי
דיברנו ככה עד הערב. מתחיל להחשיך במדינתם רק ב10 בלילה לפחות! במדינה שלי מתחיל להחשיך ב2 בצהריים…
החלטתי לצאת לטייל קצת בטרויאל. יצאתי מהארמון הגדול והתחלתי ללכת בין חוצות העיר. עברתי ליד הגדרות העשויות אבנים והעצים הירוקים שראיתי מהחלון. אוליי העיר הזו לא גרועה כל כך. ארגון החליט לעוף גבוהה מעליי ורדון נשאר לי על הכתף. הגעתי לאזור עם בתים. הבתים שם לבנים עם גגות כתומים או אדומים. בכל בית יש עציץ עם פרחים וצמחים שמטפסים על קירותיו. אפילו ראיתי כמה סנאים עוברים ליד החלונות. לפתע, הגיע חייל טרויאלי ודחף אותי הצידה. הוא נראה כאילו הוא ממהר. רצתי אחריי החייל. הסתקרנתי לדעת לאן הוא הולך. החייל עצר לאחר 2 דקות ונעמד ליד דלת של בית קטן. דלת הבית נפתחה ואיש זקן, בערך בגיל 80 יצא מהבית. השומרים אחזו בו בחוזקה והרימו אותו על כתפיהם. החיילים צעדו הכעס ובקשיחות חזרה אל הארמון. התחלתי לחשוד שהם הולכים ל.. אתם יודעים, לענות אותו. אני לא אתן להם לעשות דבר שכזה! לא לאיש מבוגר בכל אופן.
עקבתי לאחר השומרים עד שהגענו אל חצר העינויים. אני התחבאתי בתוך שיח. ראיתי את החיילים משכיבים את האיש הזקן. הם הביאו מוט עץ, הדומה לשיפוד. הם נעצו באיש המסכן את המוט. ירד לאיש הרבה דם והוא צעק בייסורים. הם לקחו פטיש והחלו לדפוק על המוט. בכל פעם שדפקו נשמעה צעקה של האיש וקול של דם נשפך על הרצפה. הם דפקו בפטיש פעמים רבות. הרצפה הייתה מלאה בדמו של האיש המסכן. בתום השיפוד, הם הביעו ציפורים רעבות (רק שתבינו, הם גם מרעיבים ציפורים) והציפורים החלו לנקר את האיש. האיש לא פסק מלצעוק. אני עצמתי את עיניי והפניתי את הגב לצד השני. אני רצתי חזרה לחדרי בניסיון לא להיתפס על ידי החיילים. למזלי, החיילים היו עסוקים מדיי מכדיי להביט לרגע אחורה. כך הגעתי לחדרי בשלום.
אני נשפכתי על המיטה ועצמתי עיניים. אני ניסיתי לשכוח מהכל.
בזמן הזה, גם תכננתי איך אני הולכת להפיל את השלטון של מדינת טרויאל…