היסודן האחרון 68-אפור חסר חיים והשיבה הביתה

באותו בוקר, תיאו התעורר למגעו העדין של משהו קריר על אפו.
כשהוא פתח את עיניו, הוא הבין שזה בוודאי היה פתית שלג, להתחשב במצע הלבן שכיסה את הכל. כולל אותו.
הוא נאנח והתיישב, ואז נזכר שהוא נרדם בישיבה, עם רד. היא שכבה לא רחוק משם, מכווצת לכדור עם סנואו ששוכב עליה ומחחמם אותה.
מסביב, האף של לאיון כבר היה אדום כמו דובדבן, בריין עברו גלים של רעד מידי פעם, שיין לא נראה באופק, והאוול בדיוק עמד לכסות את ריין במעיל הכחול שלו.
האיש הביט בו בעיניו הכחולות והגדולות, כמו פושע שנתפס בשעת מעשה, הוא חבק את המעיל הדק לחזהו, והתרחק מריין בלי להתיק את מבטו מתיאו.
"אתה… אתה יכול לכסות אותה, זאת אומרת- אל תיתן לי להפריע לך, לא כאילו מישהו אמור להפריע לך! אני מתכוון, פשוט, אתה יכול לכסות אותה. זה לא רע או משהו." תיאו ניסה להסביר. האוול הביט על רגליו.
"בוא פשוט נעיר אותם."
האוול העיר את ריין, בעדינות שאין כמותה. והיא העירה את רד ולאיון. תיאו שם לב, שהוא לא נוגע בהם. הוא חשב לאחור, ולא הצליח למצוא שום תמונה במוחו בה האוול העיר את רד או את לאיון או אותו. בתור המאמן של שיין, הוא היה חייב לגעת בו לפעמים. בעיקר כדי להכות אותו. אם לאיון היה יוזם משהו, האוול לא היה עוצר אותו, וברור שאת ריין הוא חיבק, לפעמים בהיסוס, יש לציין. אבל מעולם, האוול לא אפילו הניח את ידו על כתפה של רד. לדוגמה.
מוזר.
לאיון תמיד אמר לתיאו, שהוא לא רק רואה, הוא מסתכל. הוא מבחין. הוא שומע. ובעיקר: הוא זוכר. בדרך כלל, תיאו היה משפיל את מבטו ומצייר עיגולים על האדמה ברגלו, ואז לאיון היה מחייך ופורע את שערו קצת, והאוזן הימנית של תיאו תמיד הייתה מתקפלת הצידה. האוזן ארנב, לא האוזן האמיתית.
הם התחילו ללכת, לאיון בראש, מתעטש כל כמה שניות, פעם-לידו פעם-מאחוריו הלכה ריין, רד ותיאו דיברו כמה מטרים מאחוריהם. הוא הוציא את המפה מהתיק, וחישב את מקומם הנוכחי, מגיע למסקנה המרגשת ש-
"אולי נגיע היום!" הוא קרא לכולם. לאיון הסתובב, חיוך ענקי על פניו, ומשך את תיאו לחיבוק, לא חיבוק מוחץ כמו שהוא נתן לרוב, אלא חיבוק חזק אבל עדין, שנמשך שנייה אחת יותר מידי.
"לאיון?" הוא שאל, האיש ניער את ראשו והוריד את תיאו חזרה לאדמה, כאילו לפתע הוא שקע לחלום בהקיץ. אבל החיוך עדיין עמד על פניו. "איזה יופי!" הוא קרא. "באיזה שעה אתה חושב שנגיע?" המנהיג האחראי צץ מתחת להתלהבות הילדותית. זה טוב, חשב לעצמו תיאו. זה מאוד טוב.
"אם נזדרז, אולי נגיע בערב."
לאיון חשב לרגע.
"אז בסדר, נאכל תוך כדי הליכה, ונשמור על קצב אחיד של הליכה מהירה. אם לא נגיע היום, נקום מחר מוקדם."
ריין, תיאו, ורד הנהנו לאות אישור.
לאיון חייך שוב. "אז בואו נמשיך ללכת."
והם המשיכו ללכת, באותו מבנה כמו קודם רק מהר יותר. העצים התחילו להפוך לקטנים יותר, ולאט-לאט הוחלפו בעצי האורן המוכרים.
"ראית אותו?" רד שאלה, והצביעה בראשה על לאיון שחזר בהדרגה לאותה הליכה זקופה ומוכרת. "הוא נהיה עצמו שוב."
תיאו חייך.
מאז שהם יצאו מ… שם. לאיון התנהג מוזר, ילדותי יותר, אחראי פחות. סוף סוף הוא התחיל לחזור לעצמו.
"לפעמים את חושבת, שכל מה שעשינו, הפרס הגדול שלנו, הוא לחזור למה שהיה קודם? לאותו מצב כמו לפני חודשיים? זה פשוט… מייאש."
רד השפילה את מבטה.
"איך אפשר שלא לחשוב על זה? והכי גרוע, אנחנו לא חוזרים לאותו מצב כמו קודם. אנחנו חוזרים למצב גרוע בהרבה."
"המחנה בטח מתמוטט…" תיאו לחש.
"ומי יודע איפה ג'יימס ומה קרה לו…"
"ולאיון עדיין רחוק מאוד מלהיות בסדר."
"וגם שיין." רד אמרה.
הם שתקו לכמה שניות.
"לפחות אנחנו יודעים שלאיון יחזור לעצמו לגמרי מתישהו." רד הוסיפה, ונאנחה. "הוא היה כזה מתוק, אפילו שהוא קצת טיפש. היה לו לב זהב, ועכשיו…" היא הביטה לשמיים. "אני לא יודעת אם נשאר לו לב בכלל."
תיאו נגע בכתפה, והם המשיכו ללכת.
באיזשהו שלב העצים נהיו קטנים מכדי ששיין יוכל לקפוץ בינהם, ואז הוא חזר ללכת על האדמה. רחוק מאחורי האוול. השיער שלו היה אפור, כמו בכל יום מאז שהוא חזר. בלי גוונים, בלי הקשת הרגילה של תכלת ולבן וכתום ואדום, רק אפור אחיד ומת.
לקראת השקיעה, תיאו התחיל לזהות את האזור, ובבערך שמונה בערב: הוא ראה את זה. את הקצה של היער. אף אחד מהם לא יכל להתאפק יותר, הם רצו. הם רצו במורד השביל שלאיון תמיד אמר להיזהר בו, כמו סוסים דוהרים מהר מדי שיוכלו לעצור, או ירצו. המחנה היה אדום, כל כך אדום. תיאו התגעגע לאדום הזה במידה שהוא לא יכל להבין עד שהוא ראה אותו בעיניו. הוא התגעגע לריח החם של ארוחת הערב, לקולות של האנשים הצוחקים והמדברים. הוא התגעגע למאות החיוכים והאנשים, כל כך הרבה אנשים! אנשים שהוא לא זכר את שמם ובכל זאת התגעגע אליהם, אנשים שהוא הכיר שנים ועכשיו הם חיבקו אותו חיבוקים מוחצים והריעו וצחקו. הם אכלו ארוחת ערב, ותיאו התענג על כל טעם שאינו הטעם האחיד והתפל של צמחי הבר שהם אכלו במשך חודש. הוא התענג על בשר, ועל ירקות מבושלים, ועל ריח של אש. הו, לריח הזה הוא התגעגע יותר מהכל. לריח הכה מיוחד של ארוחות הערב במחנה, ריח הבשר המתבשל בקדרת ברזל, וריחם של אנשים השותים לחיי חבריהם, הריח של צחוק, של רעש, של אנשים שיכורים בדיוק במידה הנכונה, ושל עשן הכיריים העולה מהמטבח. הריח של מיטה טובה, אפילו אם היא רק שק שינה על מצע של כמה שמיכות. הוא כל כך התגעגע לשמיכות ללא הגבלה. והכי הוא התגעגע, לתחושה המתוקה והנעימה של ללכת לישון, וממש לצפות לבוקר שיבוא למחרת.