היסודן האחרון 72- צרחות עינויים ובכי אמיתי

הצרחה שלו מעבירה רעד בכל גופי, זאת צרחה של כאב מחריד, צרחה נוראית שגורמת לשערות עורפי לסמור, היא דועכת והופכת ליללה אומללה וארוכה, ואז נשברת ליפחה מטלטלת.
"מה הם עושים לו שם?…" אני לוחש, ריין משפשפת את עיניה. היא עושה את זה המון בשעה האחרונה, אני מניח שזאת הדרך שלה לא לבכות, ואני מעריץ את זה. ניסיתי לעשות את אותו דבר, להישאר שלם וחזק ואיתן, אבל… בכיתי כל כך הרבה שאין לי מה לבכות יותר, אני מרגיש כמו בלון רטוב שיצא ממנו כל האוויר.
תיאו מת, ולאיון סובל כל כך… הוא סובל כל כך ואין לו מושג שהחבר הכי טוב שלו מת.
אני לא מתחיל אפילו לחשוב על זה שתיאו, תיאו שהכרתי, מת. כרגע הוא רק החבר הכי טוב של לאיון.
"האנדרנלין ירד, ועכשיו הוא מרגיש את זה." ריין לוחשת. עוברות כמה שניות.
"והם לא נותנים לי להיכנס פנימה." היא מחבקת את הברכיים שלה. "הוא… הוא תמיד מוחץ לי את היד, הוא חייב למחוץ למישהו את היד. מאז ש… שהיינו ב… מאז יש לו מין פחד ממחטים, וכל פעם שהוא צריך שיתפרו לו פצע או משהו, הוא מוחץ לי את היד, וזה ממש עוזר לו, זה… קשה לו, להראות לאחרים שהוא לא בלתי מנוצח, כי הוא חושב שהוא חייב להיות הכי טוב כל הזמן ואם הוא יפשל כל העולם יתרסק ואם הוא ירשה לאחרים לראות שהוא רק בן אדם ולא מין התגלמות טוב הלב והשלמות על פני האדמה הכל יהרס. הוא אריה, הוא מלקק את הפצעים שלו בשקט, במקום אחר, כשאף אחד לא רואה."
ספק-יבבה ספק-צרחה בוקעת מהמערה. ריין מתכווצת.
"הוא לא אוהב כשכולם יודעים שהוא מפחד, או שהוא פצוע," עוד צרחה. "או שכואב לו."
"כי הוא חושב שאם הם ידעו שגם הוא רק בן אדם, הם ישברו." אני מוצא את עצמי לוחש. "אין בו אפילו טיפונת של אנוכיות, הא?"
"בכולנו יש אנוכיות, הוא פשוט לא מרשה לעצמו להתייחס אליה."
"זה שהוא לא מתייחס אליה, לא כבר אומר שהוא לא אנוכי אפילו טיפה?"
רייו נאנחת לעצמה. "אנחנו האנשים שחונכנו להיות, ואבא של לאיון חשב בדיוק אותו דבר כמוהו: שאסור לאנשים שלו לדעת שהוא לא יותר מבן אדם. האנשים שלו, זה גם הבן שלו. לאיון יודע טוב מאוד איך להיות מנהיג, לא אנוכי, חביב, כריזמטי. אבל הוא אף פעם לא למד איך להיות פשוט… בן אדם."
"את חושבת שמאוחר מידי בשבילו ללמוד?"
"אני חושבת שזאת תהיה חתיכת עבודה ללמד אותו. ללאיון יש נטייה לנטב את החיים שלו כך שהוא לעולם לא יצטרך לצאת מאזור הנוחות."
"שהוא לפקד על המלחמה."
"בדיוק."
"הוא לא באמת באמת רוצה שהיא תיגמר, נכון?"
"באופן מודע, הוא יודע שמלחמה זה רע, הוא בחיים לא יעשה שום דבר שיאריך אותה. אבל… הוא מפחד מהסוף שלה. כי הוא לא יודע איך להיות מנהיג כשיש שלום. הוא ילמד, אבל זה אומר שהוא יעשה טעיות, ואם יש משהו שהוא שונא בעולם הזה, זה לטעות."
"הוא חתיכת בן אדם מסובך, הא?"
"אתה לא קרוב אפילו להבין עד כמה."
עוד צרחה נשמעת, הפעם היא אחרת, שילוב בין יפחה לצעקת קרב, עוד אנשים צועקים מבפנים, אבל מילים.
ריין מיד מתחילה לרוץ אל תוך מערת-המרפאה, אני ישר אחריה.
יש מעט מאוד פצועים, כל מי שנפצע קשה מספיק בשביל שהוא לא יוכל להיכנס למערה מת, משמע: מי שהצליח להיכנס למערה לא היה פצוע מכדי להשתחרר מהמרפאה.
הכל פשוט שורות על גבי שורות של גופות על מיטות, מכוסות בסדינים לבנים, ומחיצות בד שאף אחד לא מצא סיבה לסגור. אחת מהן, ממאות הגופות האלה, חייבת להיות שייכת לתיאו.
אנחנו מגיעים לסוף המערה, מחיצת הבד היחידה שסגורה. ריין פורצת פנימה, ושוב, אני אחריה.
הם מנסים להשכיב אותו, להרגיע אותו, אבל לאיון מתפתל וצורח ומנסה לברוח. החזה והגב שלו חשופים, הכוויה הענקית חצי מנוקה. העיניים האפרפרות כחולות שלו מלאות בערפל, והנשימות שלו רדודות ושטחיות.
"לאיון!" ריין צועקת. "לאיון! תירגע! הכל בסדר!"
הוא מיילל, ותולש את ידו מאחיזתה של אחת האחיות, העישונים שלו מצומצמים, ומתרוצצים לכל כיוון.
"לאיון!" ריין צועקת, היא מנסה לתפוס בכתפיים שלו, אבל הוא לא נותן לה, הוא מנסה לנתק את עצמו מכל מה שמחזיק אותו על המיטה הזאת. בגלל שהוא לא יודע שהוא על המיטה הזאת, הוא חושב שהוא במקום אחר. ראיתי את זה קורה, הוא תמיד קפא לכמה שניות, הוא התפתל בלילה. זה לא קרה ככה, לא בצורה כל כך מסוכנת.
ריין תופסת את ידו הימנית בכל כוחה, הוא מיילל שוב ומושך אותה, ריין נופלת על הקרקע.
ואז אני מרגיש כאילו המנגנונים בתוכי מתחילים לעבוד, שתי טבעות אבן קשות כובלות את ידיו של לאיון, ופתאום אני יושב על הבטן שלו, הוא צורח, אולי מכאב ואולי מפחד. לא אכפת לי. ידעתי שזה יקרה בסופו של דבר. ידעתי שהוא לא בסדר. היה ברור לי שמישהו הולך להיפגע, והיה ברור לי שהמישהי הזאת תהיה ריין.
"לאיון," אני אומר, הוא מתפתל וצועק, אני תופס את הלסת שלו בידי, מכריח אותו להסתכל עלי. העיניים שלו לא צלולות. "לאיון! תקשיב לי!"
הוא קופא.
"אתה במרפאה, במחנה, אתה כאן כבר ארבעה חודשים, יש לך זקן, אתה מרגיש את זה? את הזקן שלך? אתה זוכר מתי גידלת אותו?"
לאיון מהנהן באיטיות. "אחרי שיצאת משם. אתה זוכר את זה?"
הוא מהנהן שוב.
"זה כל כך כואב…"
"אני יודע, הכל יהיה בסדר, נכון?" אני שואל. הוא מהנהן לאישור.
"הכל יהיה בסדר."
אני יורד ממנו, ופונה לריין, היא בסדר, רק חבטה קטנה. אני עוזר לה לקום, ומתכוון ללכת. אבל קול רועד קוטע אותי,
"שיין?…" אני מסתובב, עיניו של לאיון מלאות דמעות. "אתה יכול לשחרר את הידיים שלי עכשיו?"
אני מסתובב, והטבעות צונחות. בלי להסתכל אני יודע שהוא משפשף את פרקי ידיו.
אני לא סומך על לאיון, הוא יכול לשקר לי בלי להניד עפעף. אני מחבב אותו, אכפת לי ממנו, אבל אני צריך לפקפק בכל מילה שיוצאת לו מהפה. לא הייתי משאיר אותו לבד עם כלבלב בחדר, ובטח שלא לבד עם ריין. בכל רגע הוא עלול לקבל עוד הבזק כזה, ולגרום לנזק בלתי הפיך. אני לא מרגיש בנוח לצאת מטווה שמיעה, כי אני היחיד שיכול לרסן אותו, פיזית. זה פשוט יותר מידי כוח בידיים של מישהו פחות מידי יציב.
אני יוצא מהמערה, מתכוון לחזור לאותו מקום בו אני וריין ישבנו קודם. אבל מולי עומד איש משונה, הוא גבוה, ובלונדיני, ועיניו כחולות. אבל האוול פשוט לא נראה כמו עצמו.
"שיין…" הוא לוחש. "בבקשה, תעזור לי…"
הוא לא לובש את המעיל. זה גורם לכתפיים שלו לראות חדות יותר ולגזרה שלו להראות משונה יותר. הצבעים לא מאוזנים, כאילו פתאום הוא צבוע בשחור ובלבן במקום בכחול וכסף. העיניים הכחולות שלו נראות זרות ומשונות, לא קשורות לחוסר הצבע שפקדו את כולו פתאום. בלי תוספת הצבע לעורו החיוור, השיער הבלונדיני שלו נראה חולני. ואיכשהו, אין לי מושג למה, האף שלו נראה ממש הרבה יותר גדול.
האוול הוא איש יפה תואר, אין ויכוח על זה, אבל כשהוא עומד מולי ככה, בלי המעיל… כאילו המעיל הזה מאזן הכל, את הרזון הגמלוני עם הגובה הבלתי הגיוני, את העיניים הבוהקות עם העור החיוור, בלי המעיל, הוא… פשוט נראה… כל כך… מוזר.
"הוא אמור להיות כאן איפשהו, המעיל, אבל אני לא מצליח למצוא אותו. רק לאיון יודע איפה הוא, והוא… טוב, הוא לא הולך להוביל אותי לשם בזמן הקרוב." הקול שלו רועד.
"אתה לא מעדיף לחכות עד שהם יסיימו את… את מה שהם צריכים לעשות, ולשאול?"
הוא מסתכל עלי במבט אומלל מאין כמותו.
"בסדר," אני נושף את כל האויר שבתוך הריאות שלי. "בוא נלך לחפש."
אז אנחנו הופכים כל אבן, שואלים, חוקרים, חופרים, מסתכלים, ובאופו כללי בוחנים בזכוכית מגדלת כל גרגיר חול עד שאני אומר ש-
"האוול, אני חושב שהוא קבור מתחת לאבנים."
"לא." האוול ממלמל. "אני לא הולך לוותר בכזאת קלות."
"אתה לא 'מוותר בקלות'. אנחנו חיפשנו במשך שלוש שעות. נשאל את לאיון, כשהוא ירגיש בסדר לפחות, אבל אני בטוח בזה, הוא רק יגיד לך את מה שאני אומר. הוא קבור מתחת לטונות של אבנים."
אש נדלקת בעיניו של האוול, ואני מבין שזה היה רעיון ממש רע להגיד את זה ככה. הרגל שלו פוגעת לו ישר במרכז החזה, הנשימה שלי נעתקת ואני נופל על גבי, והוא דורך על הצלעות שלי. אני מרגיש כאילו אם הוא ילחץ עוד ממש טיפה, הלב והריאות שלי יתפוצצו.
"לך לעזאזל! אני לא הולך לוותר על זה בגלל שילד אידיוט אמר לי שאין לי סיכוי! אני אחפור את הכל בידיים אם אני אצטרך! אתה שומע?! חתיכת קראנגרל מזורגג! לפני חודש! לפני שלושים יום! אתה אמרת לי שאתה מעדיף למות מאשר לוותר בלי מאבק! מה קרה לזה?! הא?! לאן נעלמה הנחישות הזאת פתאום?! מתי חזרת להיות ילד וותרן?! אני לא הולך להפסיק! במשך כמעט שנה אני לימדתי אותך! ומכל השיעורים האלה! ניסיתי ללמד אותך רק דבר מזורגג אחד! לעולם על פשוט תקבל את החרא שהעולם זורק עליך! אני המשכתי לדקור אותך במקל! שוב ושוב ושוב! אתה חושב שכל התרגילים האלה עזרו לך במשהו?! לא! ניסיתי לגרום לך להפסיק לחשוב שכולם יודעים מה יותר טוב עבורך ממך! ניסיתי ללמד אותך להילחם! להפסיק להיות עוד פיון במשחק! חשבתי שהצלחתי! אבל מסתבר שזאת הייתה טעות! כי הנה אתה! מעז להגיד לי לוותר! אני לימדתי אותך יותר טוב מזה! אני לימדתי אותך לחשוב! תפעיל את המוח המזורגג שאני יודע שיש לך ותחשוב בכוחות עצמך לרגע! איך אתה תמצא את המעיל שלי?! איך אתה תמצא את המעיל שלי ותחזיר לי אותו?! תראה לי שאתה לא ילדון חסר תועלת!!!"
"תפסיק לקרוא לי ילד!" אני צועק, כי פשוט נמאס לי שיום אחד אני ילד אדיוט וביום אחר אני החבר הכי טוב שלו. נמאס לי להיות 'איקרו' בבוקר ו'ילדון' בערב. פשוט נמאס לי.
הוא הפעיל את כל משקלו על הרגל, הרגשתי כאילו הצלעות שלי עומדות להישבר.
"אז תוכיח לי שאתה לא אחד! זה מה שרציתי ממך מההתחלה!"
אני מסתכל עליו, ולפתע נחשול רוח פוגע במרכז החזה שלו בכל הכוח, הוא מושלך אחורה, אבל לא נופל. בכל זאת, זה מספיק בשבילי כדי לקום.
"במעיל שלך, זה כסף אמיתי, נכון?" אני שואל לפני שהוא מספיק להתאושש, כדי שהוא יצטרך לנשום קצת לפני שהוא יענה לי, הפעם אני מרגיש כמו החזק מביננו. זאת תחושה נהדרת.
"כן." הוא מתנשף. "כמובן."
אני עוצם את העיניים שלי, ומתרכז, אני מדמיין את הנשימות שלו עוברות דרך הרגליים אל האדמה, אני מרגיש אותה, חושב אך ורק עליה, אני יכול להרגיש איפה יש אבנים ואיפה אדמה, אני יכול להרגיש את החללים הריקים, בהם יש אנשים, הוא דברים שפעם היו אנשים, ואני יכול להרגיש משהו, כבד יותר, דחוס יותר, משהו יקר ערך. אני מתרכז בלפנות לו דרך, ואז בלדחוף אותו בה. אני יכול להרגיש את הכסף, אבל לא לשלוט בו. אז אני משתמש באדמה ובאבנים כדי למשוך ולדחוף אותו דרך המנהרה, החלקית לפחות, שיצרתי לו. זה מתיש, אני מרגיש כאילו כל משקל האדמה שמעל המנהרה על הכתפיים שלי, אבל הכסף מתקרב, ואני מרגיש את זה. אני נועל את הברכיים שלי כדי שלא יתקפלו, אבל זה לא עוזר, הן עדיין רועדות, המשקל פשוט כבד מידי, הברכיים שלי קורסות, ואני נופל על השלג. זאת הקלה.
אני מצביע על הכיוון הכללי בוא נמצא המעיל, האוול מיד מתחיל לפנות אדמה ושלג, ותך פחות מדקה, הוא אוחז כדור בד וכסף מלוכלך באצבעותיו הארוכות והאדומות מהקור. הוא פותח את הכדור בפאניקה. המעיל מלוכלך וקרוע. בחלק הפנימי של הצווארון יש קרע גדול ומכוער.
"לא," הוא לוחש, ועובר על שולי הבד הפרומים באצבעותיו, מצמיד אותם זה לזה, כך שהקרע נעלם. אז הוא מרפה, והקצוות נפרדים שוב.
העיניים שלו מיימיות, והוא קורס. ממש שם, על השלג שהספיק כבר להיערם על תלי האבנים שיצרתי אתמול בלילה. הוא שוכב על גבו ובוכה, לא בכי שקט ואצילי, יפחות שנשמעות כאילו הן חנקות אותו, בינהן ארוגות מילות תחנונים וסליחה, צרחות של הלקאה עצמית. הוא לא מתכדרר לכדור ומסתיר את זה כמו בפעם הקודמת, הוא פשוט בוכה וצורח ומרביץ לאדמה ללא הועיל. הוא מתחנן לסליחה, לא לשמיים ולא לעולם, הוא מתייפח ומיילל התנצלויות לאבא שלו.
"זה היה המעיל שלו!" הוא צועק בקול חנוק. "הייתי אמור לשמור עליו!" הוא נאנק, וחובט באדמה שוב. "אני לא שמרתי עליו! אני נכשלתי! הוא הרוס! הוא הרוס לגמרי!"
"אדוארד," אני לוחש, ומקווה שזה לא יזכה אותי בבעיטה הגונה. "אני מוכן להתערב שאם אבא שלך היה כאן, הוא היה אומר לך שאתה לא נכשלת. ששום חפץ לא יכול לגרום לו להתאכזב ממך או להפסיק לאהוב אותך. כי זה מה שהורים עושים, הם אוהבים אותך לא משנה מה."
"אם אבא שלי היה כאן, הייתי מקבל סתירה חזקה כל כך שהלסת שלי הייתה נשברת." הוא לוחש. "אם אבא שלי היה כאן, הוא היה מתכחש אלי, שוב. אני עובר על כל כך הרבה מהחוקים שלו…"
אלוהים, אני כל כך טיפש. כל כך, פאקינג, טיפש.
"אם אבא שלי היה כאן, הוא היה צורח עלי שנסיכים לא מתייפחים מול אנשים אחרים, הוא היה אומר ששוב פעם הוכחתי שאני לא יותר מכישלון אחד ענק, הוא היה מקלל את העולם על זה שאני, הדבר הפתטי הזה, הבן היחיד שלו. הוא היה צורח עלי שאני בקושי עכבר, שאסור לי לגעת במעיל כי זה המעיל שלו וזה מעיל עם משמעות, הוא היה אמור שגבר צריך להרוויח את הזכות ללבוש מעיל שכזה, הוא היה אומר שאני לעולם לא אלבש כזה מעיל, כי אני קטן מידי, ואני לעולם לא אגדל, שזה בגלל שכשאמא שלי הייתה בהריון, היא כמעט קפאה למוות פעם אחת. הוא היה אומר שאני חלש וקטן ומכוער, ושאני לא טוב לכלום." הוא מושך באפו. "אם אבא שלי היה כאן, אני הייתי כבול ושבוי בידי החיילים, הוא הסגיר אותי פעם אחת, כשהייתי בן שבע. הוא היה עושה את זה שוב, והוא היה דואג שהפעם, לא אתה ולא ריין ולא שום כוח בעולם היה מצליח לשחרר אותי."
אני מנסה לדבר, אבל אין לי מושג מה להגיד. אז אני בוהה בו שוכב על גבו ובוכה בלי סוף, לא ידעתי שיש כל כך הרבה מים בתוך הגוף שלנו, לא היה לי מושג שבן אדם יכול לבכות כל כך הרבה זמן בכזאת היסטריה, הוא לא דועך, הוא לא נרגע, הוא רק בוכה עוד ועוד ועוד, הוא מאמץ את המעיל לחזהו, מחבק אותו, מתייפח אל תוכו.
אז אני זוחל אליו, ונשכב על גבי לצידו. ידו הימנית מכסה את פניו, הכחול הצלול והעמוק מציץ מבעד לאצבעות הארוכות שלו. ידו השמאלית פרושה לצד גופו, הוא אוחז במעיל הקרוע בכזה חוזק שפרקי אצבעותיו מלבינים.
אני מנסה לחשוב, מה הוא צריך לשמוע? מה אני צריך לעשות? האינסטינקט הראשוני שלי הוא לנחם אותו, להגיד לו שזה בסדר, שהחיים ממשיכים גם כשנדמה לנו שהם לא ימשיכו לעולם. אבל הוא לא רוצה לשמוע את זה. אנשים כמוני וכמו ריין ולאיון רוצים לשמוע שהכל יהיה בסדר, האוול רוצה להתאבל. גם אם יש פתרונות, הוא לא רוצה לשמוע עליהם. כי הם לא ישחזרו את מה שהוא איבד.
אז אני עושה משהו, משהו טיפשי ונורא ומטומטם שבטח יגרום לו להרוג אותי. אבל אני לא מושך את היד שלי בחזרה, כי האוול לא סוטר לה ולא משתגע או בועט בי וצורח שהוא אמר לי לו לגעת בו. הוא משלב את אצבעותיו באצבעותי, ולוחץ. כמו אדם טובע שאוחז בגלגל הצלה, לא כמו איש שרוצה להכאיב לנער שהיה טיפש מספיק בשביל לגעת בו.
"התכוונת למה שאמרת?" אני שואל. "קודם, כששאלת מתי חזרתי להיות כזה ילד פחדן, התכוונת לזה? באמת היית מעדיף שאני אשאר… כמו קודם?"
"לא," הוא נאנק בקול חנוק ומתיישב, אני אחריו. "לא, לא, לא, לא."
פתאום הידיים שלו כרוכות סביב הכתפיים שלי, אני מרגיש את הפנים שלו בשיער שלי ואת הדמעות שלו על הקרקפת שלי.
האוול, שגרם לי לספק זעזוע מוח ספק סדק בגולגולת כשניסיתי לחבק אותו, שצרח עלי עשרות פעמים לעולם, לעולם לא לגעת בו, שהיה ההתגלמות החיה של אכזריות וקור נקי ואש קפואה, מחבק אותי, ומה אני עושה? בצורה הכי שיין גרינית שקיימת ביקום: אני מחבק אותו חזרה. הוא כל כך רזה שיכולתי לספור את חוליות עמוד השדרה שלו בקלות אילו רציתי, אבל בכל זאת, הידיים שלי בקושי נוגעות אחת בשנייה. אני לא טופח על גבו, או אומר מילות ניחומים. אני פשוט לוחץ. עד שזה מרגיש כאילו הלב שלי הולך להתפוצץ, ועוד.
"לא ראיתי את תיאו בשום מקום." הוא לוחש. אני נחנק קצת.
"הוא…" אני לא מצליח להגיד את זה, אבל האוול מבין.
"מתי זה קרה?" הוא שואל. "כמה מוקדם בקרב?"
"די מאוחר, נדמה לי."
"לפני חצות או אחרי חצות?"
"אני לא בטוח…"
"זה ממש חשוב, שיין, לפני חצות או אחרי חצות?"
אני מתרכז, כשהגעתי השעה הייתה אחת עשרה וחצי לערך, יחד עם מה שקרה לרגל שלי, והסיפור עם לאיון, לא יכול להיות שכל זה קרה בפחות מחצי שעה.
"אחרי." אני אומר. הוא קם בבת אחת, מהר כל כך שאני נופל אחורה, הוא מנגב את ידיו בפניו, ושוב הן נראות כמו תמיד, מלכותיות וחזקות. העיניים שלו מעט אדומות, אבל אפשר בקלות לייחס את זה ללילה ללא שינה שעבר עליו.
הוא ממש לא נראה כמו מישהו שבכה את נשמתו במשך יותר משעה.
"אנחנו חייבים למצוא את ג'יימס מקרייט." הוא אומר, וסב על עקביו, בקול שלו יש שאריות של רעד.
"למה?…" אני לוחש בבלבול. הוא מסתובב אלי, העיניים הכחולות והגדולות שלו מבשרות רעות, המבט בהן רציני, מעשי, מלכותי. הסנטר שלו זקוף והגב שלו כל כך ישר שאפשר לחשוב שמישהו החליף את עמוד השדרה שלו במוט ברזל.
הוא נסיך, הוא באמת באמת נסיך.
"בגלל," הוא אומר. הקול שלו יציב לחלוטין. "שאולי אני אצליח להחזיר אותו לחיים."

Dramatic Chipmunk‏: http://youtu.be/a1Y73sPHKxw