Moon Llight
ממש ממש לא עומדת בהבטחה שלי לפרקים קצרים. מאחד עד עשר, כמה מרושעת אני?

היסודן האחרון 74-ולנטיין אילטאגון ותמונות מחושך

Moon Llight 05/10/2014 809 צפיות אין תגובות
ממש ממש לא עומדת בהבטחה שלי לפרקים קצרים. מאחד עד עשר, כמה מרושעת אני?

ולנטיין אילטאגון הייתה אישה מאופקת, היא לעולם לא עשתה דברים בלי לחשוב. זה מה שנדרש ממנה בתור מנהיגה.
זו הייתה גם הסיבה העיקרית שהיא לא חיבבה את רייבן קלאוד, לפעמים נדמה לה שהנערה הזאת פשוט לא מסוגלת, מבחינה פיזית, לחשוב.
גם לאיון היה מתסכל מהבחינה הזו, הוא היה רענן, כריזמטי, חביב, כל מה שצריך מנהיג רוחני. אבל הוא לא היה חכם במיוחד, הוא לא היה אסטרטג, ואם כל הכבוד ליצירתיות, הוא, היה, ילד. ילד! הבן הקטן של בנג'מין בורק. בנג'מין היה גאון. הוא היה חד, הוא היה אסטרטג, הוא היה מדהים. עד שהוא התחתן על מדיסון. הוא עדיין היה טוב, אבל לא כמו פעם. כשהבן שלו נולד, הלהבה שלו, שעשתה אותו לכל כך נהדר, כבתה כמעט לחלוטין. שנה וחצי אחרי הולדת בתו הקטנה, לא נשאר דבר מהבנג'מין שולנטיין הכירה ארבע עשרה שנים.
ובפגישה הזאת, לאיון היה יותר דומה לבנג'מין בן השלושים ושתיים מכל אדם אחר שהיא אי פעם ראתה. הוא היה רציני, הוא היה מעשי, הוא היה יעיל, אבל לא היה לו להט. לא הייתה לו להבה.
"לאיון!" שיין גרין התפרץ לישיבה שלהם, קוטע את הירהוריה הנוגים של ולנטיין. "לאיון! אתה חייב לבוא!"
"שיין," לאיון אמר. "אני מאוד, מאוד, מאוד עסוק. כמה דחוף זה מסולם של אחד עד עשר?"
שיין תפס בשתי ידיו. "שתים-עשרה!"
הוא משך אותו לעמידה, לאיון פלט צעקת כאב.
"שיין! תניח לי!"
"זה תיאו!" שיין משך בידו בכל הכוח, אך לאיון היה בגובה מטר תשעים ואחת, ורחב כמו שור. לעומתו, שיין לא הגיע למטר שבעים, והיה רזה להפליא.
"אני יודע." לאיון משך את ידו מאחיזתו של שיין. "בזה אנחנו מתעסקים עכשיו, שיין. לכן אני אשמח אם תפסיק לנסות לגרור אותי."
"לא! אתה לא מבין! זה האוול! אני לא יודע מה הוא הולך לעשות! אבל הוא אומר שאולי הוא יכול להחזיר אותו!"
"מה?" לאיון שאל. "על מה לכל הרוחות אתה מדבר?" שיין נשם שתי נשימות עמוקות.
"האוול, האוול וג'יימס, הם במערה הקטנה, האוול אומר שהם הולכים לעשות משהו שיחזיר אותו לחיים."
"זה מגוחך." ולנטיין מחאה.
"אני בא." לאיון אמר. הוא לקח את המעיל שלו, או אולי של מישהו אחר, שנח ליד המיטה, ולבש אותו מעל התחבושות שכיסו את גבו.
"חכה," ולנטיין אמרה. "תגיד לי, אתה שפוי? להחזיר אותו לחיים?"
"האוול יכול לעשות דברים מדהימים, ואל. ובסופו של יום, אני בן אדם של תקווה."
ולפתע, לאיון לא היה בנג'מין בן השלושים ושתיים, הוא היה בנג'מין בן השש-עשרה שאמר לה שהוא רוצה להוריד את המלך מהכס, שאמר לה "אני מבין שאין הרבה סיכויים, אבל אני מתכוון לנסות, ואל, כי בסופו של יום, אני בן אדם של תקווה." שאמר לה שהוא מאוהב, שאמר לה "אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אני אוהב אותה, ואני הולך לעשות כל מה שאני יכול בשביל להיות מאושר, ואל. כי בסופו של יום, אני בן אדם של תקווה."
בנג'מין בורק היה בן אדם של תקווה, וכמוהו גם בנו. אז ולנטיין החליטה, שאולי פעם אחת, היא תלך בעקבותיו של האיש שהיא אהבה, ותהיה בת אדם של תקווה.
"אני באה איתכם." היא נעמדה. נייט פער את עיניו הבהירות. "יש כאן דיבורים על נערים מתים שחוזרים לחיים, נתנאל, בדיבורים האלו מעורבים חוזה עתידות ואיש שיש ברשותו בקתה מהלכת. אני הולכת לברר. אתה מוזמן להישאר עם אדם ולמלא טפסים, אם זה מה שאתה רוצה."
ולנטיין ראתה את הקונפליקט בעיניו של נייט, הקונפליקט בין להישאר ולעשות את מה שהוא מכיר, או לעקוב אחרי המנהיגה שלו, כפי שהוא עושה כל הזמן.
הוא קם ונעמד לידה. הם חצי-רצו חצי-הלכו אל המערה עליה שיין הצביע. הוא המשיך לזרז אותם, ולאיון המשיך לבקש שיאטו.
כשהם הגיעו למערה, רייבן קלאוד עמדה בפתח.
"שיין," היא אמרה. "ביקשתי להביא את לאיון, האוול בקושי הסכים לתת לו להיכנס, אין מצב שהוא יתן להם להציץ מעבר לכתף שלו."
ולנטיין נשמה שלוש נשימות עמוקות. "תגידי לו שלא משנה מה הוא עושה, צריך לעמוד את היכולות שלו, אם הוא מסוגל לעשות את זה בקנה מידה גדול יותר או-"
"לא." ריין אמרה. "אל תתקרבי אליו."
"מדובר כאן בחיי אדם, מיס קלאוד, עם כל הכבוד לגוננות-היתר שלך."
הנערה הזאת לא הייתה מסוגלת לראות את כל התמונה. זו הייתה התכונה הכי מרתיחה בה.
"אם את רוצה להתווכח, אני אשמח לעזור. אבל מה שקורה בפנים הוא לא הנושא, והאוול הוא לא האיש."
"מה שקורה בפנים הוא הנושא הכי חשוב שאני מסוגלת להעלות בדעתי," ולנטיין התווכחה, מרימה את קולה רק מעט.
מעבר לפיתול החד במערה הופיע איש כה גבוה שהוא היה מוכרח להתכופף מעט כדי שראשו לא יחבט בתקרה.
הוא סקר את האנשים, עיניו מלאות בבעתה.
"לכו." הוא אמר במתיחות, כמעט בחרדה, ופנה לריין. "יש כאן הרבה יותר מידי אנשים." ואז הוא הסתכל עליהם שוב. "לכו מכאן. עכשיו."
ולנטיין סקרה אותו מכף רגל ועד ראש, הוא רעד. עיניו היו מלאות פחד, וכתפיו מכווצות.
האיש הזה בהחלט לא היה יציב נפשית מספיק בשביל ויכוחים סוערים. ולנטיין נדה בראשה לחיוב.
"אני אשאר בקרבת מקום, אם זה לא יפריע לך. מר היידס."
אדוארד היידס הביט בה בהפתעה.
"אני חוששת שהשם שלך הוא כבר לא סוד כל כך גדול, מאז שהופצו מאות ואלפי כרזות שהוא כתוב עליהן."
הוא הנהן בקצרה, במתיחות. "כן, אני יודע, פשוט…" הוא בלע את רוקו, בניסיון להראות רשמי, ככל הנראה. "ככה אנשים קראו לאבא שלי, לרוב."
ואז הוא הסתובב ונכנס חזרה למערה. ולנטיין סרקה את האזור מסביב, ובחרה להתיישב על סלע גדול שהזדקר מהשלג כמו חוד הסכין שמציץ מהצד השני של הקרש בו ננעץ. נייט התיישב לצידה מיד. לאיון נכנס למערה. ושיין וגרין ורייבן קלאוד התיישבו לידם. יותר נכון, שיין התיישב לידם, וריין עקבה אחריו בחוסר ברירה.
"הוא עשה דבר שכזה בעבר?" ולנטיין שאלה, בעיקר את ריין.
"לא. אף פעם."
"יש לך תאוריות בקשר למה הוא מתכוון לעשות בדיוק?"
"אין לי שמץ." היא נשמעה לא מרוצה מאוד. "דבר אחד אני יודעת, הוא אמר לא לפתח יותר מידי תקוות."
"אבל הוא כזה," שיין גרין מיהר להסביר. "הוא פסימי, הוא לא מאמין בעצמו. הוא לא רוצה שנבנה תקוות, למקרה שזה לא יצליח." עיניו האפרפרות של הנער התמלאו אקסטזה. "אבל זה יעבוד, זה בטוח יעבוד."
ולנטיין לא הייתה אופטימית, היא לא חיבבה אופטימיזם. לאנשים אופטימיים מצפה רק אכזבה.
"מה שאתה עושה כרגע," אמר נייט. "זו ממש ההגדרה של לפתח תקוות."
חיוכו של שיין גרין נעלם בבת אחת.
"מה שאתה עושה עכשיו," הוא אמר. "זו ממש ההגדרה של ג'ינקס."
"ג'ינקס?" שאלה ולנטיין. "זה מה שאתה חושב שיהרוס את הסיכוים של תיאו מנדס?"
"שיין גרין:" הכריזה ריין. "ילד בן שבע-עשרה, בגובה של בן שלוש-עשרה, עם האינטליגנציה של בן שבע, והבגרות הרגשית של בן חמש."
"הי!" שיין מחא. "אני הרבה יותר בוגר מילד בן חמש!"
"שיין," ריין אמרה. "ישבן."
הוא ניסה להזעיף פנים, אבל חיוך מגוחך טיפס על פניו אט-אט, ולבסוף: הוא פרץ בצחוק פרוע.
"זה הילד האגדי שאמור להכריע את גורל העולם?" שאלה ולנטיין.
"כן, יש לו חוש הומור נורא מוזר. לפעמים הוא אידיוט, ואז צריך לתת לו בעיטה קטנה או נאום נחמד, והוא חוזר להיות רציני וחזק שכזה." ריין אמרה, והביטה בשיין. נותנת לו מכה בעורף שהשתיקה אותו.
ולנטיין הביטה אל נייט, אל הכלבלב הנאמן שהלך אחריה לכל מקום. הוא היה רציני, רציני וקודר. לא ספונטני, לא יצירתי. הוא היה מסוגל לעשות מה שאומרים לו ולא יותר. אולי רייבן קלאוד הייתה מרתיחה, אבל לפחות לא משמימה.
השעות עברו, ודבר לא השתנה. הם אכלו את ארוחת הערב שלהם על אותו סלע ממש, שיין גרין לגם את כל המרק הסמיך בשניות ספורות. הוא הביט מסביב, עיניו אומללות ורעבות.
"הי!" ריין קלאוד ניגשה לאישה הגוצה שחילקה את המרק. ולנטיין שמעה כל מילה מדבריה.
"תראי, יש לי חבר, קערה אחת לא קרובה ללהשביע אותו. בדרך כלל, חבר שלו נותן לו את הקערה שלו, כי אין לו יותר מידי תאבון, אבל עכשיו החבר הזה לא כאן, אז… אפשר עוד קערה?"
עובדי המטבח היו מאוד רציניים לגבי כללי הארוחות.
"לא." ענתה האישה. "קערה לאדם. תאמיני לי, הוא לא יגווע ברעב."
ריין נראתה עצבנית במעט. "אני עבדתי במטבח, אני יודעת שיש די והותר אוכל בשביל לתת עוד קערת מרק לבחור מסכן עם תאבון בריא."
"אז את בטח יודעת, שאם ניתן לכל מי שמתחשק לו עוד מנה שתי קערות, נמצא את עצמנו בלי אספקה מהר מאוד."
ריין נאנחה. "בסדר, אני יודעת, אבל זו רק עוד קערה אחת," ריין נעלה את לסתה, נאנחה שוב, ואמרה: "חוץ מזה, הילד הזה הוא שיין גרין. היסודן."
ולנטיין יכלה לראות כמה רייבן קלאוד לא רצתה לנצל את מעמדה או מעמדם של חבריה, אבל היא הייתה נאמנה ונחושה מכדי להתיישב כששיין עדיין לא בא על סיפוקו.
"לא." אמרה האישה. עיניה הסגלגלות של ריין נפערו. "הא?" היא שאלה בבלבול.
"אמרתי לא."
"בחייך, זו רק-"
"לא."
"אבל הוא-"
"לא."
"אבל הוא רעב! תראי אותו!"
היא הצביעה על שיין שהתכווץ במבוכה.
האישה הביטה בו ארוכות, ואז חזרה לריין.
"לא."
ריין נאנחה והסתובבה, כמוה עשתה גם האישה, אך ברגע האחרון ריין הסתובבה וחטפה פיסת לחם גדולה, מלאה בבשר כדורי ורוטב אדום, והתחילה לרוץ. היא תפסה בידו של שיין ומשכה אותו לעמידה, מתפקעת מצחוק פרוע. לפני שולנטיין הבינה מה קורה ידה השנייה של רייבן קלאוד תפסה בזרועה, והיא נאלצה לרוץ אחריהם. המגישה השמנמונת התבררה כספורטיבית להפליא, ומיד החלה לרדוף אחריהם, מנופפת בכף עץ גדולה שהייתה מחדירה אימה גם לליבו של הלוחם האמיץ ביותר. שיין רץ כאילו חיו תלויים בזה, וריין רצה לידו, צוחקת כל כך חזק שהיא כמעט נחנקה. ולנטיין פשוט מצאה את האישה הזו מבעיתה, והיא בהחלט לא רצתה להגיע למרפאה עם פציעות שנוצרו מכף הגשה.
"לשם!" צעקה ריין, וצללה אל מאחורי סלע ענק. ולנטיין ושיין עשו כמוה.
ולנטיין ישבה שם, מתנשפת ומתנשמת. היא עמדה להגיד: אני מבוגרת מידי בשביל שטויות כאלה. היא עמדה למחות, לנזוף ברייבן קלאוד, לצעוק על שניהם שלא יגררו אותה לדבר טיפשי שכזה שוב.
אבל ברגע שהיא פתחה את פיה, פרץ ממנו צחוק בלתי נשלט. היא צחקה כל כך חזק שהבטן שלה כאבה, כל כך חזק שהיא חשבה שהריאות שלה הולכות להתפוצץ, וזו ממש לא הייתה תחושה רעה. שיין וריין הביטו בה בתמיהה, מה שרק הצחיק אותה עוד יותר. היא לא הייתה מסוגלת לנשום מרוב צחוק, זה פשוט היה כל כך מגוחך! המחשבה על פניה של האישה הגוצה המנופפת בכף ומכנה אותם פרחחים חוליגנים חסרי כבוד גרמה לצחוק שלה להתעצם עוד יותר.
עברו דקות עד שהיא נרגעה, ומחתה כמה דמעות צחוק.
שיין הביט בריין.
"למי יש חוש הומור מוזר עכשיו?"

את התחושה שהאוול חש בעודו מניח את כף ידו הפרושה במרכז חזהו של תיאו מנדס היה ניתן לתאר אך ורק כריחוף.
הוא הרגיש כאילו הוא מרחף מתוך גופו שלו, ג'יימס ולאיון נעלמו, הוא ריחף בחלל אינסופי של ריק שחור, ידו עדיין נחה על גופו הצף של תיאו.
הוא הביט סביב, פתאום לא היה שם רק חושך. תמונות ריחפו מסביבו, תמונות של תיאו וריין, של שיין ורד ושל האוול עצמו. אך יותר מכל, היו שם תמונות של לאיון. הוא צחק, הוא חייך. הוא היה בכל מקום.
האוול שלח את ידו לתמונה הקרובה ביותר אליו, של שדה רצוף אוהלים מונגוליים.
לפתע הוא נפל, היה הבזק, הוא נעצר. משקיף על שדה מראש גבעה, הוא הביט למטה, זה לא היה בשליטתו, והמרחק בינו לבין האדמה נראה קצר להפליא. אז מבטו חזר לשדה, הוא השקיף על עשרות האנשים הלבושים בעורות מעובדים למחצה, נשים גברים וילדים עסקו בחייהם השלווים ובמשימותיהם הקטנות. פרפרים אופפו סביב, וריחותיהם של פרחים, דשא, ובשר מתבשל הגיעו לאפו. ריחות של כפר, ריחות של שלווה.
צעקות הפריעו את מנוחתם של אנשי הכפר, כולם שמטו את אותו סל או ערימת זרדים שהיו בידיהם באותו רגע, והתחילו לרוץ על נפשם. הם התקרבו לראש הגבעה ממנה הוא השקיף,
"תיו!" צווחה אישה רזה בעלת שיער חום כהה ועור זית, מפניה בלטו בדיוק אותן עיניים ירוקות כהות שהאוול ראה עשרות ומאות פעמים, היא אחזה בכתפיו, הוא הרגיש את זה, אבל הוא לא הרגיש כמו עצמו, הוא היה נמוך ודק, ולא הייתה לו שום שליטה על תנועותיו. הוא היה תיאו.
האישה צווחה את שמו מספר פעמים, היא צעקה משהו בשפה זרה, האוול ידע, בצורה לא ברורה, שהיא אומרת לו לרוץ, לברוח.
הוא הרגיש את עצמו צועק משהו בחזרה, צועק שהוא לא רוצה לעזוב אותם, האישה סתרה לו, הוא הרגיש את הדמעות על פניו. היא צרחה עליו שיברח, שירוץ מהר ככל יכולתו ולא יביט אחורה.
צרחות פחד בקעו מהעמק, צרחות כאב. הוא הצליח לקבל רק מבט חטוף לגברים לבושי הפרוות שבזזו ורצחו את הכפר הקטן.
ואז הוא הסתובב, ורץ.
הריצה הרגישה משונה, רגליו היו קצרות וגופו כבד. הוא חש בלבו דופק כל כך חזק שהוא כמעט יצא מחזהו, הוא חש ביפחות, הוא הרגיש את עצמו לא-עוצר אותן. הוא ראה את הרגעים האלו מתוך עיניו של תיאו.
הוא הרגיש את עצמו מביט אחורה, בדיוק בזמן בשביל לראות את גרונה של אמו משוסף, הדם ניתז על פניו, והוא רץ שוב, מהר ככל שהוא יכל.
פתאום האוול מצא את עצמו מושלך אחורה, הוא היה עצמו שוב, הוא חזר לרחף בחלל השחור.
הוא הסתובב, כמו שהיה עושה לו הוא היה במים. הוא לא ידע לשחות, אבל להסתובב הוא היה מסוגל.
במקום בו קודם צפה גופתו חסרת החיים של תיאו, עמד כעת נער חי, לפחות ברובו. הוא היה חיוור, זוג חתכים ארוכים נמתחו מהחלק הפנימי של פרקי ידיו, עד לחלק הפנימי של המרפק. דם צף מסביבו, אבל הוא לא המשיך לזרום מהפצעים, הוא פשוט היה שם.
"מה זה היה?" הוא שאל לפני שהוא הספיק לעצור את עצמו. תיאו חייך חיוך עצוב.
"זה היה סתם יום אחד, לפני אחת-עשרה שנים."
"זה לא נראה כמו סתם יום."
"כל יום הוא סתם יום, לא משנה מה קורה בו. בשבילי זה היה יום נוראי, אבל גם היום, גם כל יום בחיים שלנו, הוא יום נוראי בשביל מישהו איפשהו. ועדיין, אנחנו קוראים לו 'סתם יום'. אז היום הנורא שלי היה סתם יום בשביל המון אנשים, זה לא הוגן להחליט שהיום הנורא שלי יותר חשוב מיום נורא של כל אדם אחר."
"זה לא אומר שאין דבר כזה סתם יום?"
"זה היה יכול להיות, אבל אני ואתה לא אנשים שירגישו רע בכל יום בגלל שמישהו איפשהו סובל."
"אתה חכם מאוד, תיו."
הוא ביטא את שמו כפי שעשתה זאת האישה שכנראה הייתה אמו של תיאדור מנדס. הוא ידע מספיק שפות בשביל לעשות את זה.
"הייתי. הייתי חכם מאוד."
"אבל הנה אתה מולי."
"אני לכוד כאן, אתה לא מבין? אני אהיה לכוד פה עד חצות. אבל אני כבר מת. כבר עזבתי את העולם של החיים, בקרוב אני אגיע למה-שזה-לא-יהיה שיש אחרי המוות, אבל בינתיים: אני תקוע כאן. וגם אתה."
"אני לא לכוד פה."
"באמת?" שאל תיאו. "אז איך אתה מתכנן לצאת?"
האוול בלע את רוקו.
"אני לא יודע, אני רק יודע שהגעתי לכאן כדי שאני אוכל להוציא אותך יחד איתי."
"אתה באמת חושב שתצליח לעשות את זה?"
"אני מקווה. כי המקום אליו אגיע אם לא אצא מפה עד חצות לא יהיה נעים." האוול לא היה בטוח עם קולו רעד או לא.
"כל כך בודד בגן עדן?" שאל תיאו.
"כל כך חשוך בשאול."
"אתה מפחד למות?"
"כן."
"גם אני." אמר תיאו. "אבל בשבילי זה מאוחר מידי, אני מניח."
"אולי זה לא."
"אני מקווה שאתה צודק, אני ממש לא מוכן. יש לי המון דברים להגיד."
"אתה יכול להגיד אותם לי."
"אתה לא תבין אותם. יש דברים שאתה לא יודע."
האוול הסתכל עליו, ובלי להפסיק, הוא נגע בעוד תמונה.
שוב, הוא נפל אל תוך הזיכרון. היה עוד הבזק, והפעם האוול מצא את עצמו נלחץ כנגד קיר, חמישה גברים גדולים הקיפו אותו, בידהם סכינים. הם צחקו ושלחו ידיים אל שקיק העור שהיה תלוי על מותניו, האוול חש את משקלם היציב של מטבעות הזהב מושך בחגורתו.
הוא חיפש דרך מוצא, אך הגברים עמדו צמודי-כתף. למרות שהוא לא ראה שום דבר מהסביבה, הוא ידע שהוא נמצא ברחוב לא גדול בעיר לא גדולה. היה לילה.
אחד השודדים דחף אותו, הוא נפל לידיו של שודד אחר, שדחף אותו לרצפה. הם שיחקו בו כמו שחתול משחק בעכבר שלו לפני שהוא טורף אותו. הם שאלו אותו דברים, האוול זיהה את המילים, הוא הכיר אותן, אבל הוא לא הבין את דבריהם. הוא הרגיש לב קטן פועם בבהילות בחזהו, הוא הרגיש כמו עכבר, כמו הטרף. האוול הרגיש ככה בעבר, ניצוד, כמו עכבר מול צי חתולים. הוא שנא להיזכר בכך.
לשודדים ככל הנראה נמאס מהמשחק, מהילד שלא הבין מילה משפתם. אחד מהם הוציא את הסכין וניגש לשסף את גרונו של האוול, או של תיאו, הוא לא היה בטוח.
נשמע פיצוץ עוצמתי, הוא לא זיהה אותו, הוא לא ידע מה זה הדבר המשונה הזה. מעולם הוא לא שמע צליל כה חזק, הוא לא דמה בשום צורה לפעיות הכבשים או לציוצי הציפורים שהוא הכיר.
ברכיו של השודד התקפלו, והוא נפל כמו בובת סמרטוטים. כל השודדים האחרים ברחו, ומאחוריהם עמד איש בכחול, משהו גדול ממתכת בידו.
האיש שאל אותו משהו בשפה זרה, הוא ניסה להגיד שהוא לא מבין, אך כפי שהוא לא הכיר את השפה בה דיבר האיש, האיש לא הכיר את השפה שלו.
האיש נאנח ותפס בזרועו, תיאו נגרר אחריו בלית בררה.
לא, רגע, מחשבה נקרתה בראשו. אני יודע מה זה, זה רובה, האיש הוא חייל. איך יכולתי לא להבין את זה?
ואז הבנה מטרידה פגעה בהאוול, עליו להיזהר, להקפיד. פן ישכח שהוא אינו שייך למצב, שהוא רק צופה בזכרונותיו של מישהו אחר.
בשבריר השנייה בה הוא איבד ריכוז במה שקורה סביב, הוא\תיאו כבר נמצאו במחנה חיילים. מישהו שאל משהו בשפה שהאוול הכיר, אבל לא הצליח להבין.
הוא התרכז, ממש ממש התרכז, בן, כמה, אתה? זה מה שהוא נשאל, הוא הצליח להבין.
"לי הוא נראה בן חמש-עשרה." אמר חייל אחד, השני הסכים.
האוול ידע, שתיאו היה בן עשר. הם היו נואשים מידי לעוד כוח צבאי. אפילו אם זה רק נושא כלים אחד ורזה שלא מבין את שפתם.
רק שזה לא נמשך הרבה זמן, כך האוול הבין במהרה. הוא למד, מהר כל כך שזה לא היה הגיוני בכלל. הוא הקשיב להם, הוא למד מה זה רובה, הוא למד מה זה מדים, הוא הבין איך אומרים קדימה ואיך אחורה. ככל שהוא הקשיב יותר, כך הוא למד יותר, והיה לו יותר קל ללמוד עוד.
לפתע האוול מצא עצמו מביט בלוח שחמט. הוא לא הבין בשחמט הרבה. אביו תמיד רצה שהוא יהיה טוב במשחק הזה, אבל האמת היא, שהוא היה נורא. הוא נורא בכל דבר שאבא שלו רצה שהוא יהיה טוב בו.
תיאו פשוט הזיז את הכלים, הוא ניצח משחק אחרי משחק אחרי משחק.
הוא מצמץ, ומצא עצמו בשדה קרב. הוא לא ראה דבר, כולם סביבו היו גבוהים ממנו, צרחות הקיפו אותו, בידיו נח רובה גדול מידי. החיילים מסביב ירו על מישהו, "זה בא!" הם צווחו. "זה בא!"
צרחות, הוא הסיט את מבטו ועצם את עיניו בחוזקה, מצפה למוות שלא הגיע.
"אתה יכול לפתוח את העיניים." צחקק קול.
הוא פקח את עיניו בהיסוס. מולו עמד נער בן ארבע-עשרה לערך, אך הוא נראה מבוגר. לפחות מלמטה. הכתפיים שלו היו רחבות, הוא עדיין לא היה ממש ממש גבוה, אבל נראה מוצק מאוד. הוא חייך חיוך חביב בצורה בלתי ניתנת להכחשה. האוול חש בלב מפרפר בחזהו, הוא חש במה שתיאו הרגיש באותו רגע, זה מה שהוא הרגיש כשהוא ראה את ריין בשמלת שמיים.
ידידות אמת? לא. בהחלט לא.
"אה- אתה- אתה-" האוול שמע את תיאו מגמגם.
הנער הביט מטה, ולחיו נצבעו באדום. נראה שהוא שכח מהעובדה שאינו לובש שום דבר.
"לאיון!" צעק קול, נער רץ לעברם. עיניו היו גדולות באופן לא מאוזן, ואישוניו היו מחורצים.
"ת'בסדר? שמעתי צעקות ו-" הוא הביט אל לאיון העירום, ואל פלוגת המתים, ואל הנער המבועת שעמד במרכזה.
"הו," הוא אמר. "אתה…"
"כן." לאיון ענה. "לא היו לי הרבה ברירות. הם תפסו אותי לא מוכן."
"תגיד לי, ת'מטורף על כל הראש?"
"לא," לאיון חייך. "אני רק אני."
הוא הצביע אל האוול\תיאו. "תעשה לי טובה, אדם, תברר מה קורה איתו. אני חושב שהוא קצת בהלם. רק, בבקשה, תהיה עדין. אנחנו לא רוצים התקרית עם מר-מכנסיים-פרוותיים תחזור על עצמה."
"אל ת'צחק על מר-מכנסיים-פרוותיים! זה היה טראומתי!"
"אדם," לאיון חייך חיוך הרבה יותר גדול ובהחלט פחות חביב. "מתי תבין? אם אתה לא רוצה שאני אצחק על חיות מחמד מתות, אל תספר לי עליהן!"
"ת'פשוט קרן שמש, אתה יודע?"
"זה מה שכולם אומרים, אני משתדל להאמין להם."
"ציניות, לאיון. ציניות."
"ילד מבועת, אדם. ילד מבועת."
ואז לאיון פנה ללכת.
"ת'גדל מצפון!" אדם צעק אחריו.
"יש לי מצפון, הוא נחמד וגדול ואני גם מקשיב לו. זו האחריות שאני צריך לפתח!" לאיון קרא חזרה, והסתלק מהמקום.
"תפסת'תו במצברוח טווסי שכזה, בדרך כלל הוא הרבה יותר, ת'יודע, אביר-על-הסוס-הלבני."
האוול נזכר בזה, בגאוונות שבעבר נטפה מלאיון כמו דבש. טווסיות, אדם תיאר את זה בצורה נהדרת. זה התחיל קרוב מאוד לזמן בו הם נפרדו למשך ארבע שנים, כשלאיון כבר התחיל להפסיק להיות ילד ולהתחיל להיות נער. עד שהם נפגשו שוב, זה נעלם לחלוטין. הוא היה אחראי וצנוע להפליא. מעולם האוול לא תיאר לעצמו שהיה פן שלם באישיות של לאיון שהוא פשוט פספס. הוא הכיר את הילד מלא החיים שבכה כשההורים שלו יצאו מהחדר, והוא הכיר את המבוגר טוב הלב והאחראי שהנהיג כל דבר וכל אחד. מי היה הנער השחצן והציני הזה? האוול לא ידע.
היה עוד הבזק, והאוול הושלך אחורה. הפעם הוא כמעט פגע בתיאו הצף.
"אתה לא יכול להיכנס לאלו זכרונות שבא לך! לפחות תבקש רשות!"
"למה יש כאן כל כך הרבה תמונות של לאיון?" האוול שאל, מתעלם לחלוטין מדבריו של תיאו.
הנער הסית את מבטו.
"כי ככה." הוא אמר, קולו נשמע ילדותי.
"ידידות זה באמת כל מה שהיה בינכם?"
תיאו הזעיף את פניו. "ידידות זה באמת כל מה שיש בינך לבין ריין?"
"כן." האוול ענה כל כך מהר שהוא אפילו לא הספיק לחשוב על זה.
תיאו שלח יד אל חזהו, ושוב היה הבזק.
הפעם הם עמדו בתוך חלל שחור אחר. מסביב צפו תמונות אחרות.
"ריין, ריין, ריין, ריין, ריין, ריין, ריין, ריין, ריין, ריין…"
תיאו, הצביע על התמונות. כמעט בכולן הוצגה נערה יפיפייה ומלאת חיים.
"הו, הנה אחת של לאיון, זה חידוש. יש פה גם לא מעט שלו. הא! הנה שיין! רואה אותו שם? מתחת לרגל שלך?" תיאו לעג לו. "אבל יש לי שאלה," הוא הצביע על תמונה בה נשקף גבר אפור שיער.
"האיש הזה, יש לו את אותן עיניים כמו שלך. וגם האף מאוד דומה. זה אחיך הממש-ממש-ממש מבוגר, או אבא שלך?"
האוול לא ענה.
"אתה יודע מה? בוא נראה מה אתה תחשוב כשאני אסתובב ואכנס לזיכרונות בלי רשותך."
הוא שלח יד אל התמונה.
"לא!" האוול צווח, אבל זה היה מאוחר מידי.
הבזק, נפילה, והוא היה בבית הישן שלו שוב.
אש בערה באח, כמו תמיד, היה קר מכדי לכבות אותה. הוא ישב ברגליו שלובות מולה, ופשוט בהה בלהבות המתערבלות. הוא נהג לעשות את זה הרבה בעבר, רק לחשוב ולהביט באש.
"אדוארד," אמר קול אישה נעים. אמו כהת השיער קמה מכיסא הנדנדה וסגרה את הספר. היא נעמדה על ברכיה מולו. "אני הולכת לישון, אהובי. לילה טוב שיהיה לך." והיא נתנה לו נשיקה.
"לילה טוב שיהיה לך, אמא."
היא קמה והלכה אל חדרה, אך לפני שנעלמה מאחרי הדלת הסגורה, היא הביטה בו פעם אחת אחרונה,
"תגיד שאתה אוהב אותי, בבקשה ממך, עכברון קטן, בן שלגים יפה שלי."
"אני אוהב אותך מאוד מאוד, אמא."
היא חייכה.
"גם אני אוהבת אותך, נאן קורו. הכי בעולם."
האוול לא מצא דרך להגיד את המחמאה הכי גדולה בעולם בשום שפה שאינה שפת אמו. יהיה אפשר להגיד שמשמעותה 'אני אוהב אותך', אך המילים האלו לא נראו מספיק משמעותיות. 'אני אוהב אותך' היה משהו שאנשים אמרו בכל יום. אף אדם שלא דובר את השפה מיום היוולדו לא היה מסוגל להבין כמה משמעותיות המילים 'נאן קורו' היו. אלו היו מילים השמורות רק לאדם הכי חשוב בעולם. לאדם שהאהבה שלך אליו לא תוכל להתפוגג עד המוות וגם אחריו.
אמו הלכה לישון, ואדוארד נשאר לבדו בבית העץ. סופת שלגים השתוללה בחוץ, הוא לא יצא מביתו כבר קרוב לשבועיים. זה לא היה נדיר. עבר חודש מאז שראה את אביו. הוא לא היה אמור לצאת לזמן רב, רק ליום או יומיים. אך הסופה לכדה אותו הרחק למטה, במקום המשונה הזה שאדוארד מעולם לא ממש הבין מה יש בו. עוד אנשים, כך אמרה אמו. הוא לא ממש הבין למה היא התכוונה. אביו דיבר מידי פעם על מלחמות, על ארגוני מהפכה. על מסדר הדוב. אדוארד היה בעיקר מבולבל. כל מה שהוא ידע, היה שכחול זה טוב. כחול זה נהדר.
באותו ערב עצל וחמים, עיניו של אדוארד נתקלו במעיל של אביו. הוא היה תלוי על וו ליד האח. אביו לא הרשה לו להניח אצבע על המעיל, לא משנה מה המצב. אך אביו היה רחוק מאוד, ואמו ישנה.
הוא הוריד את המעיל (נדרש לכך שרפרף, אדוארד היה כל דבר מלבד גבוה, והוא לא רצה לקרוע את המעיל בנסיון להורידו מהוו. חס וחלילה)
כשהוא לבש את המעיל בצורה הרצויה, קצותיו נגררו על רצפת העץ של ביתם, ואף על פי היותה נקייה ביותר, הוא רצה לטפל היטב במעיל של אביו. ולכן הוא מצא דרך ללבוש את המעיל בלי ללכלך אותו. זה הרגיש מעט משונה תחילה, אך אדוארד התרגל במהרה לתחושה של המעיל על כתפיו. הוא כל הזמן ציפה שיפול, אך עם כפתור הצווארון סגור: המעיל החזיק במקומו בצורה נהדרת.
אדוארד הרגיש גדול יותר עם המעיל שמצפה את כתפיו, הוא הרגיש גדול וחזק כמו אביו. ריח מלכותי נדף מהמעיל, ריח של ארל-גריי וורדים כחולים.
על שולחנם נח זר, זר שאמו קטפה לפני יותר מחודש. ורדים כחולים יכלו להישמר ללא פגע זמן רב. אדוארד לקח פרח, אוחז בזהירות בין הקוצים, ושאף לקרבו את הריח. לורדים כחולים היה ריח אחר מריחם של ורדים אדומים או וורודים, ריחם היה מריר, לא מתוק. אדוארד לא עמד בריחו הייחודי של ורד כחול.
הוא שם את הפרח בדש מעילו, והתיישב על כיסא הנדנדה של אמו. וכך, עטוף באביו ובאמו, שני האנשים היחידים שהוא אי פעם פגש, הוא נרדם.

הייתה לך ילדות יפה. הא? שאל תיאו, אולי בתוך הזיכרון ואולי מחוצה לו.
אולי במבט חטוף. לא הייתי בודד ולא היה חסר לי אוכל. אבל לא הייתי בטוח, לא הרגשתי בטוח. חייתי בפחד מתמיד.
מפני מה?
לפני שהאוול הספיק לענות, שניהם שקעו אל תוך הזיכרון שוב.
קול פתיחת דלת העיר אותו, הוא פקח את עיניו ברפרוף, ומצא עצמו מביט אל אביו העומד בפתח הדלת. שלג כיסה אותו, פניו היו סמוקים מהקור. הוא רעד כולו, על אף השכבות העבות שחיממו אותו. עיניו הכחולות הביטו באדוארד בקיפאון, בשנאה, באש קפואה.
בלי להגיד מילה, הוא לקח את המעיל מכתפיו של בנו, ותלה אותו על הוו. לאחר מכן, הוא תפס בזרועו של הילד, וגרר אותו אל הדלת.
"אבא…" אדוארד לחש, והביט באביו. "בבקשה! אבא! אני מצטער! אני כל כך מצטער! בבקשה לא! בבקשה!"
האב פתח את הדלת, משב רוח עוצמתי וקפוא פגע בהם, נושא שלג ופתיתי קרח.
"אבא!"
הוא הושלך החוצה, והדלת נסגרה וננעלה מאחוריו.
אדוארד התייפח ודפק על הדלת בכל כוחו. הקור חדר לעצמותיו.
הוא נהג להגיד שקור לא מפריע לו במיוחד, וזה היה נכון. אך זה היה סוג אחר של קור. זה היה שלג ברד וגשם מצליפים בו, רוחות שהיו יכולות להרים אותו באוויר מטיחות קרח חד בפניו. בגלים של רעד כה חזק שהוא לא היה מסוגל לזוז. הוא לא הרגיש את רגליו וידיו, הוא לא היה בטוח שהן שם יותר. הוא לא היה מסוגל לזוז, הרעידות לא אפשרו לו לסגור את פיו. הדבר היחיד שהשאיר אותו בחיים, כך היה נדמה לו, הייתה החמימות בבטנו שלא עברה גם כשכל חלק אחר בגופו הרגיש כמו קרח ותו לא.
הפעם האוול לא נזרק החוצה, אלא ריחף באיטיות אל מחוץ לתמונה, חזרה למרחב השחור.
"תחזיר אותי לחלל שלך." האוול אמר. "אני יודע שאתה יודע איך לעשות את זה! תוציא אותי מכאן!"
"האוול, תירגע-"
"תוציא אותי מפה! ותצא בעצמך! לא הייתה לך שום זכות לראות את זה! שום זכות!"
"בסדר, אני מצטער," תיאו התקרב אליו, ותפס במפרק ידו, האוול תלש את ידו מאחיזתו הרפה של הנער.
"אל תסתכל עלי ככה!"
"איך?"
"במבט הזה!" האוול הבין כמה מטורף הוא נשמע, אבל הוא לא עצר. "כאילו אני כלב רחוב משתולל שאתה צריך להרגיע לפני שהוא ינשוך מישהו! כמו שלאיון מסתכל עלי כל הזמן! תפסיק!"
"האוול,"
"לא הייתה לך שום זכות לראות את זה! לא הייתה לך שום זכות להיכנס לכאן! צא מהראש שלי! צא!"
תיאו תפס את ידו של האוול, והניח אותה במרכז חזהו, הבזק.
"כמה זמן אתה חושב שעבר?" תיאו שאל. האוול התנשף.
"עשר, אולי עשרים דקות."
"באיזו שעה נכנסת?"
"חמש עשרים ושלוש."
"אז יש לנו זמן עד חצות, אני מניח."
"אני מניח."
תיאו שתק לכמה רגעים, "יש כמה דברים, שאני צריך להגיד. לא אכפת לך להקשיב, נכון?"
"תדבר כמה שאתה רוצה."
"בסדר," תיאו נשם נשימה עמוקה. "אתה מאוהב בריין."
"זה לא נכון!"
"אלוהים אדירים, האוול, אתה יודע את זה כבר שנים! כולם יודעים את זה כבר שנים!"
האוול לא מצא את המילים להגיב.
"אני הייתי בתוך הראש שלך, האוול, בכל מקום, כמעט כל הזכרונות החשובים שלך, כמעט כל מה שהלב שלך החליט שחשוב, כמעט כל הדברים האלו היו קשורים בריין."
"וכמעט כל התמונות שבראש שלך הן של לאיון."
תיאו השפיל את מבטו.
"זה לא משנה," הוא אמר. "אני שקוף בשבילו. מובן מאליו."
"הא איש טוב, אבל יש לו נטייה לקחת דברים כמובנים מאליהם."
"הוא לא לוקח את ריין כמובנת מאליה."
"אתה מקנא?"
"איך אני יכול שלא?" תיאו הרים את עיניו הירוקות. "הוא כל כך מצחיק, וכנה, וטוב לב… גם כשהוא ב'מצב רוח טווסי', הוא תמיד דואג לכולם, רק רציתי… כל מה שאי פעם רציתי היה להיות שם, כי הוא צריך שמישהו יזכיר לו מידי פעם שזה לא התפקיד שלו לדאוג לכולם כל הזמן… הוא שוכח להירגע, הוא שוכח לצחוק ולבכות ולחייך, הוא שוכח לעשות כל דבר שהוא לא להיות המנהיג, ומישהו חייב להזכיר לו… אני… אני הייתי הסגן שלו, גם במלחמה וגם בחיים. אדם בטח יחליף אותי בראשון, וריין בשני. אבל… יש דברים שדורשים להיות גם סגן וגם חבר-הכי-טוב. מי יגיד לו שעכשיו, עכשיו הוא מפסיק לעבוד והולך לאכול ארוחת ערב? מי יכתוב לו על פתק מתחת לשולחן איך קוראים לתמרון הקרב הזה? מי יגמור את הסיפור? על המלחמה בין הענקים לפיות? מי יספר על גורלם של המלכה ליאונה והבן התינוק שלה? על סב השומר שאולי מתכנן לבגוד ואולי ישאר נאמן כמו שהיה כל חיו? מי ישב איתו באוהל עד אמצע הלילה ויספר על לנה העורבנית ועל ויולט ואוקלידס? אני חיכיתי! חיכיתי כי חשבתי שיש לי עוד המון זמן! משכתי את הסיפור ולא אמרתי שום דבר הייתי בטוח שיש לי עוד חיים שלמים לספר לו! מה אני אעשה?! אני הולך למות! אני כבר מת! הוא לעולם לא ידע מה קרה ללנה העורבנית והוא לא ידע אם אפשר להרוג את האל קורש!" תיאו התייפח. "אני מת! אני חתיכת מת מזורגג! לא סיימתי שום דבר! אני לא-" השתנקות. "אני לא מוכן!"
לפתע האוול התחיל להתרומם, כאילו יד ענקית אחזה בגופו ומשכה אותו למעלה. הוא שלח יד, "תתפוס את היד שלי! תיאו! תתפוס ועל תעזוב!" הנער מחה את דמעותיו, ותפס בידו של האוול בשתי ידיים. זה לא הרגיש כאילו הוא מרים מישהו, זה הרגיש כאילו הוא מנסה למשוך את תיאו מאחיזתו של משהו חזק בהרבה.
"סב בוגד!" תיאו צעק. "הוא בוגד במלכה ליאונה! והוא מתכוון להרוג אותה ואת התינוק שלה, אבל ברגע האחרון הוא לא מסוגל להנחית את המכה! אוקלידס מת! אבל ויולט ממשיכה! והיא עוזרת למנלאוס להרוג את האל קורש! בעזרת הברק של זאוס שהיה אצל ניירון כל הזמן! לנה העורבנית מנצחת! היא מנצחת!"
ידיו של תיאו התחילו להחליק מאחיזתו, הוא היה בטוח שהוא קרוב, קרוב לצאת. אם הוא רק יצליח להוציא את תיאו איתו… אסור לו לעזוב, אסור לו.
"היא משיגה את כל חמשת הדגלים ומביאה את האנושיים למחצה לשלטון! פיליפ הדוב עוזר לה! קטלין מאחדת את כל הג'ומות! היא מאחדת אותן!"
האוול הרגיש כאילו מושכים את תיאו בכל הכוח מאחיזתו, כל טיפת כוח שהייתה לו נדרשה כדי להמשיך להחזיק.
"הפיות כורתות ברית עם הגמדים והאלפים! ויחד הוא דוחקים את הענקים חזרה לארץ שלהם!"
ידיו של תיאו היו חלקות, ידו השמאלית התנתקה, והוא נשאר תלוי על זרוע אחת.
"סרך וניטאקי מתחברות כדי לספוג את האנשים של שומו!"
האוול הרגיש כאילו ידיו נתלשות ממקומן.
"אתה חייב להגיד לו! אתה חייב לספר לו איך הכל יגמר!"
האוול נמשך אחורה, או למעלה, הוא לא היה בטוח יותר. הוא נפל, היה הבזק, רעש.
"האוול!" צעק קול. "אלוהים אדירים! האוול! אתה בסדר?! תפקח את העיניים! האוול!"
עיניו נפקחו במצמוץ עייף, כמו כלב שהוער משנת הצהריים העצלה שלו. הוא מצא את עיניו האפרפרות של לאיון מביטות בו.
"מה?…" הוא לחש בבלבול.
"התעלפת לשבע שעות! שבע שעות! השעה חמש דקות לפני חצות!"
"לא…" האוול לחש. "הייתי שם רבע שעה, זה לא יכול להיות…"
עיניו נפערו. "אלוהים אדירים, אני חייב לחזור לשם."
הוא עמד לקום, ואז ג'יימס הביט בו. יש אליו.
"אם תחזור לשם, תמות."
"אבל הוא תקוע! הוא כמעט בחוץ! כמעט הצלחתי ל-"
כאילו על פי אות, חזהו של תיאו עלה בנשימה פתאומית. לאיון זינק אליו במהירות שלא תיאמן, והצמיד את אוזנו לצד השמאלי של חזהו.
"הלב שלו פועם!" הוא חצי צעק וחצי צחק. "הלב שלו פועם!"
שתי ידיו הגדולות תפסו בכתפיו של תיאו. "תיאו!" הוא קרא. "תיאו!"
"תניח לו." אמר האוול. "הוא צריך להתאושש."
הוא לא אמר ללאיון מה שהוא באמת חשב. בינתיים, הוא יתן לאיש להינות מהשמחה.
לאיון אימץ את גופו הרפוי של חברו לחזהו.
"אני אקח אותו למרפאה," הוא אמר. "עד שהוא יתעורר."
הוא לקח את תיאו ופתח בריצה. נראה שכאב מפציעתו נעלם כלא היה.
"הוא לא הולך לקום, נכון?" האוול שאל בעייפות. חצי את ג'יימס וחצי את עצמו. "השארתי אותו תקוע, בין שם לפה. הוא לא מת, אבל הוא לא חי. הוא לא יהיה חי."
"אתה צודק."
"אולי אני אחזור לשם, מחר. הפעם אני אביא אותו עד הסוף." הייאוש נשמע בקולו.
"אי אפשר להחזיר את מה שבאמת אבד." ג'יימס אמר. "שום כשף בעולם לא יחיה את המתים."
"אז למה אתה אומר את זה רק עכשיו?" שאל האוול, והביט בחוזה העתידות הקטן. "אני חשבתי שזה יעבוד! למה לא אמרת שזה נסיון אבוד מההתחלה?!"
ג'יימס מקרייט לא טרח לענות לו. הוא פשוט נשכב על רצפת המערה, ונרדם מיד. העייפות תקפה את האוול במפתיע, כל אחד מצעדיו נעשה עייף יותר ואיטי יותר מקודמו בעודו יוצא מהמערה. הוא זיהה את התחושה. כך הוא הרגיש אחרי כל פעם שהוא השתמש בכשף. הפעם הוא לא כישף חפץ, הוא כישף את עצמו. הוא הפך את עצמו לעמיד מספיק, אפילו אם לזמן קצר, כדי שג'יימס יוכל להכניס אותו למקום המשונה בו הוא מצא את תיאו.
הוא הספיק לצאת מהמערה, ולהביט בריין לפני שברכיו קרסו. מישהו צעק משהו, אולי ריין צרחה את שמו ואולי הוא צעק את שמה. ראשו נחבט בקרקע, כאב חד ועמוק. עוד רעש, והוא נפל עמוק אל תוך חמוקיה הרכים והחשוכים של השינה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
54 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך