היסודן האחרון 77-זרועות רועדות ולמון ליים

Moon Llight 29/10/2014 894 צפיות אין תגובות

"שיין."
"שיין."
"שיין."
אני מתהפך על בטני, וקובר את פני בכרית.
"שיין."
"שיין."
"שיין."
"אני ישן, ריין, תעזבי אותי."
"לא נכון," קובעת ריין. "אתה מנסה לחזור לישון. ואני לא נותנת לך. אתה יודע למה?"
אני רוטן הברה בלתי ברורה עם סימן שאלה בסוף. ולפתע החמימות נעלמת ומשב רוח קפוא פוגע בי, מקפיא אותי עד לשד עצמותי.
אני מביט בריין, שערה הסגול ארוך מאוד עכשיו, וגולש לצמה יחידה על כתפה השמאלית. על פניה מודבק חיוך משועשע, אבל זנב השועל הפרוותי שזע בעצבנות מאחוריה מעיד על המתח שאוחז בה.
"כי אתה צריך להתאמן!"
אני נאנח ומזדקף.
"עכשיו כשהאוול הניח לי, החלטת לבוא לענות אותי במקומו?"
היא משלבת את ידיה על חזה. הבד השחור-פלסטי של מעיל השלג שלה משמיע רשרושים.
"אתה לא יכול להפסיק להתאמן, אסור לך להחליד. בלי קשר למצב הרגשי של המאמן שלך."
צל של כעס רודף את קולה, לרגע אני חושש שהצלחתי לעצבן את החברה הפחות או יותר אחרונה שלי בגלל בדיחה טיפשית, ואז אני מבין, שהיא התרגזה בחצי השני של המשפט. היא לא כועסת עלי, אלא על האוול.
"קום כבר. האוול בועט בך כשאתה מפשל, אני אשסה בך זאב בלהות."
שפשפתי את עיני.
"באמת? את ולק הקטן והחמוד שלך?"
כאילו כדי לענות, הזאב אפור הפרווה מגיח מאחורי עיקול המערה. הוא כבר בגובה המותניים שלי, ורק ממשיך לגדול. שיני הגור שלו כבר התחלפו בניבים חזקים שהוא חושף לעברי.
אני קם, ומוציא חולצה אדומה מהתיק. מעליה אני לובש מעיל שלג משלי.
בקלילות ובמהירות אנחנו יוצאים מהמערה.
"אתה תצטרך לעזור לי קצת, שיין, על מה האוול עבד איתך כש… הפסקתם."
"טוב," אני אומר. "בעיקר סיבולת לב ריאה ויכול-"
"את!" צעקה קוטעת אותי. אני מזהה את מקורה כגברת מבוגרת המתקרבת אלינו בצעדים קטנים וזועמים. היא מביטה ישר אל ריין.
"את ריין, נכון?"
ריין מהנהנת בתמיהה. האישה מצביעה על הקרקע המושלגת.
"סלחי לי?"
"שבי! גברת צעירה!"
לפני שאני מבין מה קורה, אני יושב. וכמוני גם ריין.
"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב! כי אני הולכת להגיד את זה רק פעם אחת! את לא יודעת להעריך את מה שיש לך! את קיבלת המון, כולל את הילד הכי נהדר בעולם," היא רוכנת מעלינו. "ואת מזלזלת בו, ובכל השאר, שוב ושוב ושוב! כדאי לך מאוד לשנות גישה, אחרת את תאבדי את כל הטוב הזה שקיבלת משום מקום! מסיבה כלשהי, יש המון אנשים שאוהבים אותך!" היא מזדקפת, ומנקה את ידיה הנקיות בכל מקרה על הסינר שלה. "אם לא תעריכי אותם, הם יעלמו."
היא פונה אלי.
"אתה שיין?"
"כ- כ- ן…" אני לוחש בחשש.
היא מחייכת חיוך נעים, "תעבוד על המהירות, לא על הכוח."
ואז היא פונה לריין שוב.
"את יודעת איפה אני אוכל למצוא את לאיון גולד?"
היא מצביעה על האוהל של לאיון באצבע רועדת. האישה מודה לנו בנימוס, ופונה לדרכה. אולי לגרום ללאיון לרצות להרטיב במכנסיים מרוב פחד.
"מה, לכל הרוחות, קרה כרגע?" אני שואל. ריין מביטה בי.
"אני חושבת… שהיא נזפה בי."
אני מהנהן באיטיות. "את חושבת שכדאי להזהיר את לאיון?"
היא מביטה באישה הנעלמת בין האוהלים, "לא," היא אומרת. "לאיון יסתדר."
היא קמה, ומתחילה ללכת. ולק מגיע משום מקום, ומצטרף אליה. אני אחריו.
"תגידי, מה עם הקבוצה שלך? את לא אמורה לאמן אותם עכשיו?"
ריין צוחקת. כמו גשם קיצי. "אני כן מאמנת אותם."
היא מצביעה על קבוצת כתמים שחורים מרוחקת, אני רחוק מכדי לראות, אך נדמה לי שהם רצים.
"מאה סיבובים מסביב לכל המחנה, ואז ס"תרים שלוש עד שתים-עשרה. זה יעסיק אותם במשך כמה זמן."
"ס"תרים?" אני שואל בבלבול. היא צוחקת שוב.
"סדרת תרגילים. סת"ר שבע, לדוגמה, כולל שלושים כפיפות בטן, ימינה שמאלה וישר, מאה קפיצות, וחמישים התקפה-שלוש."
"וואו…" אני אומר. היא צוחקת עוד הפעם.
"כן, זה אחד מהקלים."
אנחנו ממשיכים ללכת, לכיוון של דפנת המחנה. הכתמים השחורים קרובים מספיק בשביל שאני אראה את צבע החולצות שלהם, ואז אני מבחין בהבעה שלהם, ורק אז: בכך שאני בנתיב המדיוק בו הם הולכים לעבור.
אני מביט בריין, רק בשביל לראות אותה דוחפת אותי אל קבוצת הרצים, וצועקת 'רוץ!'
אז אני עושה כדבריה, ורץ. אי הרצון שלי להירמס בידי שלושים איש שרצים בכל כוחם כבר שעה עוזר בעניין המהירות.
"עוד כמה סיבובים יש?" אני שואל גבר אדמוני שרץ לצידי.
"ח.. מי… שי… ם…" הוא מתנשף. "וש… ש…"
אני כבר מתחיל לחוש בחילה. הלב שלי דוהר. בסיבוב השישים אני מרגיש כאילו החזה שלי הולך להתפוצץ, והרגליים שלי קורסות תחתי. אני ממהר לקום, ולהמשיך לרוץ. וכשאנחנו עוצרים סוף סוף, אני מקיא.
"שיין!" קולה המוכר של ריין קורא.
תודה לאל, אני חושב. ריין תעזור לי. ריין מתקנת דברים מקולקלים ומסדרת דברים מבולגנים. ריין תבין שזה יותר מידי, שאני רק בן שבע עשרה רזה אחד ושאני לא רוצה להרוג את עצמי באימונים. ריין יודעת שביליתי חודשים ככה ושאני לא רוצה לחזור לשם.
"שכיבות שמיכה! עכשיו!"
"ריין…" אני מסתובב, והיא עומדת שם. מבט קשוח בעיניה הסגולות.
"אוי, אתה מסכן? זה קשה לך?" אני משפיל את מבטי. "לא אכפת לי!" אני מתכווץ. "שכיבות שמיכה! עד שאני אגיד לך להפסיק!"
אני צונח לקרקע, יחד עם שאר חברי הקבוצה, ומתחיל להרים את עצמי בעזרת ידי. הן לא רועדות. אולי בגלל שהאימונים של האוול חיזקו אותי, ואולי בגלל שהן זוכרות, בדיוק כמוני, תקופה אחרת. אולי הן זוכרות שאין טעם לרעוד, לצרוב, לצרוח. אולי הן זוכרות שאף אחד לא יקשיב.

רק כשהשמש התחילה לשקוע, ריין הודיעה לקבוצה שהם יכולים ללכת. הם נתנו בה מבטים מלאי שנאה בעוברם. היא הייתה רגילה לעיניים האלה, הן לא הפריעו לה. הרי עברו חודשים מאז שמישהו מהקבוצה שלה נהרג. הם היו מהירים יותר, חזקים יותר, ומיומנים יותר לקרב. בזכות האימונים המפרכים, ושנאתם אליה. כל כמה חודשים הקבוצה שלה השתנתה. כמעט כל יום היא נפרדה מתלמיד אחר. כולם ידעו, שלקבוצה של ריין קלאוד נכנס רק מי שרוצה לצאת לחזית.
המחנה היה לא יותר מדגל. מקום אליו האנשים יכולים להגיע. האוכלוסייה התחלפה כל הזמן, הם הגיעו כדי להישלח למקום אחר. בו הם יוכלו לעזור ממש.
האנשים שהיה אפשר לראות במחנה היה קומץ מלוחמי צבא המפכה. כמה אלפים מתוך מיליון. מיליון מהפכנים חובבניים מול חמש-מאות אלף חיילים מאומנים היטב.
לפעמים היא חשבה שהמלחמה הזאת לא תיגמר לעולם.
עיניה נתקלו בשיין. הוא שכב על גבו, בזרועות פרושות הצידה. עיניו האפרפרות שיקפו את שמי הערב, האור הכתום זרח כמו אש מעיניו.
"שיין…" היא ניגשה אליו, שפתו רעדה.
"אני לא יכול לזוז." הוא נאנק בשקט. "פשוט תניחי לי."
היא הייתה קשוחה איתו. הוא עבד הרבה יותר קשה מכולם. הוא רץ יותר מהם, והיא צעקה עליו כל פעם שהוא מעד. היא לא אהבה את זה, אבל אם התוכנית של לאיון תצא לפועל, הוא יצטרך להתחזק.
"אם תשכב ככה עוד קצת, מחר השרירים שלך יהיו כל כך תפוסים שבאמת לא תוכל לזוז."
"לא אכפת לי." הוא התגלגל על צידו. "ואני מניח שגם לך לא אכפת מאוד."
ריין הרגישה דקירת יגון בחזה. רחמים ויגון.
"אני לא נהינת מזה, שיין. אבל אתה פשוט… אתה צריך להבין… אתה יותר מידי…"
"חלש?" הוא שאל. "כן, אני יודע. אני יודע את זה טוב מאוד."
ריין התכווצה. היא רצתה להגיד משהו, אבל לא היה לה מה. נשימותיו של שיין נעשו ארוכות, אך לא יציבות. היא העמידה פנים שהיא באמת מאמינה לזיוף השינה שלו, והלכה משם. לא היה לה יעד אמיתי. היא התקשתה למצוא אחד שכזה. לאיון בוודאי עדיין עסוק. הוא הטביע את עצמו בעבודה בשבועיים האחרונים. רד לא הרבתה לדבר עם אף אחד, או לעשות דבר מלבד לבכות. האוול נעלם מעל פני האדמה. גם כשהיא נתקלה בו, זה היה לרגעים ספורים. הוא התחיל ללכת לישון בשעה מוקדמת להפליא. למעשה, כך היא הבינה, שיין היה האחרון מחבריה איתו היא יכלה באמת לדבר! והנה גם זה נגמר.
אלוהים, לפעמים היא התגעגעה לקאיה כל כך שהיא פחדה להתפוצץ.
"הלו, ריין." היא הרימה את ראשה, מופתעת לגלות את אדם גלרוי מביט בה בעיני נמר ענקיות.
"הלו, אדם."
הוא צחק.
"מה קרה? ת'ניראית עצובה."
"את, אדם. אתה זה לזכר, את לנקבה."
הוא גירד את סנטרו. "אופסי דייזי, טעות ש'לי." הוא חייך אליה. "אבל למה הפרצוף המדוכדך? תחייכי, ריינצ'וץ'. החיים יפים."
היא משכה בכתפיה. "פעם הם היו, אני לא יודעת לגבי עכשיו."
הוא נראה מודאג לפתע. מודאג ועצוב. "למה למה למה? למה ככה להגיד?"
היא הסיטה את מבטה. הוא אחז בשתי כתפיה. "מה זה? ריינצ'וץ'? איזה מפלצת צובטת לך ת'לב? קנאה? געגוע?"
"בדידות."
הוא חייך.
"הו, זו מפלצת שקל-קליל לגרש." הוא שילב את ידו בידה. "אנחנו נאכל ת'אוכל של'נו יחד, והנה המפלצת תעוף."
הוא שילב את ידיו זו בזו, ועשה תנועה של פרפר. היא צחקה.
הם אכלו את ארוחת הערב יחד. הוא הצחיק אותה בלי סוף. בין אם בכוונה, בבדיחותיו הטיפשיות, ובין אם בטעות, בשגיאות המשונות שלו.
אדם אומנם דיבר בשפתם כבר שנים לא מעטות, אבל רמת השליטה שלו לא השתנתה מאז היום בו היא פגשה אותו לראשונה. הוא לא ממש רצה להיפטר מהשגיאות האלו, כך היא חשבה. הוא ידע שהן משעשעות, הוא אהב את הייחוד שהן נתנו לו. לא שאדם היה זקוק במיוחד לעוד דברים שיעשו אותו מיוחד.
היא סיפרה לו על הכל, כל מה שקרה עם שיין. החששות שלה, הפחד.
הוא קם, והתחיל ללכת. מזרז אותה לבוא אחריו.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה בבלבול. הוא לא ענה.
לקחו לה כמה דקות להבין מה הוא מחפש, ועוד כמה דקות להחליט אם לעזור לו. כשם הגיעו לשם לבסוף, שיין היה מכודרר לכדור קטן ורועד. לא ירד שלג בימים האחרונים, כך שהוא שכב על אבן קשה.
אדם השחיל את ידו האחת מתחת לברכיו של שיין, ואת השנייה מתחת לכתפיו, והרים אותו כאילו היה לא כבר יותר מבובת סמרטוטים. הנער המבולבל והישן למחצה נאחז בחולצתו הכחולה, וקבר את פניו בחזהו.
אדם התחיל ללכת, בצעדים רכים וחתוליים, לעבר המערה. בידיו נער מנומנם ורועד המכווץ ככל שנער בן שבע עשרה יכול להיות. הוא נאחז באדם בכל כוחותיו המעטים, כאילו נער-החתול העוצמתי היה גלגל הצלה. ואולי הוא אכן היה אחד.
אדם השכיב אותו במערה, וערם מעליו שש שמיכות צמר עבות. שיין התכרבל והתעטף בשמיכות ובחום. רק כשהוא נח בשלווה, אדם חייך.
"נרא'לי שאני ילך לישון בעצמי," הוא לחש. "ליל"ט."
ריין התיישבה ליד ערימת השמיכות, וצפתה באדם המתרחק.
גלגל הצלה, היא חשבה לעצמה. זה מה שהוא. גלגל הצלה הנזרק לטובעים בים. הוא רואה מי זקוק לעזרתו, ובלי לחשוב אפילו, צולל פנימה.
הוא בן אדם טוב.
לאט לאט, עיניה נעצמו. שריריה נרפו, וליבה שקט. היא לא ידעה זאת אומנם, אך אחרי שהיא נרדמה, אדם חזר וכיסה גם אותה.

"ריין!"
היא הזדקפה בבהלה. שריריה הנוקשים דאבו.
מולה עמדו חמישה גברים מוכרים במעורפל, לזה שהעיר אותה היה שיער כהה ורטוב.
"הי, מצטערים להעיר אותך," הוא דיבר במבטא אירי כל כך כבד שריין בקושי הבינה מה הוא אמר. "אבל די צריך אותך."
גל של צחוק חלף בחמשת הגברים.
הם היו שיכורים יותר מלפרקון ביום פטריק הקדוש.
"את…" צחקוק. "את חברה של לאיון, איי?"
היא שפשפה את עיניה, והנהנה לחיוב.
שני גברים פרצו בצחוק חנוק, שלישי השתיק אותם.
"טוב, אה, הוא… אה…"
"שתינו כולנו." התפרץ גבר זהוב-שיער. "והזמנו אותו גם, את יודעת, מגיע לו איזה משקה או שתיים, אם את שואלת אותי. ואז…"
גם הוא פרץ בצחוק. גבר שלישי, בעל עיניים ירוקות להחריד, תפס את מקומו. "היה נחמד, כיף לשתות איתו. אבל הבעיה היא…"
גבר רביעי, שהיה יותר נער, נדחק בין השניים הראשונים. "השעה שלוש לפנות בוקר, ואנחנו מתים לישון. זה פשוט… הוא מעולה, כיף לשתות איתו, הבעיה היא, שהוא פשוט לא… הוא לא מוכן… הוא לא…"
גבר חמישי, גוץ בעל זקן מפואר, כחכח בגרונו. "הוא פשוט לא מפסיק."
"כן," אמר הגבר הראשון. "הוא כל כך שיכור…" צחקוק.
"אנחנו לא חושבים שזה בטיחותי להשאיר אותו לבד." אמר הגבר החמישי.
"חבר שלנו, ביל, נמצא איתו עכשיו. כדי לוודא שהוא לא יפול מצוק או משהו. אבל… גם בילי מת לישון. ו… אנחנו לא רוצים להביא ת'מנהיג של המהפכה למרפאה כדי שישאירו אותו שם למשך הלילה."
ריין נשפה בעצבנות, וקמה.
"הוא במצוקים! עם בילי!" קרא הגבר הרביעי. ובמחשבה שנייה, הוא גם הוסיף: "הוא ממש ממש ממש שיכור!"
כן, חשבה ריין. די הבנתי את זה.
היא הרגישה גוש גדול של כעס, שולח זרועות מגששות מאמצע החזה שלה, אל בטנה וזרועותיה ופיה. התחשק לה לצרוח על מישהו. רצוי על לאיון.
לא היה לה מושג למה זה כל כך הכעיס אותה. היא הייתה אמורה לשמוח שהוא משתחרר קצת. שהוא מרשה לעצמו להוציא קיטור. אבל במקום זה, היא הוציאה את זעמה על אבן תמימה ששפר עליה מזלה להקרות בדרכה. אותה אבן, אומנם, לא ממש יכלה לזוז בכוחות עצמה, ולסור מדרכה של ריין. היא הייתה עצם דומם, כמנהגן של אבנים. אך רייבן קלאוד לא הטרידה את עצמה בעובדות שכאלו בעודה בועטת באבן בכל כוחה.
היא טיפסה במעלה השביל, ומיד הבחינה בצללית הגדולה והכהה שניצבה על שפת הצוק, כמו גל המזדקר מעל שובר הגלים. ידיו היו פרושות לאחור, וחזהו מנופח בגאווה. הוא התייצב רק על קצות אצבעותיו.
הוא עמד ליפול.
"לאיון!" היא צווחה, ופתחה בריצה. "לאיון! תתרחק מהצוק! לאיון!"
הוא נשען קדימה, עיניו נשאו לכוכבים. אורם נשפך על פניו כמו מים. הוא עצם את עיניו בשלווה, ושאף לקרבו את אוויר הלילה.
"לאיון!"
היא תפסה בידו, וניסתה למשוך אותו אחורה. הוא לא זז מלימטר.
"ריין, אני בסדר." הוא הביט בה בחיוך. "זה מדהים, את חייבת לנסות את זה."
העיניים שלו היו מעורפלות, מעוננות. ועם זאת, יותר צלולות מאי פעם. לא היה סימן לאותו ביל שהיה אמור למנוע ממנו ליפול מצוק.
"לאיון! זה מסוכן! תתרחק מהצוק!"
הוא חייך חיוך מלא אקסטזה.
"זה כמו קסם ריין, אתה חייבת לנסות את זה!"
"לא!" היא קראה. "אתה שיכור! לאיון! אתה תיפול!"
לפתע הוא תפס בשתי כתפיה, ומשך אותה. היא הרגישה את הקרקע מחליקה מתחת לרגליה. לפתע היא הייתה מעבר לשפת הצוק, רגליה נאחזו בקושי באבן. היא הייתה אמורה להיות מבועטת, היא הייתה אמורה לרצות לצרוח, אבל במקום זה: היא הרגישה את לבה דופק כנגד חזה, את ההתרגשות מתפזרת בכל גופה, מעקצצת בקצות אצבעותיה. הכוכבים היו כל כך נוצצים על רקע שמי הלילה, כמו רסיסי זכוכית המפוזרים על בד שחור. האוויר היה צלול כמי מעיין, והריאות שלה התמלאו בו ללא קושי. בדיוק ההפך ממה שהיא הרגישה כשהיא פחדה. היא הרגישה חיה, כאילו היא באמת באמת שם. עד עכשיו היא הייתה מתה, ולפתע היא קמה לחיים. היא הרגישה קלה כמו מים. כל תנועה שלה הייתה מהירה וחדה, כל מחשבה שלה הייתה צלולה ופשוטה, וכל נשימה שלה הייתה עמוקה ומספקת.
הוא הפך אותה, עמוק מתחת לערפול, לאלכוהול, עיניו היו צלולות.
"אלוהים…" היא נשמה, האוויר היה רטוב ונקי. "אלוהים!"
היא פרצה בצחוק מלא התרגשות, צהלות אושר השתלבו בו. היא לא יכלה להפסיק, היא התרגשה יותר מהפעם בו אבא שלה הביא לה גור בהפתעה, יותר מכל הפעמים בהן היא חזרה לבסיס גם יחדיו. היא התרגשה כל כך שהיא לא הייתה מסוגלת להפסיק לצהול ולהתפתל ולצחוק, אפילו הצחוק שלה הרגיש צלול. היה לה כל כך קל להוציא אוויר.
"זה מדהים!" היא צחקה. "זה הדבר הכי מדהים בעולם!" היא צעקה את זה בכל כוחה. "זה כל כך מדהים! לאיון! אני- בחיים לא- בחיים שלי לא הרגשתי טוב כל כך!"
היא התנשפה, והביטה עמוק-עמוק אל עיניו.
לפתע שפתיו היו על שפתיה, ידיו עברו בשערה. היא הרגישה את הלב שלה משתולל, מתרחב כל כך שהיא פחדה שהוא יתפוצץ. לא, היא קיוותה שהוא יתפוצץ. ללאיון היה טעם של אלכוהול ושל ליים. השיער שלו היה ריחני ולח ונעים למגע. הזקן שלו שרט את עורה. פתאום הם לא עמדו יותר. הוא החזיק אותה מעליו. ידיו הגדולות והחמות החזיקו אותה במקומה, היא הרגישה כל כך איתנה כששתי הידיים האלה מחזיקות את גופה הרזה. היה לה חם פתאום, כל כך חם שהיא חשבה שהיא תמות. היא הורידה את מעיל השלג שלה, בתקווה שזה מה שיאיט את לבה השועט לפני שהוא ישבור את צלעותיה ויפרוץ החוצה. זה לא הספיק, היא פשטה גם את הסוודר ואת חולצת הפלנל. עד שידיו של לאיון נגעו רק בעור חשוף. הלב שלה רק המשיך להימתח ולקפץ ללא שליטה. היא כבר לא רצתה שהוא יעצור, היא לא פחדה שהוא יתפוצץ. היא לא חיפשה דרך להרגיע אותו, רק להשביע את רעבונו. רעב שגבר והלך ככל שהיא נתקלה ביותר עור חם. ידיו של לאיון היו גסות וגדולות, אך עדינות במגען יותר מכל ידיים אחרות שהיא אי פעם ראתה. הלב שלה השתגע כמו שועל מורעב, הוא התחנן לצאת מבית החזה שלה. הוא הטיח עצמו בצלעותיה כל כך חזק שזה כאב. אלכוהול וליים ולואיזה לימונית, טל ויער ותה קר, דשא בשעות הבוקר המוקדמות, עץ ברוש אבל מהסוג הקטן עם העלים השטוחים, וליים ואלכוהול ודשא וטל ולימון ולואיזה וגשם קיצי, שמש בוקר חמימה ותה קר וקיץ ולואיזה ואלכוהול וליים, לואיזה לימונית, היה לו ריח של לואיזה וטעם של לואיזה והוא נראה כמו הקיץ והריח כמו לימונים. חום וכוויות ואלכוהול וכאב אבל מהסוג הטוב, לא היה לה שמץ של מושג כמה זמן עבר עד שהיא מצאה את עצמה שכובה על שמיכת הצמר. היא הייתה שם קודם? או שלאיון פרש אותה? לא היה לה מושג. הקור חלף בה כמו גל. שוב ושוב ושוב. הוא חלחל אט אט אל תוך עצמותיה.
ואז, היא חשה בכתם של חום על זרועה. לאיון משך אותה לחיקו. הוא עטף אותה בחיבוקו החם. ומשהו אחר קרה לגוש הקטן והזוהר בתוך החזה שלה. הוא לא השתולל, הוא לא התרחב. הוא פשוט נח לו במקומו, חמים וזוהר, ושלח אדוות חמימות של אור לכל גופה.
"תתחתני איתי…" הוא לחש לאוזנה.
היא חייכה, למרות שהוא לא היה יכול לראות את זה.
"בסדר." היא אמרה. "נתחתן."
היא חיבקה אותו חזק יותר, והניחה לעצמה להירדם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
27 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך