היסודן האחרון 87- סודות אפלים וחברות אמת
זה היה בוקר יפה. הראשון מזה זמן רב. הגשם לקח הפסקה חטופה, והחליט להעניק ליושבי המחנה את הפינוק החמים של שמש אביב על פניהם. הכל נראה לפתע נעים, בטוח, כמו הקול המנחם של לאיון, אבל ויזואלי. ועל הכל.
נכון, היה ברור שייקח עוד זמן מה לפני שכל הכאוס הזה באמת ייפטר, אבל לפחות הוא מתחיל להתקרב לשם. אתמול סוף סוף, האוול חזר. הוא לא בוגד, הוא לא מראה כוונה ממשית למות מפציעותיו, וגם לא לברוח ליער לנצח עם ריין ושיין. רד אפילו ראתה אותו בארוחת הבוקר. למרות שהיא והוא היו כל דבר מלבד קרובים (והגילויים החדשים אודות השקרים שהוא סיפר לכולם במשך שנים לא ממש היטיבו עם הקשר שלהם) היא עדיין מצאה את העניין מרגיע. היא לא הייתה מוכנה כלל וכלל לאבד עוד אחד מהקולות המוכרים של חייה במחנה. מלבד זאת, עם השיפור במצבו של האוול, הגיע שיפור כללי במצב של כולם. ריין לא נראתה בשום מקום בבוקר, מה שבוודאי אומר שהיא חזרה לשגרת האימונים עם הקבוצה שלה. שיין והאוול רק טיילו ברוגע במחנה, ולמרות שהיא לא הצליחה לגלות מה בדיוק קרה ללאיון, הוא נראה משמעותית חיוור פחות וחייכן יותר משהיה אתמול. וכמובן, שדבר לא הרגיע אותה כמו החיוך של ג'יימס.
מאז שהשבוי הגיע הוא היה חסר מנוח, ואחרי מה שקרה לנייט- הוא ממש יצא מדעתו. תחילה רד חשבה שהוא פשוט לוקח את אובדן הסגן של ולנטיין באופן קשה מן הצפוי, אבל כאשר האוול חזר פצוע למחנה, היא הבינה שזה לא היה נייט לו ג'יימס דאג. הוא פשוט עמד במרפאה כשהאחיות טיפלו בהאוול ודיבר- כן, ממש דיבר, בקול רם, אבל רק לעצמו ובמהירות כה גבוהה עד שרד בקושי הצליחה להבין משהו. לפי המעט שהיא כן הבינה, זה היה נראה כאילו הוא רב עם מישהי. מישהי שלא מוכנה לדבר איתו. הוא גם ניסה ללא הפסקה לברוח אל היער, אבל כשרד המשיכה והמשיכה לעקוב אחריו- הוא וויתר. היא לא ממש הבינה את זה. נכון, לג'יימס והאוול תמיד היה מין חיבור מוזר שכזה של אנשים שמבינים בדברים כמו רוחות וכישופים ולהפחיד את כולם למוות, אבל זה מעולם לא היה נראה לה כמו קשר רגשי. כלומר, אפילו לא היה נדמה לה שהם מחבבים זה את זה במיוחד. אז מאיפה הגיעה החרדה הזו לשלומו? מיותר לציין, כמובן, שג'יימס לא היה נחוש לתת לה תשובה.
בכל מקרה, היא החליטה, זה לא משנה. עכשיו הכל בסדר, עכשיו הכל נגמר, עכשיו הגיע הזמן לארוחת צהריים.
היא העירה בעדינות את ג'יימס שנמנם בחיקה, לקחה את ידו ביד אחת, ובשנייה סידרה את את שערה הצייתן להפליא. הוא היה רך והריח כמו מים. זה מצא חן בעיניה.
יש אנשים שטענו שלמים אין ריח, זה תמיד נראה לה מוזר. זה כמו להגיד שאין להם צבע! להכל יש ריח, להכל יש צבע, אבל לא כולם יכולים להריח ולראות אותם, כנראה. לפחות לא כמו שרד יכלה. לא בכזה דיוק, כזה פירוט, כזו צבעוניות ויופי. גם דברים מכוערים היו יפים לדעתה, באופן פיוטי ומיוחד שכזה. למעשה, הם היו היפים ביותר לעיתים. כמו תיאו. כלומר, הוא לא היה מכוער! אבל ללא ספק פחות יפה לדעת הרוב מאשר, לדוגמא, האוול. אבל לא בעיניה האדומות כדם של רד… בעיניה הברק המרוגש שהאיר את עיניו של תיאו כאשר הוא סיפר את הסיפורים האהובים עליו היה יפה פי אלפי אלפים מכל מבט קפוא ומלכותי שהאוול היה מסוגל להעלות על פניו. כן, גם אם העיניים שלו כחולות ושל תיאו חומות. היא אף פעם לא הבינה מה כל כך מלהיב אנשים בעיניים כחולות בכל מקרה, הרי הם תמיד אמרו שכחול הוא הצבע של האויב- לא?
כאילו במחווה של עלבון טהור, עננים החלו לעבות את השמיים התכולים, ורגע השמש החמים והנדיר חלף.
"ירד גשם בקרוב." אמרה רד. ג'יימס לא ענה.
ליד המטבח, כצפוי, נאסף תור כאוטי לאוכל. היא חיפשה את ריין או אדם בתור (נער החתול היה אחד האנשים המעטים שג'יימס באמת שמח לאכול במחיצתם) אך מצאה רק את שיין, האוול והאחות שאת שמה רד שכחה. אליהם היא העדיפה שלא להתקרב, מתוך חשש לשמוע חלק משיחתם אשר לא נועד לאוזניה.
ג'יימס, ככל הנראה, לא היה שותף לחששותיה.
הוא משך אותה לכיוונם בצעד בטוח, עוקף ללא בושה את רוב התור. רד ניסתה למלמל התנצלויות לכל מי שנעץ בהם מבט מלוכלך, אבל באמת לא התחשק לה להסביר לכל אחד ואחד מהם למה היא סרה למרותו של ילד בן עשר.
הוא לקח אותה ממש אל תוך המעגל של שיין, אדוארד והאחות. שלושתם הביטו בו ובה במבט שמחיצתו תמיהה ומחיצתו הפתעה. ג'יימס שתק, כאילו הוא הגיע למסקנה שתפקידו במבצע בוצע. היא החליטה לשאול את מה שהוא בוודאי רוצה לדעת. אולי ככה הוא ייתן לה ללכת.
"שלום." היא חייכה אל האוול במבוכה. "איך… אממ… מה שלומך?"
האוול לא נראה כאילו הוא שמע אותה. הוא רק רחן מטה אל ג'יימס, כמו בציפייה למשהו מרתק שהילד אומר להגיד. הפרש הגבהים ביניהם עלה על חמישים סנטימטרים, כמעט כאילו היו שתי דמויות שצוירו על ידי ציירים שונים בתכלית.
"אדוארד, הבחורה הנחמדה שאלה אותך שאלה." העירה האחות בטון אימהי. האוול הזדקף לפתע.
"מה?"
"רק שאלתי… מה שלומך?"
"אה." הוא השיב, מעט מתוח. "אממ, בסדר. אני חושב."
ג'יימס הרים מבט עצבני לאיזור הכללי מאוד של פניו של האוול. הוא לא היה מסופק מהתשובה, ככל הנראה. אך התקדמות התור גזלה ממנו את ההזדמנות לקבל מידע נוסף. תוך זמן קצר לכולם היה נזיד, ורד וג'יימס התרחקו מהסועדים האחרים- מוצאים סלע נחמד ומרוחק לשבת עליו.
"השמיים אפורים שוב, מן אפור עמוק ומאיים שכזה." רד אמרה. ג'יימס הנהן כמבין דבר, נהנה מהתיאור של מה שנבצר ממנו לראות בעצמו.
"והאוול כבר לא חיוור כל כך. כלומר, הוא חיוור תמיד, אבל לא כמו אתמול. זה טוב, נכון?"
ג'יימס הנהן שוב, וחפר מעט עמוק יותר בנזיד שלו, כנראה בחיפוש אחרי פיסות בשר.
"אתה מחבב את האוול?"
לחוזה העתידות הצעיר נמאס להנהן, הוא פשוט כרסם את הבשר שלו בשקט. רד נאנחה.
"אני פשוט לא מבינה מאיפה מגיע היחס הזה פתאום. זה האוול, אתה מכיר אותו כבר כמה שנים, למה רק עכשיו הוא הפך למעניין כל כך?"
"אדוארד." ג'יימס לחש בקולו העדין והשליו. "לא האוול."
ומכאן רד ויתרה על הניסיונות לדובב את ג'יימס.
שארית היום חלפה בעצלתיים. אחר הצהריים היא הייתה אמורה לעזור לתפור חולצות מדים אדומות למגויסים החדשים, אבל לבסוף מצאה את עצמה מצרה כמה חולצות למידותיו של ג'יימס. עד כה הוא התעקש ללבוש את בגדיו השחורים-לבנים ברובם, וכבר שאלו אותה שאלה לא נעימה או שתיים בנושא. התגובות היו הרבה פחות חמורות לאור העובדה שלג'יימס אין באמת מושג איזה צבע זה אדום, ועדיין; להסתובב ללא סממן שייכות כלשהו להמהפכה היה דבר לא מקובל לעשות. אפילו לסנואו הייתה מטפחת אדומה קשורה סביב צווארו, אם כי רד שקלה להוריד אותה אחרי שג'יימס השתמש בה כדי לרכוב עליו כמו על שור זועם.
"שלום."
הקול הרך, המתוק, העיר אותה מהריכוז העמוק בו שקעה. היא הרימה מבט מעט חרד- רק כדי שיהפוך מיד לחיוך. כשהיא ישבה על הרצפה, לאיון העומד נראה אפילו יותר ענק. אבל זה לא הפחיד אותה, להפך, זה השרה עליה תחושת ביטחון נעימה.
"שלום." היא השיבה, וסיימה את התפר האחרון שיחזיק את החולצה, מניחה אותה יחד עם האחרות: בחיקו של ג'יימס ששיחק בכדור שלא באמת נמצא שם.
לאיון התיישב מולה בשילוב רגליים, שעון מעט קדימה, כאילו הוא לא רוצה לפספס מילה שהיא תוציא.
"את יודעת לתפור?"
היא הנהנה. "סבתא שלי לימדה אותי כשהייתי ילדה, ולפני שבועיים קיבלתי קורס רענון מהאישה שאחראית על הייצור של המדים."
"תמיד אהבתי תפירה." לאיון צחקק. "טוב, תמיד אהבתי להסתכל על אנשים תופרים, הידיים הענקיות שלי בחיים לא היו מצליחות להכניס חוט למחט, אבל להסתכל על כל התהליך בו מישהי לוקחת כלום והופכת אותו למשהו? זה פשוט מדהים. אני לא חושב שאף אחד מעריך את זה מספיק."
רד הסמיקה קלות, וחייכה. לאיון תמיד ידע איך לשמח אותה, לגרום לה להרגיש בעלת ערך. כמו חבר טוב, וקצת אח גדול וקצת מורה, וגם מעט מעט כמו ילד. כאילו היא האדם החביב עליו היום, והוא לא היה רוצה להיות בשום מקום אחר יותר משהוא רוצה להיות שם. איתה. המנהיג של כל צבא המהפכה כולו, האיש שקם בבוקר ואמר לעצמו: אני רוצה לשנות את העולם, מתרשם עד עמקי נשמתו מיכולת התפירה הבינוניות למדי שלה.
אולי הוא גרם לכולם להרגיש ככה, אולי זה פשוט חלק מהאופי שלו, אבל לא היה לה אכפת.
"בכל מקרה, רד, רציתי לדבר איתך על משהו. את האמת, שרציתי לדבר /אתכם/ על משהו."
הוא לכסן מבט אל עבר ג'יימס השקוע במשחקו.
רד בחנה אותו במשך כמה שניות, ואז חזרה אל לאיון.
"אתה יכול לדבר. הוא יגיב אם זה יעניין אותו יותר מהכדור."
לאיון הביט בג'יימס שוב.
"רד… הוא לא מחזיק שום כדור…"
היא משכה בכתפיה בנונשלנטיות, משועשעת מהמבט המוטרד קלות על פניו של לאיון.
"אה… בסדר. אני מניח." הוא כחכח בגרונו, והתקרב אליה מעט. "את בטח יודעת שאנחנו חווים תקופה… מסעירה, מבחינת המאבק שלנו. יש לנו כמה הזדמנויות נדירות לעשות דברים מדהימים, אבל… זה אומר שיש לנו גם כמה הזדמנויות לפשל. ואני כאן בגלל שאני רוצה לבקש את עזרתכם בלהקטין את הסיכוי שנפשל באופן ממש, ממש רע."
רד הנהנה באיטיות. "בסדר… אני מבינה, אבל איך אני יכולה לעזור במשהו כזה?"
"רד, את צוחקת? את הגשר היחיד בינינו לבין אחד האנשים הכי מוכשרים שחיים כרגע! במה כבר לא תוכלי לעזור?"
היא חייכה קצת. לאיון ממש גרם לזה להישמע כאילו הקשר שלה ושל ג'יימס קשור באיזה כישרון שיש לה, ולמרות שזה נשמע קצת טיפשי, זה שימח אותה. מצד שני, כל הסיפור הזה הריח כמו משהו שג'יימס עשוי לא לחבב במיוחד. וזה הדאיג אותה.
"מה בדיוק אתה רוצה שהוא יעשה?" הוא שאלה, בחשדנות מסוימת. לאיון חייך חיוך מרגיע.
"אני בסך הכל מבקש ש\אתם\ תעשו מה שאתם יכולים. אני יודע שג'יימס לא ממש יכול או מתכוון לקבל פקודות, במיוחד לא ממני… ולכן כל מה שאני אומר הוא: כל פיסת מידע שאולי תגלו באמצעות הדרכים שלכם, כל עצה או בקשה או רעיון למשהו שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע אסונות כמו מה שקרה לנייט, אני פה. אני רוצה לשמוע אתכם. תבואו למשרד שלי, אני מבטיח לזרוק את כל הניירת מהחלון ולהקשיב לכל מילה שיש לכם להגיד לי. שיש לך להגיד לי. אני יודע שאת יכולה לעזור הרבה יותר משנדמה לך, ואני יודע שאת רוצה לעשות כל מה שאת יכולה. כמה שתפירה זה מדהים, זאת אומרת."
סומק אדמדם הציף את פניה של רד, תואם לעיניים שלה ולבגדים של לאיון ולשאריות הבדים שנערמו על ברכיה.
"טריסטיאן קסטור אלכסנדר הוא אייל אציל." הקול של ג'יימס נשמע כמו לבלוב של סחלב שחור. יפייפה ומיוחד, מעורר יראה. "וכאחד שכזה, הוא לא ישבר. לא תחת כאב ועוצמה. לא ברעש ויללות. לא בצורה בה אתה נשברת."
היה אפשר לראות איך כל שריר בגופו של לאיון מוכה קרח.
"זו העצה שלי לך. עליך למצוא דרך אחרת להשיג ממנו את מבוקשך, ועליך לעשות את זה בעזרת אילו שבאמת מבינים. אילו שמבינים את טריסטיאן, אילו שמבינים את המשמעות של להישבר, ואילו שמבינים את המשמעות של לא."
"אני לא סיפרתי להם כלום, בכל החקירה הזו. אני שתקתי." לאיון אמר בתכיפות, כאילו הוא לא מסוגל לסבול את הזלזול הזה. לא היה זכר לחביבות והרוגע המגוננים שנראו כמו הדבר היחיד שקיים בתוכו לפני שניות מספר.
"זהו לא סוג השבירה עליו אני מדבר."
ג'יימס קם, והלך משם ברוגע. מקפיץ את הכדור הדימיוני שלו, ומשאיר את לאיון המום עד העצם.
"אני כל כך מצטערת, אני חייבת ללכת אחריו."
רד תפסה את החולצות החדשות שהצרה, ורצה ריצה קלה כדי להדביק את הפער שהילד הספיק לפעור בינתיים. היא רצתה לנזוף בו. אי-החיבה שלו למנהיג המהפכה לא הייתה חדשות מסעירות, הוא שנא אותו שנאת מוות מאז הפעם בה הוא קרא לו "ג'ימי", אבל זה כבר היה גבול חדש אליו הם טרם הגיעו, הגבול בין מעשה קונדס לאכזריות לשמה.
"זה לא משהו שאתה יכול להגיד למישהו שבילה חודש במרתפים של הארמון, ג'יימס." היא קיוותה להישמע פחות נוזפת, אבל עדיין עמדה מאחורי המילים שלה. לאיון קרא לה גשר. היא מסוגלת לעשות את זה.
ג'יימס גיחך.
"כמובן שאני יכול. אני ביליתי נצח נצחים במרתפים של הארמון." הוא אמר, כמעט בקלילות, ואז יצא מהמערה בצעד חד שהבהיר שאין לו שום כוונה לתת לה לעקוב אחריו. היא נשארה מאחור, כרגיל, עם יותר שאלות מתשובות ולסת שמוטה.
***
זה עומד להיות יום טוב.
זו המחשבה הראשונה שעולה בראש שלי כשאני מתעורר, כרגיל, קצת לפני הזריחה. אבל באופן לא רגיל בכלל, האוול לא התעורר לפני. הוא פשוט שוכב שם, על הגב, בפנים חתומות. הנשימות שלו ארוכות ויציבות, ומשמיעות צליל שריקה חרישי כשהן עוברות בחריץ הדקיק בין השפתיים הדקות שלו. למשך כמה רגעים אני פשוט שוכב שם, מסתכל עליו ונהנה מהצליל הזה. הצליל שאומר שהוא נושם, שהוא חי, שהוא פה. אני מסתכל על העוויתות המזעריות של העפעפיים שלו, על שברירי ההבעה שרומזים על החלומות שהוא בוודאות חולם עכשיו. אני מקווה שהם חלומות טובים, למרות שברור לי שהסיכוי לזה לא גבוה.
פתאום אני ממש מבין את ריין. אם הייתי יודע שהוא לא יבעט בי למוות ברגע שעיניו יפתחו, גם אני הייתי מחבק את האוול עכשיו. מניח את הראש שלי על החזה שלו, מקשיב ללב שלו פועם ונהנה עד עמקי נשמתי מהעובדה שהחבר הכי טוב שלי חי. ולא אכפת לי מי אבא או סבא שלו, ולא אכפת לי שהוא רצה לקחת אותנו מהמחנה, ולא אכפת לי מהצורה בה צרחנו אחד על השני אתמול. הוא החבר הכי טוב שלי וזה לא עומד להשתנות.
כשהוא יתעורר, אני מחליט, אני אבקש לחבק אותו. הוא כבר הרשה לי לעשות את זה בעבר, ואפילו יזם חיבוק בעצמו פעם אחת. וריין בדיוק בילתה שתים-עשרה שעות מכורבלת עליו, כשהוא חסר הכרה. ועירום. עירום! הוא יהיה בסדר עם זה שאני אחבק אותו, אני בטוח. אולי הוא אפילו יהנה מזה, אפילו יחבק חזרה. אולי הוא גם רוצה את החיבוק שלי, אבל פשוט חשש לבקש.
זה לא יהיה מפתיע אם זה המקרה. הייתה לנו חתיכת שיחה אתמול… כלומר, היה טוב לשמוע סוף סוף קצת תשובות, אבל אילו לא ממש היו התשובות שקיוויתי לשמוע. הוא אמר דברים, הוא הראה לי דברים, דברים שבחיים שלי לא ראיתי או שמעתי דברים דומים להם. לא כל התגובות שלי היו טובות, ולא כל התגובות שלו לתגובות שלי היו טובות… ובאופן כללי, כל הדבר הזה היה מאוד, מאוד לא טוב. רציתי ללמוד עליו… אבל לא ככה. לא בצרחות וזעם והלם. לא רציתי שהוא יגיד לי דברים כדי לזעזע אותי, רציתי שהוא יגיד אותם בגלל שהוא בוטח בי. אבל זה לא משנה עכשיו, אני מניח. מה שנאמר כבר נאמר, והמילים ישארו חרוטות במוח שלי… ממש ליד התמונה שלו שבור ופצוע בראש המצוקים, וצליל היבבות שהוא משמיע מתוך שינה.
כאילו הוא שמע את המחשבות שלי, גופו של האוול נתקף עוויתות קטנות, שברירי ההבעה על פניו מתחילים להתגבש, ואני קובר את פני בכמה שיותר שמיכות.
אני לא רוצה לשמוע אותו צורח, לראות אותו נלחם בסיוטים שלו ומפסיד פעם נוספת, אבל אני לא רוצה לעזוב אותו. כשהוא מתעורר יש לו את כמה השניות האלה של בהלה, כשהוא לא בטוח לחלוטין מה חלום ומה מציאות. בפעמים המעטות בהן אני מתעורר לפניו, אני מקפיד להיות שם בשניות האלה. נראה לי שזה עוזר, אבל אני לא לחלוטין בטוח למי.
היבבות שלו נשמעות אומללות מהרגיל, עם כי פחות מפוחדות. אני לא יודע מה אני חושב על זה. בכל מקרה, הוא לא אומר מילים. רק מזדקף בפתאומיות, עיניו קרועות לרווחה ונשימותיו מהירות. הוא מביט בי, ואז מתרכך קלות.
"אתה כאן…" הוא ממלמל בהקלה, וצונח חזרה לשכיבה. אני צונח לצידו.
"איפה עוד אני אהיה?"
הוא צוחק צחוק עייף מעט, ומתהפך על צידו; פניו לכיווני. הלסת שלו צרה, האף נשרי והעיניים גדולות. בעבר הייתי יכול פשוט להסתכל עליו במשך שעות ולחשוב על כמה יפה הוא, אבל עכשיו קשה לי לראות בפניו משהו שאינו דימיון מעורר חלחלה לטריסטיאן.
"אתה בסדר?" הוא שואל. אני מהנהן לפני שאני מספיק לחשוב על זה. האוול לא נראה משוכנע.
"זה יהיה מובן אם אתה לא, שמעת כמה דברים… מורכבים, אתמול. ואני יודע שאני לא ממש האדם החביב עליך כרגע… כלומר, אם יש לך… אה… אם אתה צריך משהו, משהו שיעזור לך להסתדר עם כל… המידע הזה, אז אולי…. אה… אולי אני יכול לעזור." הוא נראה נבוך מעט, כאילו הוא כבר שכח איך לעשות את הדברים האלה. אני מחייך.
"אני יכול לחבק אותך?"
"אה, מה?"
"לחבק אותך. זה מאוד מאוד יעזור, לכל הדברים שאמרת."
האוול ממצמץ באיטיות, כאילו הוא לא בטוח אם הוא שמע אותי נכון. ואז, הוא מחייך חיוך עקום.
"ואני כבר חשבתי שהתקשחת קצת, ילדון." הוא מצחקק, אבל פורש את זרועותיו בהזמנה. אני נשכב ביניהן, גבי מופנה אליו, וסוגר את ידיו סביבי. אני לא יכול לראות את פניו, אבל עדיין יודע בוודאות שהן סמוקות לחלוטין. הוא לא רגיל לזה, וגם אני לא. אבל אולי זה רק עושה את זה נחמד יותר.
אחרי כמה שניות אני חושב שהוא כנראה מצפה שאני אזוז עכשיו, ומחליט שכל עוד הוא ייתן לי להיות קרוב אליו, אני אשאר. והוא נותן לי. הוא נותן לי להישאר שם, בחיבוק הגדול והעוטף שלו (כנראה שכל חיבוק ממישהו בגודל שלו הוא עוטף) הרבה מאוד זמן. מספיק זמן בשביל שאני ארדם, אתעורר, ואגיע לסף שינה בפעם השנייה. ורק אז, הוא מדבר.
"תודה שאתה נשאר איתי." הקול שלו חרישי, כאילו הוא לא בטוח אם הוא רוצה שאני אשמע.
"תודה שאתה נותן לי."
ואז אני מתחפר אפילו עמוק יותר בחיבוק, וחושב לעצמי שלמרות שאתמול הוא סיפר לי על הצלקת שלו רק מתוך כעס, החיבוק הזה מראה הרבה יותר אמון בשבילו מאשר כל פיסת מידע שבעולם. וזה, בסופו של דבר, כל מה שרציתי ממנו. לא?
בפעם הבאה בה אני מתעורר, אני מרגיש את החיסרון הזה במשהו סביבי לפני שאני יודע בכלל שהמשהו הזה אמור להיות האוול. אני מזדקף, כמו שהוא עושה כשהוא מתעורר מסיוט, ורואה אותו יושב במרחק של לא יותר משני צעדים ממני. הוא מחטט מעט בתיק הקטן שלו, ואז, למרבה ההפתעה,
הוא פושט את החולצה שלו.
ואז הוא מקפל אותה.
ומניח אותה בצד.
ולובש אחת אחרת.
ואז, תאמינו או לא, הוא לובש גם צעיף.
ואז הוא מסתובב אלי, ומחייך אלי חיוך סתמי כזה. כאילו הוא לא כרגע נתן לי לראות סתם ככה משהו שהוא בילה שנה וחצי בלהסתיר ממני גם במחיר של בעיטות שוברות-צלעות ומזעזעות-מוח. הוא פשוט החליף את החולצה שלו, כאן, במערה, לידי. ואז הוא ראה שראיתי אותו, והוא חייך אלי. הוא אפילו לא השתנק, הוא פשוט חייך אלי. הוא, חייך, אלי.
ועכשיו הוא גם צוחק עלי.
"איקרו, אתה ראית אותי עירום לחלוטין שלשום. כבר אין לי סיבה לא לא להחליף חולצה מולך."
אני מגחך. "רגע, תן לי לנחש, העידן של ההרגל הזה נגמר?"
ועכשיו הוא צוחק חזק יותר. לא יצא לי לראות את הצחוק הגדול הזה זמן מה, האחד שגורם לו להיראות כמו ילד קטן, הוא היה חסר לי.
"יש לי רעיון, אולי נלך לחפש את ריין?" אני מציע, בתקווה למשוך עוד את הלחיים הסמוקות והחיוכים האלה עוד קצת. הוא נד בראשו לשלילה באיטיות. "ריין באימון עם הקבוצה שלה כבר לפחות שלוש שעות."
"לא היא לא, איידן מחליף אותה. זה למה אני פה ולא מתאמן."
האוול מגחך, ונעמד. פורע את שערי בחיבה.
"זו ריין." הוא אומר בפשטות, ולפתע ברור לי שהיא קמה היום, כרגיל, שעה לפני הזריחה ויצאה לאימון. למה? בגלל שהיא מסוגלת. והיא ריין.
המחשבה על הדברים שהיא תעולל לי אם אני באמת מפסיד אימון שלה ברגעים אלה ממש מקפיאה את הדם שלי, אבל צחוק נוסף מאת האוול מרגיע אותי במעט.
אחרי שהוא מבטיח לשמש כמגן אנושי במידה וניתקל בריין, שנינו יוצאים מהמערה. באופן לא מפתיע פספסנו את הזריחה, והסלע המבודד עליו אנחנו יושבים לרוב כדי לראות אותה משמש כעת לייבוש כביסה בשמש. גם השמש הייתה חסרה לי.
במקום זאת, אנחנו עולים למצוקים, וצועדים על שפת היער למשך זמן מה. כאשר אנחנו נתקלים בשוחה המפוחמת שהאוול השאיר מאחוריו כאשר התרסק אתמול בזריחה, הוא נרתע קלות.
"אני עשיתי את זה?" הוא שואל, כמו מישהו שיודע את התשובה אך לא מצליח לעכל אותה. אני שותק, ולאט לאט גיחוך מתחיל להתגלגל אל האוויר, גיחוך שהופך לעוד דקה או שתיים של צחוק גדול. קצת המום, קצת שמח, קצת מעורפל. כמו שצחוק צריך להיות. הוא מתיישב בתוך השוחה, בוחן ארוכות נוצות שנשרו ומתפעל מהעומק שלה.
"אני תמיד שוכח כמה גדול אני נהיה. זה כל כך מוזר, אני לא מרגיש גדול." הוא אומר, ונשכב בתוך הקרע הזה באדמה. משהו בצורה ובעומק הולמים את גופו האנושי, למרות שהם נחרטו בדמותו של משהו אחר.
"אם אתה לא מרגיש גדול כשאתה משתנה, אז איך אתה מרגיש?"
אני מתיישב לידו. הוא עוצם את עיניו, מתרפק על חום השמש.
"אני מרגיש כמו עצמי, אבל חזק. חזק מידי. כאילו אם רק אתן לעצמי לאבד שליטה, אני אהיה מסוגל לעשות הכל. אני אעשה הכל, ואף אחד, גם לא אני, יהיה מסוגל לעצור אותי." הוא מביט בי. "אתה יודע, אתה בטח מרגיש ככה כל הזמן."
"מה? לא, בכלל בכלל בכלל לא. אני לא מסוגל לעשות הכל, אני בקושי מסוגל לשרוד את האימונים של ריין."
הוא צוחק, אבל הפעם הצחוק פחות מוצא חן בעיני. הוא מרגיש כמעט… לעגני.
"אתה יכול להרוג אותי בהנפת אצבע, איקרו. בכל כך הרבה דרכים שזה כמעט יפייפה. אז מה אם אתה לא יכול לעשות שלוש מאות שכיבות שמיכה? אני לא יכול לעשות אחת."
הוא נעמד בקלילות, ומציע לי יד תומכת. אני קם בלעדיה. כשהוא עומד שם, השמש מנצנצת מאחוריו והשיער שלו מתנופף בבריזה הקלילה, אני לא יכול שלא לחשוב… אני יכול לנצח אותו בקרב? רק ברמה התיאורטית כמובן, האם אני באמת יותר חזק ממנו? המוח אומר שכן, הלב אומר שלא. אני מחליט שאני מעדיף לא לחשוב על זה.
בהמשך הטיול שלנו, השיחה הקולחת מתקדמת לשלל סיפורים ואגדות שהוא מתייג תחת הכותרת "דברים שיש לומר מול אח בוערת, כאשר סופת שלגים משתוללת בחוץ". הוא מספר לי על חיות עם פרווה עבה וקרניים במקומים בלתי-צפויים, ואז כותב במקל על האדמה אותיות בלתי מוכרות ומלמד אותי את הצלילים שלהן.
"זה שיר." הוא מסביר. "רואה? אה לה טורנו קרה'נה ק'ואן, זה אומר 'הוא אשר נולד מתוך השלג'. הייתי משמיע לך את הלחן, אם היה פה משהו לנגן עליו…"
"אתה מנגן?" אני שואל בהתלהבות מתפרצת. הוא מושך בכתפיו. "ובכן, קצת. אבל אני לא טוב במיוחד ואין לי שום כלי. בכל מקרה, בנוגע לאות הזו,"
"על מה אתה יודע לנגן? אני אמצא לך משהו!" אני כמעט ומזנק ממקומי. אין דבר בעולם שנשמע לי יותר מדהים מאשר להקשיב למוזיקה של האוול.
"אה, ובכן, פסנתר, בעיקרון… אבל אני יכול להסתדר גם עם פרקה'ונה."
"פרקה'ונה?"
"אה, מקל ארוך כזה. עם חורים."
"אתה מתכוון לחליל?"
הוא מושך בכתפיו שוב. "אני מניח שאפשר לקרוא לזה ככה."
במשך כחצי שעה אנחנו מסתובבים במחנה בחיפוש אחר חליל, אבל רוב האנשים מסלקים אותנו לפני שאנחנו מספיקים לשאול אותם משהו. אני אומר שזה כנראה עדיין מוקדם מידי בשבילם, אבל האוול רק מחייך חיוך קודר, ומציין שהבוקר לא נוטה לגרום לאנשים אקראיים לקרוא לו "בוגד".
כאשר אנחנו (אני) מציקים קצת יותר מידי לבחור אדמוני בשם ביל, הוא זורק עלינו צלחת פח ואומר לי ללכת להכין חליל מזורגג מאבן או משהו ולהפסיק להציק לו. אנחנו מגיע למסקנה שזה רעיון לא רע בכלל, מחזירים לביל את הצלחת שלו והולכים למצוא עוד פיסה של שמש.
את חמשת החלילים הראשונים שאני מכין, האוול זורק הצידה תוך אמירות כמו "שכחת פיה, שיין." או "זה צריך להיות חלול, שיין." אבל אחר כך, הוא מבהיר ביותר פירוט את ההגדרה שלו לכלי נגינה, ואני מצליח ליצור משהו שעובר את הביקורת הקפדנית. הוא משמיע לי את המנגינה של השיר ההוא, ואני אפילו מצליח לשיר איתו, בלי לזייף יותר מידי. או… ככה אני חושב, עד שהוא מבקש שאני אפסיק. אני לא מפסיק, אז הוא עובר לנגן משהו שאת המילים שלו שאני לא מכיר. וכשזה לא עוצר אותי, הוא לוקח הפסקה קטנה.
"אימא שלי לימדה אותי לנגן על… "חליל", וכשאבא שלי גילה, הוא החליט שהוא ילמד אותי פסנתר בגלל שזה 'דבר הולם יותר עבור נסיך'. הייתי די רע בשניהם, אבל בגלל שאבא שלי ממש התעקש על עניין הפסנתר, התאמנתי עליו הרבה יותר." הוא מספר, ומוסיף ניגון קטן בסוף. "אני מתאמן עד היום."
אולי אני רק מדמיין את מה שאני רוצה לראות, אבל נדמה לי שהוא שמח שהוא יכול סוף סוף לחלוק איתי דברים שכאלה.
"רגע," אני אומר. "אמרת שאין לך כלי. איך אתה מתאמן עד היום?"
הוא מצחקק. "אבחנה טובה, אולי בכל זאת למדת ממני משהו… אין לי כלי \כאן\. בבקתה יש פסנתר. אחד מוצלח, אפילו."
"לא ראיתי שם פסנתר…"
"זה בגלל שהוא נמצא בחדר השינה." הוא מלכסן אלי מבט ערמומי ומשועשע. "ולשם, אפילו ריין לא נכנסת…"
ואז, הוא פשוט מתחיל לנגן שוב. כהרגלו, משאיר אותי להתבשל בסקרנות של עצמי. אני מקשיב לניגונים הפשוטים-אך-מוזרים שלו, וחושב לעצמי שלא אכפת לי מי אבא או סבא שלו, או מחלילים או פסנתרים או סודות או בגידות, או מכל הריבים שהיו לנו וכל הריבים שעוד יהיו. האוול הוא חבר שלי, וזה שווה הרבה יותר מכל פיסת מידע שהוא עוד עשוי לחשוף.
תגובות (0)