הכובען- פרק אחד :)

פרק אחד-

האיש עם המגבעת.
זה כבר הלילה השלישי מאז הגעתה של אליס שבו היא חולמת על אותו איש בעל שיער זהוב העוטה על ראשו מגבעת ומביט ישירות אל תוך עיניה
בכל לילה החלום מתחיל כאשר היא נמצאת במנהרה רחבת ידיים, הולכת בלי לדעת לאן, היא אינה שולטת ברגליה וחושיה מסברים לציית לה.
לאחר שהיא חולפת על פניה המנהרה הרחבה היא מוצאת את עצמה זוחלת על ארבע גפיה בחלל קטן וחשוך הרבה יותר.
לאחר שהיא עוברת את החלל הקטן היא מוצאת את עצמה בחדר עגול ומואר היטב, החדר ריק תחילה אחר לאחר מצמוץ אחד בלבד מופיעה בחדר מעמד ועליו ספר עבה בעל כריכת עור. היא נעמדת על רגליה ומתקדמת על הספר, כשהיא משפילה אליו את מבטה ופותחת אותו היא מגלה שהוא ריק לגמרי, דפיו של הספר צהובים ומקומטים אך לא כתובה בהם אפילו מילה אחת.
היא מרמה את מבטה אל החדר ולהפתעתה מגלה שלפניה ניצב האיש עם המגבעת, מישר לילה מבט כחול כשחיוך משועשע מרוח אל שפתיו.

***

אליס עברה לכפר 'גרסטון' לפני שלושה ימים, לגור אצל הדודה האהובה שלה, לורה.
הנסיבות אומנם לא היו נעימות במיוחד אבל אליס שמחה על המעבר, היה משהו בכפר שגרם לה להרגיש נינוחה, משהו בדודה לורה שגרם לה להרגיש בטוחה.
אבל מאז אותו אחר צהריים שבו ירדה מהאוטובוס והניחה את רגלה על אדמת הכפר נראה שהחלום המוזר על האיש בעל המגבעת מסרב להניח לה.
"אני לא יודעת מה לעשות, לורי." אמרה לדודתה בחולמניות בארוחת הבוקר.
"אומרים שחלומות הם מסרים מהתת-מודע." השיבה לורי, היא קראה ספר עם כרירה רכה לבנה ועליו הכיתוב "תולדות האומנות מהרנסנס ועד העת המודרנית." ואפילו לא טרחה להרים את מבטה אל אליס.
"מה חלום על גבר במגבעת יכול לומר לי?" שאלה אליס וציירה באצבעה על השולחן, נהנית מקרניי השמש שחודרות דרך החלון במטבח ונוחתות ישר על כתפיה.
"שאת צריכה למצוא חבר?" ענתה לורה בעוקצנות והניחה את הספר על השולחן.
אליס צחקה, היא לא הייתה מעוניינת בחיי האהב כרגע, בייחוד לא כשהייתה עדה לתהליך הגירושים המפרך של הוריה, מה הטעם למצוא אהבה עם היא אובדת מהר כל כך.
"אני לא חושבת שזה העניין," היא נאנחה לאחר שתם לו התקף הצחוק. "בכל מקרה, מה התוכניות שלך להיום?" שאלה בחיוך.
"התכוונתי לנסוע אל העיק, יש לי רעיון עבודה בחנות למוצרי אומנות," היא חייכה. "אני מניחה שאת לא רוצה לחזור אל העיק בזמן הקרוב." הבינה לורה לפי הבעת פניה של אליס שהייתה מהולה בסלידה וגועל.
"צודקת לגמרי." ענתה אליס וניערה את ראשה בביטול.
"אז את יכולה להישאר כאן, להסתובב קצת החוץ ולהכיר את האזור, להכיר אנשים…" אמרה לורה בנימה מלאת משמעות והרימה את גבותיה הדקיקות מעלה ומטה.
"אני לא צריכה חבר!" צחקה אליס ועלתה בחזרה אל חדרה כדי לנעול את נעליה.