המטה – פרק 2

"תשמור על עצמך, בן," אמר אביו של אלן. מילים ריקות. אילו רק היה מסוגל לומר לאלן כמה הוא אוהב אותו. אם היה יכול להסביר לו, ולהודות גם בפני עצמו, שייתכן כי לעולם לא יראה את בנו ואת אושיון יותר. אילו היה קצת פחות עצור, אילו… מילים ריקות. רונד עלה על סוסו, ואלן, למרות שרצה להיפרד, לא יכול היה לדבר. אביו בעט בשוקי הסוס, שהחל לדהור במהירות אל עבר השערים של אושיון. אלן עמד בפתח ביתם, והסתכל בסוס ובאיש שעל גבו עד שנפתחו השערים, והסוס הדוהר נעלם באופק. הוא פנה והסתובב אל עבר ביתו, מוכן לארוז תיק ולצאת אל בית משפחת אלור, כאשר ראה בזווית עינו את הסוס המבריק של אביו דוהר חזרה. הוא קפא במקום, והסתכל, לא מאמין, בשערי אושיון הנפתחים. אלן צפה בסוס הנאה עושה את דרכו אל הבית בקצה מטע הזיתים. רק כשהסוס יצא מסבך העצים שבמטע והתקרב אל אלן, במרחק כעשרים צעדים, ראה אלן להפתעתו כי האיש הרוכב על גב הסוס לא היה גבוה ונאה כאביו. היה זה איש זקן, לבוש גלימות כחולות ארוכות. הוא החזיק מטה מוזר, ואלן גילה, למרות המוזרות שבדבר, כי האיש כלל אינו יושב על אוכף. הוא הבין לתדהמתו, כי הזקן המוזר היה אחד הדברים הנדירים שהיו רצויים באושיון עוד פחות ממלכת רולגארד, או מקנדר מהלך חופשי. הזקן המוזר היה קוסם. קוסם אמיתי, כמו אלה שהופיעו בסיפורים שאימו נהגה לספר לו לפני השינה.
"שלום", אמר הזקן בקול חביב, "יש לי הכבוד לדבר עם אלן בן רונד?"
"שלום". אמר אלן, "כן, זה אני." הוא לא ידע מה היה הטירוף שגרם לו לחשוף את שמו בפני קוסם.
"ובכן, אלן, נעים להכיר אותך". הוא הושיט את ידו ללחיצת יד וירד מהסוס. אלן היסס מעט ואז הושיט את ידו גם הוא. הוא זכר את המשפט שאביו תמיד היה אומר, 'כאשר האוייב רחוק, הוא יכול לירות עליך חץ, וכשהוא קרוב אתה יכול להכות אותו קודם', או כפי שאימו נהגה להגיד, 'בקיצור, שמור את אוייביך קרוב', כי באמת היו במשפט הזה כמה דברים לא הגיוניים. אמו תמיד נהגה לקצר משפטים למילים אחדות. היא אף פעם לא הבינה למה בעלה מדבר כל כך הרבה כדי להביע רעיון פשוט.
"נעים להכיר גם אותך, אדון…. ?" אלן פנה בשאלה אל הזקן על הסוס.
"קרא לי ארווין, נערי", הוא ענה.
"נעים להכיר גם אותך, ארווין אדוני," אלן חזר.
"לא." ענה הזקן, מופתע מעט, "קרא לי ארווין. בלי אדוני, ובלי אדון. מעולם לא סבלתי את כל גינוני הטקס הטיפשיים הללו. לעיתים הם נחוצים, נכון, אך אין כל סיבה לקרוא לי כעת 'אדוני'."
אלן כל כך שמח שהוא סוף סוף פוגש מבוגר שחושב כמוהו, עד שהחל לפקפק בהיותו קוסם. "תשמע, אה – ארווין, אמא שלי, היא לא רוצה שאני אסתובב מחוץ לבית ואדבר עם זרים." הוא החליט להזהר, והעדיף לוותר על פגישה עם הזקן, שנראה חביב למדי, כשנזכר בסיפורים על האנשים שהתלוו למסעות של קוסמים שנראו להם נחמדים. אף אחד מהם לא חזר, וסיפרו שהם הולכים לטירת הקסם, שם הם משרתים את הקוסמים.
"לא נכון." קבע הזקן. ובחוסר רגישות מדהים הוא הוסיף, "אמא שלך נפטרה לפני ארבע שנים. הסיבה היחידה שאתה אומר זאת היא שאתה מפחד."
עכשיו אלן היה בטוח שהזקן הוא קוסם. אף אחד אחר לא יכול לדעת זאת, אלא אם הוא גר בכפר. "מה? למה לי לפחד?" אלן ניסה להסתיר את הפחד שהרגיש.
הזקן התעלם. "אתה בטח תוהה מדוע באתי לכאן. מדוע אני מחפש אותך." אלן החל לסגת אל כיוון הבית, מוכן להכנס לתוכו ולנעול את הדלת ברגע שהקוסם יראה את כוונתו האמיתית. ארווין החל להתקדם גם הוא. "יש לי הצעה, שהייתי רוצה לדון בה במקום בו לא יוכלו לצוטט לנו. אני חושב שזהו ביתך, נכון?" הוא הצביע על הבית שאליו נסוג אלן. אלן המבוהל החל לרוץ אל עבר הבית, וכאשר נעל את הדלת גילה שארווין כבר היה בפנים. הוא פנה אל הדלת, אבל נותר חסר אונים כשראה שהסוס של ארווין חוסם את הדלת, כך שלא יוכל לברוח החוצה. מלכודת.
"צא מהבית שלי." אמר אלן, כמעט צועק, "מה אתה עושה פה?"
"באתי לכאן עם הצעה," אמר ארווין בקול מרגיע, מדגיש כל מילה. "כפי שהיית מבין, אילו היית מקשיב קודם. לטובתך, אני מציע לך להרגע, ולשבת על הספה כאן. לא באתי כדי להזיק לך." ארווין התיישב על הספה, וכך גם אלן, שנשאר מתוח, והיה מוכן לזנק על ארווין בכל רגע.
"מה?" שאל אלן, "איזו הצעה?" הוא אמר בלגלוג.
"הצעה שכדאי שתתייחס אליה ברצינות," אמר ארווין. הוא חיכה כמה שניות לפני שהחל לספר. "באתי מהמערב בשליחות. הממונה עלי קרא לי אליו, והודיע לי, כי עלי להביא אותך אל עירנו. יצאתי למסע ארוך ומפרך, ובמשך חודשיים הסתובבתי בדרכים. הגעתי לכאן היום כדי למסור לך הודעה מהממונה עלי.
כידוע לך, לפני חודשיים בערך, פרצה מלחמה בצפון. ממלכת רולגארד האדירה החליטה לתקוף את ממלכתך חסרת האונים. ממלכת רולגארד הולכת לנצח במלחמה. היא כבשה את כל מחוז אינבייר הצפוני, ותוקפת כעת את מחוז אוגיס. באתי לכאן כדי להציל את חייך. ממלכת רולגארד החליטה לטהר את העולם. היא החליטה שכל מי שלא דוגל באמונה בנייטרליות, מי שלא מאמין של אנדרה וגינלדוס צריך למות."
"וואו!" אמר אלן בלגלוג, "את זה לא ידעתי. ובכלל, את אנשי אושיון הם לא יעזו להרוג. כאן נמצא המקדש של כסטן!" ארווין התעלם מנימת הליגלוג והמשיך לדבר.
"אבל מכיוון שהממלכה הזאת היא ממלכה הדוגלת בטוב, בסופו של דבר, ממלכת פאלקו של דרום אנדתרוייד הולכת להפוך לשממה בתוך פחות משלושה חודשים. הצעתי היא להתלוות אלי לעיר בה אני גר. אוכל לספק לך מקום מגורים, לימודים, ו – החשוב ביותר – מקום אותו כמעט בלתי אפשרי לכבוש ללא כנף דרקונים מלאה. ומאחר שדבר כזה הוא נדיר ביותר בימינו, אני בספק אם מי שגר בו נמצא בסכנה כלשהי."
"ואני אמור להניח שכל הסיפור הזה נכון?" אמר אלן, מקשה על הזקן, "תוכיח לי שזה נכון, תיתן לי את שם העיר. מיהו ה'מקור' הזה שלך? מה זאת אומרת הממונה עליך? למה דווקא אותי?" ארווין התעלם, ואלן רק התרגז יותר. "וחוץ מזה, יש שמועות על דרקונים שהצתרפו למלחמה!" הוא הטיח בארווין.
השתרר שקט בחדר למשך כמה רגעים עד שארווין אמר בקול מרגיע, חוזר להדגיש כל מילה בנפרד, "מחר בשמונה בבוקר בדיוק אחכה לך ליד פונדק 'הלוחם האדום', במידה ולא תהייה שם…." ארווין קם ופתח את הדלת, מתחיל לעלות על הסוס, "איאלץ להשתמש באלימות."
אלן סגר את הדלת ונאנח. הוא התיישב על הספה, וניסה להחליט מה יעשה. היו לו שתי אפשריות, הוא חשב כפי שאביו לימד אותו. הוא יכול לחכות בביתו לזקן, שללא ספק יבוא לקחתו בכוח. הוא פסל את האפשרות הזו עוד לפני שעברה שניה. לא, אין טעם, בכל מקרה הוא יאלץ ללכת עם ארווין, או כפי שבינו לבין עצמו כינה אותו – 'הזקן', ואם כך, עדיף לו כבר לבוא ל'לוחם האדום' ולצאת למסע. ובעצם, גם זאת לא אפשרות טובה. הוא ישב שם במשך כמעט שעה שלמה, מנסה למצוא את הפתרון שידע שקיים. הוא זכר את המשפט שאביו היה אומר כשאלן לא הצליח במשהו: לכל חידה יש פיתרון – צריך לדעת רק כיצד למצוא אותו. אלן זינק לפתע מן הספה. הוא צעק: "יש!" ומיד שם יד על פיו, משתיק את עצמו. אני צריך לברוח. אני צריך לצאת למקום בו הזקן לא יחפש אותי. הפעם הפתרון היה קל בהרבה – הוא כבר לא הזדקק לזמן רב כדי להזכר בהוראות אביו – "כשלא אהיה כאן משפחת אלור תדאג לך. הם יתנו לך לגור בחדר האורחים שלהם עד שאחזור" כמובן, משפחת אלור. אבא אמר לי לגור אצלם. הוא התפלא שהיה עליו לחשוב זמן רב כל כך כדי להגיע לתשובה. עוד היום אלך לאלורים, החליט אלן, ונזכר שהוא עוד צריך לארוז.