המכשפה האחרונה, פרולוג.

היא הייתה על הרצפה,והם המשיכו להכות אותה. הם עמדו מסביבם במעגל. לא היה להם לאן לברוח. הם לא יכלו להתנגד,לא היה להם מספיק כוח כדי להתנגד. היא ניסתה להרים את ראשה לעבר המקום שבו אחיה שכב, היא הצליחה לראות רק את הפנים שלו לפני שהייתה חיבת להוריד את ראשה שוב ולגונן עליו עם ידיה מחשש שיפגעו בו הבעיטות. היא הספיקה להביט בפנים של אחיה רק למשך כמה שניות, אבל היא הספיקה לראות את הפצע המדמם שהייה על מצחו. הוא בכה.

הנערים המשיכו להכות אותם, כך זה היה כמעט כל יום, כל יום מאז נגמרה המלחמה הארורה. היא חשבה בהתחלה שאחרי שהמלחמה תיגמר הכל יחזור להיות טוב כפי שהייה… כמה תמימה היא הייתה. הכל נעשה רק גרוע יותר. השנאה לבעלי דם מכושף הייתה מבהילה. הם שנאו אותה רק בגלל שהייתה כזאת, רק בגלל שנולדה כפי שנולדה. בכל יום התרחשו תקיפות, מעשי שוד, והשפלות, שלעתים קרובות אף הסתיימו ברצח. והמשטרה כמובן לא עושה דבר בעניין. למרות שהם הפסידו במלחמה לא מגיע להם גורל כזה. הניצחון לא מצדיק פגיעה בחפים מפשע, מה גם שהכישוף נאסר, וכעת הם לא מהווים איום על איש.

זה ממש לא צודק. אין בזה כל היגיון. המלחמה כבר נגמרה, כולם כבר סבלו מספיק, למה הם צריכים לסבול כל כך? מה הם עשו? הם לא השתתפו במלחמה, הם אפילו לא תמכו בה! אז למה… למה כל זה… צריך לקרות?

היא הרגישה את סמל הכוח פועם על גבה. היא ידעה שהיא צריכה לומר מילה אחת, רק מילה אחת, ואז תוכל לקום ולהילחם בנערים האלה.

מילה אחת שתוכל להציל אותה ואת אחיה. מילה אחת שיכולה לשנות את כל העתיד שלהם. מילה אחת שעלולה לגרום למלחמה הזאת לפרוץ מחדש…