המכשפה האחרונה, פרק 4- הבטחה

לרגע לא קרה דבר, ואז היא הרגישה את הסמל מתחיל לפעום על כף ידה, הוא זרח באור סגלגל בוהק, ולאחר כמה שניות נוספות גם הסמל התאום שהיה מצויר על הקיר החל לזהור. אמילי הרגישה אנרגיה קסומה זורמת בגופה ומתרכזת בכף ידה, שככל שהזמן חלף פעמה בקצב יותר ויותר חזק. לפתע נשמעה חריקה, והקיר החל לנוע, להיסגר, אמילי החניקה צעקה מופתעת, אחיה התרחק כמה צעדים נוספים לאחור, והסתתר מאחורי הספה הגדולה, תוך כדי שהוא בוהה בקיר נסגר בעיניים פעורות.

לאחר כמה שניות הקיר נסגר סופית, והפעימות מהסמל נעצרו, גם האור שאפף את הסמלים נחלש באיטיות עד שנעלם. אמילי שחררה אנחת רווחה, היא הביטה בכף ידה, עדיין בהלם מהעובדה שהצליחה, שביצעה קסם. ההרגשה הייתה מדהימה, מפחידה ומרגשת כאחד, היא הרגישה טיפות זיעה שהחלו לרדת במורד מצחה. אחיה התקרב אליה, הוא היה נראה מופתע הרבה יותר ממנה, בשבילו זאת הפעם הראשונה מאז היה ממש קטן שהוא רואה קסם רגיל, קסם שלא קשור למלחמה. "ואוו" היה הדבר היחיד שיצא מפיו.

הוא הסתכל עליה, ואז על כף ידה, ואז על הסמל השני שהיה על הקיר ואמר "אז… אז זה היה קסם?" היא חייכה והביטה בו ואמרה "כן, כנראה שככה זה פועל" למשך כמה שניות נוספות הם פשוט עמדו אחד מול השנייה ושתקו, מתבוננים חליפות בקיר, בסמלים, ואחד על השנייה. ואז אחיה צעק פתאום "רק רגע, הספר עדיין פה! לא הכנסת אותו לחדר!"

"אופסי" אמילי החזירה לו חיקוי של פרצוף מופתע ונבוך. הוא בהה בה למשך כמה שניות, והיא בו, ואז הם פרצו בצחוק. הם צחקו ביחד למשך כמעט דקה שלמה, ואז הביטו שוב אחת בשנייה ופרצו שוב בצחוק. אמילי חשבה בהפתעה שזאת הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהיא צוחקת, אולי הפעם הראשונה מאז התקופה של תחילת המלחמה, מאז קאיון.

'קאיון' עצם המחשבה על השם גרמה לראשה לפעום בכאב, לא ייאמן שפעם יכלה לחשוב רק עליו במשך ימים שלמים, ועכשיו רק עצם המחשבה על שמו מעוררת בה זעם. חיוכה קפא, וגם כריס כבר נרגע מהצחוק, "את ממש רוצה את הספר הזה, נכון?"

היא הביטה בו, "אתה לא כועס?"

הוא שתק לרגע, ואז אמר "כבר לא".

"אתה מבין אותי נכון?" היא אמרה "זה כנראה הספר האחרון שנשאר, כנראה העדות האחרונה לקסם שעוד נותרה, אנחנו חייבים להשתמש בזה, אסור לנו להתעלם. אולי אבא השאיר את זה לנו? אנחנו חייבים ללמוד להשתמש בקסם, המצב מתדרדר מיום ליום ואי אפשר לדעת מה הממשלה תחליט לעשות בהמשך. עם הספר הזה אנחנו יכולים להינצל במקרה של סכנה. נוכל גם להציל אנשים אחרים, זאת.."

"בסדר, בסדר, הבנתי" כריס הרים אליה מבט, "אוף את יכולה להיות כל כך חופרת לפעמים!" אמילי חייכה, הוא מסכים שתשאיר את הספר אצלה. "אבל רק בתנאי אחד" הוא הוסיף, "אני לא רוצה שום קשר לספר הזה, אם את רוצה תלמדי בעצמך, ואם אמא תמצא אותו רק את תקחי את האחריות עליו. ועוד משהו, אני רוצה שתבטיחי לי שתשתמשי בקסמים שלמדת ממנו רק במקרים של סכנה ממשית, לא בשום מקרה אחר, ולא משנה כמה הוא נורא! את מבטיחה לי?"

"טכנית, אלה שני תנאים" ענתה לו אמילי במבט מתחכם.

"את מבטיחה?" הוא גלגל עיניים, והביט בה במבט רציני. היא הביטה בו בחזרה, ואז אמרה בשקט, "כן, אני מבטיחה". הוא הביט בה בשביעות רצון, "אם כך, אז בסדר" הוא אמר, ואז קם והלך בשקט לחדרו. אמילי נשארה לבדה בסלון, עדיין אוחזת בספר. היא ליטפה את הכריכה החומה המתפוררת שלו, והביטה בעיטורים שהוטבעו עליה, המחשבות חזרו להתערבל במוחה; 'קסם, המועצה, אבא שלה, המלחמה, כוחות מעבר לכל דמיון, זמן, דרגה שאף אחד מעולם לא עבר, הכוח לשנות את העולם, שוב המלחמה, צעקות, אש, אנשים רצים, אבא שלה' היא ניסתה לנער את ראשה כדי להיפטר מהמחשבות, זה לא עזר, היא נזכרה שוב בהתפרעויות, בבכי, בכאב, בפחד, בקאיון.

שוב קאיון. היא לא הצליחה למחוק את התמונה שלו מהמוח שלה, היא לא יכלה לעצור את הזעם שהתעורר בה בכל פעם שנזכרה בו. דמעות של צער ותסכול מילאו את עיניה. היא חשבה שהאהבה שלהם תימשך לנצח. היא חשבה שהם יעברו ביחד את המלחמה הזאת.

כמה תמימה היא הייתה…