המכשפות מאמבר אלי- חלק 1 (משוכתב)

"בוא נעבור על זה עוד פעם אחת, בסדר?" טום ישב על כסא בחדרו של אחד העדים להיעלמויות ביער אמבר אלי וניסה לחקור אותו עד כמה שהצליח. הוא היה די זקן, ולא שמע כל כך טוב, לכן טום היה חייב לחזור על שאלותיו שוב ושוב. זה היה מתיש. בכל פעם שינה הזקן את גרסתו, וגרסה לא אמינה מצד העד היחיד יכולה לדפוק את כל החקירה. פעם הוא שם לב לקולות משונים, פעם היה שקט, פעם הוא היה בטוח שראה מישהו שהכיר, ולאחר מכן סיפר שזה בוודאי היה הדמיון שלו שהתבלבל בחשכה של היער.
היער, אמבר אלי, בדרך כלל הוא לא היה כזה מיוחד. סתם חורשה רחבה שמכסה אזור די גדול קרוב לעיירה, משהו שרק תיירים יחשיבו למרתק, בעוד המתגוררים יראו כחלק מהנוף הפסטורלי של המקום. לפתע הוא היה הנושא המרכזי בכל ערוצי החדשות.
מעולם לא קרו דברים מוזרים באזור שלהם, כך שהיה מוזר מאוד לשמוע שלפני כחודש החלו להיעלם אנשים מהעיירה, ושלכולם היה מכנה משותף אחד- כל אחד מהם נעלם ביער אמבר אלי.
טום לא היה מומחה גדול בכל ענייני הבלשים האלה. את רוב הדברים שהוא יודע הוא למד מסדרות המשטרה בהן היה נוהג לצפות ומהספרים של שרלוק הולמס שאף פעם לא יצא לו לסיים, ובכל זאת, די קשה להאמין שהשיטה שלו בכל זאת הניבה פירות די נחמדים.
"ישבת בבקתה שלך," טום החל לשחזר את דבריו של העד. " שמעת את הצרחות שלהם, רצת לכיוון שממנו הן הגיעו, וכשהגעת אף אחד לא היה במחנה."
"בדיוק." ענה העד.
"לא ראית שום דבר חשוד?" שאל.
"כן! אני אגיד לך מה זה היה." הוא אמר והפתיע את טום מאוד. סוף כל סוף משהו שאפשר להשתמש בו, ככה הוא חשב. הוא התקרב אליו ורכן לעברו בהתעניינות, מצפה לתשובה מוצלחת. "אלה היו רוחות." אמר העד.
"רוחות?" טום כיווץ את עיניו בפקפוק. כן, זו בהחלט סיבה סבירה שיוכל להיעזר בה.
"רוחות רפאים. אני ראיתי אותם, אבל לא אמרתי למשטרה. השוטרים לא יאמינו לי. הם יחשבו שאני זקן שהשתגע מבדידות. אבל אתה לא מהמשטרה, אתה צעיר, יש לך ראש פתוח."
"אני מעריך את האמונה שלך, מר וויסמן," טום הודה. "אבל רוחות רפאים? אין דבר כזה." הוא ניסה לסדר את מחשבותיו של הזקן היושב מולו. "יכול להיות שראית משהו שהיה נראה לך כמו רוח?"
"אתה לא תגיד לי מה ראיתי ומה לא." וויסמן ענה בתקיפות. "אני בטוח שזה מה שראיתי, ואני בטוח שהסיבה להיעלמויות האלה הן לא טבעיות."
"לא טבעיות?" שאל טום בבלבול.
"הרוחות." חזר וויסמן על דבריו בביטחון.
"בסדר." טום השיב ונמנע מעימות לא נחוץ. "אני אזכור את זה." הוא קם מכסאו וכך גם וויסמן. הם לחצו ידיים לסיכום השיחה, וטום הודה לו שפינה מזמנו כדי לדבר איתו.
"רק תמצא אותם, בסדר?" וויסמן השיב לו לפני שטום יצא מביתו.
טום הסתובב אליו והנהן כמבטיח שכך יעשה, יצא, וסגר את הדלת אחריו. הוא באמת רצה להצליח במשימה שלקח על עצמו, אבל הוא כבר התחיל להיות מיואש. לא הייתה לו שום תיאוריה בראש, את השוטרים אסור לערב כי הוא בדיוק איש מקצוע מהימן, והעד היחיד מדבר שטויות.
היה לו רק עוד רעיון בראש, אבל דווקא מהרעיון הזה הוא חשש.
את הרעיון הזה, הוא החליט, אני אשאיר לסוף.

שבוע לאחר מכן בדיוק, במקום לא מעט רחוק מביתו של מר וויסמן, בבית קפה פשוט שהיה ממוקם בין חנות שכפולים קטנה לבין חנות מוזיקה מוכרת, ישב וויל באחד השולחנות, כשהוא מחזיק בפרח פלסטיק לבן, ומחכה לבחורה שאיתה קבע פגישה.
הוא לא ידע למה הוא התרגש מזה. זה לא כאילו זו הפעם הראשונה, ובכל זאת, כל כמה שניות, כאשר שמע את צלצול פעמון הכניסה זז יחד עם הדלת שנפתחה, הוא הסיט אליו את מבטו, כדי לבדוק שזו אכן היא.
זה השתלם לו בסופו של דבר, כי הנה, אחרי זמן קצר, היא הגיעה. באיחור לא קריטי של כמה דקות מהשעה שקבעו, נכנסה בחורה צעירה אדומת שיער חלק שהגיע עד לכתפיה, לבושה בשמלה לבנה פשוטה, ז'קט ג'ינס קצר ומגפיים גבוהות וחומות, ופנתה להסתכל לכל הכיוונים.
וויל הרים את ידו וסימן לה לגשת אליו, וכך היא עשתה בזריזות, כשחיוך קט מרוח על פניה.
הוא החזיר את פרח הפלסטיק הלבן אל האגרטל שנח על השולחן ושילב אצבעות בנוחות.
"וויל." היא אמרה.
"אמה." השיב לה. "אמרת שזה דחוף. שיחה בארבע עיניים, לא בטלפון. מה קורה?"
"ביקשתי להיפגש פנים מול פנים כדי שלא תוכל לנתק לי בפרצוף." היא ענתה וגרמה לו להתעניין אך גם לחשוש שהסכים להיפגש איתה. הוא הסתכל עליה בסקרנות והיא התכוננה לומר את מה שבפיה.
"זה בקשר לטום."
מבטו של וויל הושפל כאשר הוזכר השם שלו.
"אל תעשה לי את הפרצוף הזה!" היא גערה בו.
"במה הוא הסתבך הפעם?" הוא שאל בייאוש מוכר.
"הפעם הוא לא הסתבך בכלום." אמרה. "בערך."
וויל הרים את ראשו בסקרנות נוספת, קיווה שהיא דוברת אמת. "טוב, זו הקלה." הוא אמר, לא בטוח שהוא ממש מתכוון לזה. הרי המונחים 'טום' ו'לא הסתבך' באותו משפט אף פעם לא נראים לו הגיוניים, והוא כבר לא היה יכול לחכות לשמוע מה יש לה להביא לו.
"אני יודעת שלא יצא לכם להתראות כמה זמן, אבל אתה יודע איך הוא." היא הזכירה לו.
"שש שנים, אמה, לא נמצאים תחת ההגדרה של 'כמה זמן'." הוא אמר.
"הציעו לו עבודה. שכר מכובד." היא התחילה לספר, מנסה להתעלם מהעקשנות והקרות של וויל. "אבל אני דואגת לו, ואני לא חושבת ששום סכום שבעולם יעזור לו אחרי העבודה הזאת."
"למה את מתכוונת?" הוא התחיל לדאוג מההקדמה שלה.
"בתקופה האחרונה טום מרושש לגמרי." היא המשיכה. "יום אחד בא אליו מכר מהמשטרה, שמע שהוא סוג של בלש פרטי כזה, והציע לו הרבה מאוד כסף כדי שיעזור להם לפענח את ההיעלמויות ביער אמבר אלי."
"ה- היעלמויות באמבר אלי?" וויל כיווץ את עיניו כלא מאמין. "בבקשה, תגידי לי שהוא סירב."
"מה אתה חושב?" היא שאלה. "אם הוא היה מסרב הייתי נמצאת כאן עכשיו?"
"מה את רוצה שאני אעשה?" הוא שאל אותה.
"אני רוצה שתיסע ותחזיר אותו משם." היא ביקשה.
"השתגעת, נכון?" הוא גיחך מהבקשה המוגזמת שלה. "מסוכן מדי להגיע לשם, אפילו במכונית."
"בסדר." אמה קמה מכיסאה באגרסיביות ומבט זועם ומאוכזב מילא את פניה. "הוא רק אח שלך. לא נורא אם יקרה לו משהו, נכון?" היא פנתה לצאת מבית הקפה והחלה להתקדם לכיוון הדלת. וויל קם מכיסאו בעצמו ונאנח.
"אמה, חכי." הוא נאחז בידה והיא מיד שחררה אותה. היא הסתובבה אליו באותן פנים כועסות.
"אני אלך." הוא הסכים. "את צודקת, אפילו אם הוא לא ממש החבר הכי טוב שלי, הוא אחי הקטן, ומתפקידי לשמור עליו שלא יסתבך בצרות."
חיוך מאושר ומלא התגאות החליף את הזעף שעל פניה. היא נישקה אותו על לחיו לאות תודה והזכרה שאסור לו לסגת עכשיו, ויצאה אל הרחוב כשהיא מנופפת לו לשלום.
וויל נאנח ולא האמין שזה באמת מה שהוא הולך לעשות. זו משימה כבדה, מה שהיא הטילה עליו, אבל באמת לא הייתה לו ברירה אחרת. אמה צדקה, אם הוא לא ילך לעזור לו, אף אחד לא, ומה שיקרה לו אחר כך יהיה על מצפונו בלבד.
לא עזרת לאחיך היחיד כשידעת שהוא בסכנה? האשמה היא עלייך, בחור.
בליבו הוא ידע שהוא הבחירה הנכונה, אבל הראש שלו המשיך לצעוק בקול שהוא אידיוט שבחר להסכים לה.