karinrin55
דאם דאם דאאאאאאאאאאאאאאם, המשך עוד מעט כי אני רוצה לאכול ארוחת בוקר עם המשפחה, אז תגיבו דרגו ומקווה שתהנו!!

המלחמה: פרק 9

karinrin55 17/01/2015 776 צפיות תגובה אחת
דאם דאם דאאאאאאאאאאאאאאם, המשך עוד מעט כי אני רוצה לאכול ארוחת בוקר עם המשפחה, אז תגיבו דרגו ומקווה שתהנו!!

השינה שלי הייתה קצרה וחסרת מנוח, התהפכתי על ספת המשרד שלי במשך כמה שעות עד שהחלטתי שאין טעם לנסות ולישון. יצאתי מהמשרד ואוויר הלילה הקר היכה בי ברוח שנשבה בחוץ, נשמתי עמוקות את ריח היער הנקי. לקחתי את הנשק שלי והטלתי על עצמי לחש הגנה וראייה בחושך ונכנסתי ליער, מתחמקת מהחיילים ששמרו בגזרות הקרובות.
'איזבלה, מה את עושה ילדה קטנה?' שאל הקול שוב בראשי אך לא הופיע מולי.
'אתה מציק לפעמים, אולי לפחות תאמר לי את שמך?' שאלתי אותו והבטתי לשמיים שהיו חלקית מכוסים בענני גשם אפורים כמו המדים שלי שנתנו לי לפחות קצת הסוואה בלילה. היצור צחק קצרות ואז נשם עמוקות.
'ג'ורג', מה זה משנה לך איזבלה? כלום לא ישנה כשתראי מה כל הסובבים לך באמת חושבים ויודעים, טיק טוק איזבלה. הזאבים והמכשפים לא יוכלו להגן עלייך מהאמת על שנינו, לכי לשיון עכשיו ילדה קטנה. מחר יש לך הרבה ללמוד על עצמך.' הטלתי על עצמי במהירות לחש אנטי-קסם ואז שמעתי שוב את הצרחה מחרישת האוזניים ששמעתי ביום הראשון שלי ושל ארנולד כאן, כמה יצורים התחילו להתקדם לעברי ואני רצתי במהירות חזרה לגבול המחנה הופכת בדרך לזאב הקטן והאפור שאפיין את נישואי התערובת בין מכשף לאיש זאב או אדם לאיש זאב. היצורים היו שחורים לגמרי ובקושי נראו בתוך היער, הם נעצרו בכניס למחנה שעליו היו מוטלים לחשים רבים להגנה מפניהם. חזרתי לצורתי האנושית ורצתי חזרה למעונות הנשים, אעדיף לנסות לישון במיטה ועם עוד אנשים מסביבי.
"איזבל, חזרת." אמרה קטיה בעייפות כשהתעוררה מסגירת הדלת מאחוריי.
"סליחה שהערתי אותך, אני רק באתי לישון כאן. זה ולהתקלח כמו שצריך." אמרתי והיא ציחקקה.
"טוב תהני במקלחת ותעירי אותי בזמן למסדר הבוקר טוב?" שאלה ואני הינהנתי, היא חזרה לישון ואני נכנסתי למקלחת. בבוקר שהגיעה מוקדם משחשבתי הערתי את קטיה ושתינו הסתדרנו למסדר הבוקר מול רב הסמל הראשון ג'יימס.
"ואני רוצה לברך את גדוד 385 קרן קשף שיוצא היום לחזית הלחימה ומביא לגזרה 12 כבוד רב, דרך צלחה. משוחררים." אמר ג'יימס וכל החיילים התפזרו לעיסוקיהם חוץ משלי.
"לכו לאכול ולארוז את חפציכם, אנחנו ניפגש מול חדר האוכל כדי השתגר. משוחררים." אמרתי וכולם התפזרו חוץ מארנולד שנשאר לידי.
"מתרגשת?" שאל ואני החזקתי את ידו.
"מאד, אני לא יכולה לחכות. בוא נלך לאכול." אמרתי והלכנו יחד לחדר האוכל שהיה עמוס באנשים, לקחנו כל אחד מעט אוכל ושתייה והתיישבנו בשולחן ריק עד שהצטרפו אלינו כמה אנשים מהגדוד.
"אז רב סמלת איזבלה-"
"קרא לי איזבל או איז עכשיו, אנחנו הולכים ללחום יחד אין צורך בפורמאליות." קטעתי אחד מהחיילים, נדמה לי ששמו פיטר.
"טוב איזבל, מה נראה יתנו לנו לעשות שם?" פיטר הוא הצלף השני הכי טוב אחרי קטיה, הכוח הזאבי שלו הוא טלקניזס. הוא מאד מועיל בהרבה צורות, וגם בלחימה פנים אל פנים הוא מאד מוכשר.
"נראה לי שיביאו לנו עוד גדוד להילחם איתו וישלחו אותנו לקרב, אבל אני חושבת שאולי יתנו לנו דברים קטנים לעשות כמו לנקות מבנה מערפדים."
"מגניב." הוא נראה נלהב וכנראה בחיים לא נלחם או ראה מוות אמיתי והרג..
"איזבל, את חושבת שאנחנו יכולים לנצח במלחמה הזאת?" שאלה חיילת קטנה, שמה אפריל והיא החיילת הכי קטנה בגדוד שלי, היא לוחמת טובה בקשת ובחרב וכוחה הזאבי הוא שליטה באלמנטים.
"אני לא יודעת אפריל, אבל אני מאד מקווה." שאר הארוחה הייתה שקטה אחרי מה שאמרתי, כולם פינו את המגשים שלהם בשקט והתפזרו לארוז את החפצים שלהם.
"אני הולך לארוז, תצטרפי אליי?" שאל ארנולד אחרי שפינינו את המגשים שלנו.
"בטח." אמרתי בחיוך, לא ראיתי את החדר שלו בבסיס בכלל בכל זמן השהות שלנו כאן. עלינו ביחד למגורים שלו, הוא לא חלק חדר עם מישהו אחר והמיטה השנייה הייתה מסודרת לגמרי.
"למה את לא בטוחה שננצח במלחמה הזאת?"
"למרות שיש לנו סיכויים מאד גדולים יש לערפדים בעלי ברית חזקים מאד וכוחות מאד גדולים, אני פשוט לא רוצה לפתח ציפיות לחיילים."
"אנחנו נחזור בשלום הבייתה איז, ואז נתחתן." אמר ונשק לי בחטף כשלקח תיק גדול לארוז את חפציו, הדברים שלי היו עדיין בתיק הגדול במשרד שלי.
"אני צריכה ללכת מהר למשרד, אני אבוא מיד חזרה לכן אבל." אמרתי וחיבקתי אותו מאחור.
"בסדר, רוצי." אמר ואני צחקתי ויצאתי החוצה, בבסיס הסתובבו גדודים רבים וגדוד חדש הגיע לאימונים במקום הגדוד שלי. גדוד ברק עוצמה, גדוד מכשפים בלבד לפי מדיהם הירוקים והחוסר הניכר בנשק. דלת המשרד שלי הייתה פתוחה והתיק שלי היה עדיין מונח סגור על הספה, מכתב במעטפה לבנה ריקה היה מונח על השולחן.
'סמלת ראשונה איזבלה סטיבנס שלום,
קיבלתי את מכתבך היום ואני רוצה להודיע לך שאשקול את דברייך, נראה מהי חומרת המצב כשתחזרי. אני מבין את הרצון שלך להגן על החיילים שתחת פיקודך וארוסך, דרך צלחה בחזית.

גנרל הצבאות אדם ג'ייקובס.'
מכל הדברים שחשבתי שיוכלו לומר לי במכתב הזה זה היה התרחיש הטוב ביותר, רוב הסיכויים שתינתן לארנולד ולשאר החיילים שלי חנינה על המעשים שלי. הבטתי בשעון שתיקתק על קיר המשרד שלי והשעה הייתה חמישה לתשע בבוקר, הכנסתי את המכתב לכיס המדים שלי ותפסתי את התיק שלי ביד אחת רצה לכיוון חדר האוכל. ארנולד כבר עמד שם וגם כמה חיילים מעטים, נעמדתי מולם והם הניחו את התיקים שלהם על האדמה.
"הקשב המפקדת, מה הולך להיות בקרב?" שאל פיטר שעמד מאחור.
"אני לא יודעת פיטר, אני מקווה שהכל ילך לנו טוב." אמרתי והוא חזר לשורה שלו, אחרי שכולם הגיעו אני נשמתי עמוקות והתלטי את לחש השיגור. הענן הכחול ירקרק הסתחרר סביבינו והופענו בתוך יער, כמה מטרים לשמאלי עמד חייל במדים חומים. הסמל התקדם אלינו בצעדים מהיריים אך נוקשים.
"סמלת ראשונה איזבלה סטיבנס?" שאל ואני הינהנתי, הוא הצדיע וחזר לעמוד בהקשב.
"סמל שון הוקינס, נשלחתי ללוות אתכם לגזרה שלכם. אלופת משנה לורה תפגוש אותך ואת הסגן שלך בחמ"ל אחרי כן, אני אשאר בסביבה כדי להוביל אתכם לשם." אמר ואני הינהנתי.
"תודה סמל שון, כולם אחריו." אמרתי והוא הוביל אותנו לגזרה עם כמה אוהלים מפורקים בקרחת יער קטנה, לאחר כמה שניות נשמעו יריות אקדח ורובים.
"כמה אנחנו קרובים לחזית סמל?" שאל ארנולד והביט בדאגה לכיוון הכללי ממנו נשמעו היריות.
"כמה קילומטרים, אבל האזור שקט בדרך כלל. כמה מאות מטרים לשם נמצאת המרפאה הזמנית, אני אשאר שם בנתיים עד שתקימו את האוהלים ואז אני אקח אתכם לאלופת המשנה." אמר והתחיל ללכת.
"טוב חיילים!" צעקתי וכולם פנו אליי "תתחילו להתמקם ואחרי שאני אפגוש את אלופת המשנה אני אדבר איתכם על סבב שמירות, העיקר הוא שאנחנו כאן. אני אדטג שיציבו אותנו בלחימה כמה שיותר מהר. בנתיים אתם משוחררים להקמת המחנה שלנו." אמרתי וכולם הניחו את התיקים והתחילו להתעסק בהקמת האוהלים, היה אוהל אחד קצת יותר גדול בקצה המחנה קרוב לקו היער שכנראה היה מיועד לי אך הוא היה מעט גדול מידי לאדם אחד והיו שתי מיטות שדה לידו.
"אני מניח שידעו שאנחנו ביחד." אמר ארנולד והלכנו לכיוון האוהל המפורק, חשבתי על המכתב שלי וחייכתי.
"כנראה." אמרתי ואחרי כחצי שעה כל האוהלים הוקמו, שיחררתי את החיילים לעשות כרצונם כשאני וארנולד התקדמנו למרפאה המדוברת. ארנולד לקח את ידי בידו והלכנו בשקט, ביתן לבן קטן הציץ בית העצים והנחתי שהוא המרפאה.
"קדימה, הגיע הזמן לראות מי אחראי על כל המצב כאן." אמר ארנולד ודפק על הדלת, הסמל פתח וחייך.
"היא בדיוק הגיעה, בואו." אמר והכניס אותנו, שמעתי קול נשי צועק על מישהו ואז חייל במדים לבנים יצא מהחדר שהסמל הוביל אותנו אליו.
"אלופת משנה לורה, זאת רב סמלת איזבלה סטיבנס." אמר ופתח את הדלת שניכנס, אישה צנומה וגבוהה עם שיער ערמוני הסתובבה אלינו.
"שלום איזי." אמרה ואני התעלפתי ממראה, זוהי דודתי.


תגובות (1)

uta uta

וואוו… סוף מותחחח
תמשיכייי! אחרי שתגמרי לאכול כמובן :)
בתיאבון..

17/01/2015 12:39
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך