המעורב (פרק 2)

תחנת המשטרה

השליח רץ במסדרון הרחב הכי מהר שיכל, עובר בין עמודי שיש ודורך על הפרקט החלק בין שוטרים מהלכים באיטיות או בין רצים כמוהו, וחשב על המקרים ועל החדשות שהביא.
הוא ידע שככל שירוץ מהר יותר כך יקצר לקצין המשטרה הממונה עליו דאגה ועבודה.
דלת גדולה בהמשך הוציאה אותו מהרהוריו, הוא עצר, הסדיר את נשימתו ונכנס פנימה.
הקצין עיין במסמכים במחשב ולא שם לב שנכנס, ראו בבירור את עייפותו, הוא ישב על הכיסא בתנוחה רפויה, החדר היה מלוכלך ומלא בניירות שנפלו משולחנו ושערו היה מבולגן.
"יש לי חדשות" אמר השליח, הקצין התיישר בהפתעה וסידר את שערו בזריזות, בהתחלה ניסה לאסוף את הניירות, אך בסוף ויתר.
"עבדת כל הלילה?" שאל השליח.
"כן ג'ון" אמר הקצין, "תודה על הדאגה, אינני יודע מה לעשות, מתו או נעדרו כבר 7 חוקרים, ביניהם החוקר הראשי, החקירה לא התקדמה ועדיין לא מצאנו את שני הנעדרים שנעלמו שלני שלושה ימים!" אמר בכעס.
"חוץ מהחדשות שמאז שהחוקר הראשי נעדר המקרים משתוללים, יש לי עוד חדשות" אמר השליח.
"מצאת אותם?" שאל הקצין בתקווה, כנראה רוצה להיפטר מעול החיפוש והמסמכים, "רק את ג'ונג" אמר השליח.
"איפה הוא?" שאל הקצין במרץ פתאומי.
השליח קיווה שהקצין לא יתעלף ואז אמר:
"הוא בבית הקברות"

*******
משהו בעיתון

בזמן שטאטא קאנט את הרצפה הרצפה המאובקת בחדרו פתח את הדלת והציץ אל אביו שהרגע הגיע הביתה, וראה אותו משליך עיתון אל השולחן ונאנח, מקרה נדיר, לאו דווקא בגלל שאביו לא נאנח הרבה, אלא בגלל שאין לנו הרבה כסף שאפשר לבזבז על עיתון כל יום, ואפילו לא על ממתקים מיותרים.
אנחנו משפחת נפחים ענייה שחיה בכפר, ביתנו בעל קומה אחת ושלוש חדרים שיוצאים מהחדר הראשי, ובו המטבח, יש שני חדרים לשינה ואחד למחסן, למרות ששמנו בו עוד דברים.
הוא היה סקרן לגלות מה קרה, אך ידע שזה לא זמן טוב לשאול את אביו.
הוא חיכה כמה דקות בזמן שטאטא וכשנדמה שאביו נרגע שאל, "מה יש בעיתון?", אביו הסתכל עליו במבט בוחן, כנראה מנסה לנחש עם הוא יעמוד בזה, ואז אמר: "אחד הכפרים הסמוכים אלינו הותקף, דודך נחטף, והחוקר הראשי מת" השתררה דממה, קאנט לא הצליח לעכל שדודו המצחיק, שעזר לו ואהב לשחק איתו במחשב הישן בשעה בשבוע שהיה מותר, נחטף, וכנראה לא יחזור.
"כדאי שתצא להרגע בטיול לשדה, הפרה שתפסת צריכה לאכול" אמר אביו לאחר דקה של שתיקה.
קאנט לקח ציידה ויצא מהבית באיטיות, ואז הלך בהליכה מהירה בשדה השקט, לאחר כמה דקות מעיקות של עצב ושעמום הגיע קאנט אל היער, הוא הריח את ריחו והסתכל על העצים והצמחים, והבחין גם בכמה חיות, הוא הלך בשביל הצר, מסתכל בדרך על העצים והצמחים שבחר כציוניי דרך, ככל שהעמיק לתוך היער כך התעבו העצים והריח התעצם, הוא רץ מעט והמשיך שוב בקצב רגיל כי לא יכל לרוץ הרבה עם התיק על גבו, הוא שנא את החלק המפחיד הזה של היער.
הוא ידע שהביא לפרה אוכל אתמול וזה יספיק עד מחרתיים, אבל לא התווכח אם אביו, הוא הבין שאביו נתן לו זמן חופשי עם עצמו, לעכל את הידיעה.
הוא עצר והביט בעמק הקטן שנפרס מתחתיו, העמק שמצא היה בגודל מספיק לשדה שלם, היה בו המוני פרות וחיות, דשא ירוק יפה ואגם קטן וללא הרבה עצים.
הוא פתח את התיק והוציא את האוכל, הוא ראה את הכלוב במרחק קצר ולא רצה להבהיל את הפרות שהיו מקובצות סביבו, מנסות לעזור לחברם לצאת מכלוב העץ.
הוא ראה את הפרה שבפנים שותה מהאגם ואז משתוללת ורצה ליד הגדר, ועוצרת ליד האוכל שכבר יש שם.
הוא החזיק את האוכל והתכונן לזרוק, בוחן את המרחק בקפידה, והוא זרק.
לפתע נחת יצור ענק מהשמיים אל עבר הפרה המבוהלת, קאנט ראה בחטף את זבו הענקי עם הבליטות, את כני הציפור שלו, את ארבעת רגליו הגדולים, ואת הקשקשים שכיסו את כל גופו.
והאוכל פגע בו.
שתי עייני חתול צהובות הביטו בו, והיצור זינק, בדיוק כשקאנט ברח משם אפוף להבות.