המעורב (פרק 4)

בכלוב

חושך
דוק קם מטושטש והתלבט אם עיניו סגורות או פתוחות, הוא החליט להתאפס ולנסות להרגע עד שחושיו יחזרו אליו מהעילפון.
הוא ניסה לאמץ את מוחו ונזכר לאט לאט במאורעות האחרונים, איך נפרץ ביתו בפרץ קשקשים חומים ואדומים, בזמן שקרא עיתון, איך הוא שלח את ידיו למחבוא והוציא את החרב, והחביא אותה בין בגדיו.
הוא שם לב שהראש התחיל להכאיב לו, 'כנראה הייתי מעולף זמן רב' חשב, אך הוא היה נחוש בדעתו להיזכר, הוא היה חייב לדעת איפה החרב.
הזכרונות שבו לאט לאט, והכאב התעצם, ועיניו ראו אור חזק, מסנוור, שורף, הוא עצם את עיניו, אך עדיין הסתנוור, הוא קיווה שהטשטוש של הראיה יחדל בקרוב.
הוא נזכר שנישא לאט באוויר במשך יום, הוא הסתכל מתחתיו וראה את הכפר מתרחק ממנו כשהוא נישא על ידי טופרים, הוא הסתכל מעליו, והתפלא איך לא הבין את זה קודם, אלה היו דרקונים, הוא פגש אותם לא פעם בעבר, הוא חייב לשמור על החרב חשב לעצמו.
הוא ניסה להשתחרר מהטופרים, ושמע צחוק צרוד בוקע מפי הדרקון כשהטופרים התהדקו, הוא הצליח להוציא רק את ידיו, 'קאנט יהיה זקוק לזה' חשב, הוא הוציא החרב והתרכז, מעביר אנרגיה מבטנו וליבו במעלה הזרוע ואז הוא זרק.
החרב עפה במהירות מסחררת לאורך של כמה קילומטרים, הוא הודה לאל אל שהדרקון לא רצה להתרחק מביתו, כדי לחפש את החרב, הוא השתמש בתכונות הדרקון שלו כדי לראות בבירור את החרב נופלת במקום ההליכה הקבוע של קאנט.
הוא שמע מילים חרישות ונהדף בכוח כשדרקון אדום טס במהירות אל עבר החרב, הוא ראה את קאנט הולך לאיטו בשביל, אבל הארוך, לא זה שבו נמצאת החרב, הוא קילל חרישית על כך שהעמיד את קאנט בסכנה וקיווה שהשיח שבו נחתה החרב הוא מחבוא מספיק טוב, לא רק כי קאנט הוא בעל יכולות ואסור שימות, אלא שהוא אחיינו האהוב.
הוא ידע שיקח להם רק כמה ימים למצוא את החרב, אלא עם כן קאנט ישתמש, איכשהו, בכוחותיו.
הוא התנער מזכרונותיו וניסה לאט לפקוח את עיניו, האור סנוור אותו.
לא היה לא מושג כמה זמן ישב מסונוור, אולי דקות, אולי שעות, בשבילו הזמן עצר מלכת, כשלפתע שם לב שהאור כבר אינו מסנוור אותו, הוא הביט במקור האור, ונדהם.
כשהיה ילד, אביו לימד אותו נוסחה, הוא לא אמר לו מהי, אבל עם הזמן הוא הבין שזה נוסחה לזיהוי דרקונים, לפני שגילה זאת הוא נהג לשיר בשקט את הנוסחה כך:
"קשקש חום – אש רגילה קצת שורפת
קשקש גם כחול – אש כחולה שכמו מגז תנורים היא בוערת
אדום הוא הבא – קצת דומה למקור, אך אדום וחם מתמיד
עם ירוק לא להתעסק – קצת ברקים ותופעות לוואי
עם סגול כהה ממש לא כדאי
ממש בקלות לא תמצאו שחור
כי האש תוך שנייה תהפוך אותך לאפר אפור
אז זה כל הנוסח אבל גם תזכור, אם תמצא בדמעה קצת רגש את חתכיך היא תחבור"
הוא הביט שוב באש, אש סגולה, ותהה, אש סגולה לא נראתה מאז מות המנהיג של הדרקונים, הדקרו, כך הם קראו לו, ובתקופה של הכחדת הדרקונים גם צאצאיו נעלמו.
הוא התרחק לאט מהצללית של הדרקון, לפי הנוסח, לא נראה שכדאי לו להתעסק עם הדרקון, הוא קיווה שהוא לא ראה אותו.
מאוחר מידי, הראש הכהה הסתובב ונעץ בו מבט נוקב, הוא קפא במקום כשהדרקון נעץ את עיניו הירוקות, הוא שם לב למשהו, ואז הוא הבין מה, העיניים של הדרקונים הם צהובות.
'מוזר' חשב לעצמו, 'עיינים ירוקות יש רק ל..'
"דוק?", שאל הדרקון, דוק נדהם "הדקרו שיין, חשבתי שאתה מת!" ענה, הוא הביט בחברו ומנהיג הדרקונים לשעבר.
"כן" ענה שיין, "האם תוכל להוציא אותנו מכאן?" שאל, דוק הביט סביבו, בפעם הראשונה, הוא היה תלוי מעל תהום בכלוב מתכת, והריק היה מסביב.
"תו לי לעלות עליך, ואז תרסק את הכלוב" אמר, "אני יתן לך כוח ממני אם גזלו אותו ממך".
שיין הביט בו במבט מקפיא, "אף דרקון לא יושפל בכך שירכבו עליו" אמר, דוק נאנח, "אולי תקח אותי ב…", המבט נורה שוב, ודוק נשנק.
"הכלוב הזה עשוי ממתכת נוגדת-דרקונים, אי אפשר לפרוץ אותה בכוח דרקונים, וזה בנוי כך שגם לא בכח פיזי, לפחות לא דרקון כמוני, אפילו אם האנרגיה שלך…" הוא עצר ושפתיו המשיכו לדבר שנייה נוספת, דוק קם ובדק את הסורגים בתדהמה, לפי כל החיפושים, החרב הייתה היחידה בעלת המתכת נוגדת-הדרקונים, וגם אותה כנראה איבד.
שיין העלה ענן עשן, מוחה על ההפרעה, "אתה חייב להשתנות".
דממה.
"א-אני ל-לא יכול" גמגם דוק, כאילו הוא מובך על כך שהגיע עד לפה ולא יכול לשחרר אות חברו מהכלוב.
"אני לא ל-לגמרי מעורב, רק קאנט, אחייני יכול להשתנות", הוא ניסה להזכר בדרכים שאולי יוכל לתקשר איתו, "אתה לא יכול לדבר איתו?, כמו שאתה מדבר עם שאר נתיניך בטלפתיה?", "לא" ענה שיין, "הכלוב מונע ממני לתקשר עם שאר הדרקונים, ואיתו", ענה כשדוק נאנח ונשכב בכלוב.
"אבל" אמר שיין, "אוכל לדבר איתו אם ישתנה, אך במעורפל" אמר והביט אל עבר דוק שהזדקף על הסורגים.
"אם כך" אמר דוק, "נצטרך לחכות"