המקדש החמישי פרק שלישי

פרק 3
לינדה הוצאה מן כרכרת המעצר שנעמדה מול בית הצדק של שואן; היה זה בית גדול שעשוי מאבן ומעוטר בקישוטים של כסף וזהב.
האבירים הכניסו את לינדה והובילו אותה דרך מסדרון שיש מבריק המקושט בתמונות ופסלים יקרים אשר ביניהם דלתות עץ רבות. בקצה המסדרון היו מדרגות שירדו למטה והובילו לתאי מעצר, שם הם הכניסו אותה לאחד התאים.
התא היה ריק ברובו ורק ספסל אחד נמצא; היא ישבה עליו כול זמן מעצרה ומבטה היה מופנה כלפי מטה מתחושת הייאוש שהרגישה. הסוהרים לקחו את החנית שלה ושמו אותה במרחק בו לא תוכל להגיע אליה; ושם היא נשארה עד תחילת המשפט שהחל כעבור מספר שעות.
לינדה הובאה מתא המעצר אל אולם גדול בו התנהל המשפט, והתיישבה במקום המיועד לנאשמים; השופט פינה את שולחנו מהניירות שנשארו מהמשפט הקודם וקרא להכניס את המושבעים לתוך האולם.
המושבעים הורכבו מארבעת הגזעים העיקריים בארץ, וכול אחד מהם נבחר לייצג מחוז אחר מתוך ארבעת המחוזות בארץ.
הגמד ישב באי-נוחות, בעיקר בגלל שלא אהב מקומות סמכותיים, הוא גירד בזקנו לעיתים תכופות והסתכל מסביבו בעצבנות. לידו ישב הננס שהיה נמוך אפילו יותר מהגמד שגובהו לא עלה על מטר וחצי; גם הוא ישב באי-נוחות, אבל מסיבות אחרות לגמרי, העיקרית שבהן היא חוסר הרצון שלו להיות בין הגזעים האחרים, כיוון שחשב שהם אינם תואמים את מעמדו. בניגוד מוחלט לננס ולגמד ישב הרינואיין, שנראה כמעט אנושי אך צבע עורו היה אפור וגובהו היה רם יותר מרובם הגדול של בני האדם; כול רינואיין יצג תכונה מסויימת שעל פיה הוא פעל, אין זה אמר שהוא אינו מסוגל לפעול בניגוד לתכונה הזו, אך רק אם המטרה הסופית היא לקדם אותה. אותו הרינואיין היה כנראה ייצג את תכונת האמת, ולכן נבחר להיות במשפט.
לבסוף נכנס בן-האדם שהבעת פניו הצביעה על חוסר עניין מהזימון לבית הצדק.
לינדה העבירה את מבטה על פני הקהל; רוב הנוכחים הסתכלו על השופט והמושבעים, אך אדם אחד נעץ מבטו בחזרה אל לינדה; שער ראשו היה שחור וכך גם זקנו. מהרגע שהוא הבחין בלינדה שהחזירה לו מבט הוא הסב מבטו לצד אחר והתנהג באדישות; לינדה הבינה שמשהו אינו כשורה אתו.
"התיק שעליו נדון הוא תיק מספר 3145, מחוז לאריין נגד הקוסמת לינדה" הכריז השופט והמשיך
"הנאשמת לינדה מואשמת בהצתה, השחתת רכוש, ושימוש בקסם לפגיעה באחר".
"הביאו את העד הראשון!" אמר אחד השומרים; היה זה אחד מהאנשים שצפו בבית העולה בלהבות, הוא התיישב על דוכן העדים והחל בעדותו. "ה-היא הייתה שם לפני כולם… גם הבית נשרף באופן לא טבעי! זה חייב היה להיות קסם!" אמר העד בעצבנות; הוא המשיך לפרט את מה שראה אך זו הייתה עיקר עדותו. העד הבא היה אחד מאותם אבירים אשר ביצעו את המאסר, הוא הסיט את מבטו מלינדה כדי לכסות את תחושת הבחילה שעלתה בו, אך פעולה זו רק חשפה אותה יותר. "לא רק שהיא הגיעה לפני אבירי הצדק, אלא גם עסקה בקסם שניות לפני! ראיתי אותה מציירת מעגל באוויר- בטח כדי להעצים את השרפה עוד יותר" אמר האביר בעדותו.
המשפט התנהל עוד כשעה, שבה עלו עדים נוספים, רובם היו עוד אנשים שהתגודדו סביב בית, חלק מהם היו "מומחים לקסם" אך לינדה הבינה שהם לא אלא בדיחה מכיוון שלא עסקו בקסם בעצמם.
לאחר שהמושבעים דנו בנושא, הם הגישו את החלטתם לשופט.
"והחלטת המושבעים…" החל השופט להקריא מתוך דף הסיכום;
"זה לא רגיל… נראה כי עקב התיקו בהחלטת המושבעים, עונשך יהיה קל; את תיאלצי לבצע עבודות שירות עבור הקהילה. אנא גשי לפקד לקבל את מיקום שירותך."
היא ניגשה לפקד וקיבלה את המקום היחידי הפנוי – גן ילדים מקומי.
היא הובלה על ידי האבירים חזרה אל הכרכרה, שמאותו מקום נסעה אל גן הילדים בו תרצה את עונשה. אחד מהאבירים נשאר איתה כדי לוודא שלא תברח, למרות שבפועל כל שעשה היה להשגיח על החנית שלה ולהתלונן על כך פעמים רבות.
"שלום לכם!" בירכה אותם אישה זקנה; "אני היא סארין! מנהלת הגן, אתם בטח נשלחתם לכאן לעזור" אמרה הזקנה.
אחרי שהציגו את עצמם, סארין הראתה ללינדה את גן הילדים והסבירה לה איך הוא פועל. לאחר מכן הלכה להשגיח על הילדים ולינדה עבדה בעיקר בניהול וסידור של הגן; ובכול הזמן הזה האביר היה שקוע ביאוש על העבודה שקיבל.
"אני הולכת להביא מצרכים, תקראי להם בזמן הזה את אגדת הילדים הזו" אמרה סארין ונתנה ללינדה ספר.
לינדה ישבה ליד השולחן בחדר הילדים והחלה לקרוא בספר.
"לפני שנים רבות, בתקופה עתיקה, התעצמה מלחמה איומה בין הגיבורים של שואן הדגול, לבין הקוסמים הרשעים, שרצו לכבוש את הארץ שלנו.
לצבאות הטוב הוצבו ארבע מצבאים גדולים, שהובילו את הארץ בדרך לניצחון על פני המכשפים הרעים.
אבל הקוסמים לא וויתרו, והם הביאו ארבע דרקונים איומים ונוראיים, שכול אחד שלט בייסוד שונה מבין יסודות הטבע.
המצביאים אספו את חיילהם הנאמנים ביותר והתפצלו לארבע קבוצות על מנת להפיל את הדרקונים בזה אחר זה.
הראשון היה קימבר, שהביס את דרקון האש, בסמוך לכפר הגמדים זלדר; הדרקון האיום נשף ושרף אך קימבר הצליח לבסוף להביסו.
השני היה שרגון, שהביס את דרקון המים, בסמוך לכפר הננסים ד'נס; הדרקון הנורא נשך והשפריץ, אך שרגון הצליח לבסוף להפילו.
השלישי היה גרלון, שהביס את דרקון הברק, בסמוך לכפר הרינוייאן שילרי; הדרקון הנורא שרט ורעם, אך גרלון הצליח לבסוף לחסלו.
"הרביעי היה סלנדור, שהביס את דרקון האדמה, בסמוך לכפר בני האדם אליסם; הדרקון הנורא הרס ומחץ אך סלנדור הצליח לבסוף להורגו."
"אבל אלה אגדות שקריות, דבר מזה לא התרחש" הצהירה לפתע לינדה.
"אז אין דרקונים?" שאל אחד הילדים תוך מאמץ לעצור את עצמו מלפרוץ בבכי.
לינדה הנידה את ראשה בשלילה והוסיפה: " גם לא מסופר בספרי בקודש על הקמת המקדשים, אז המציאו את הסיפור הזה כדי לחפות על עובדה זו. עכשיו לחלק השני…". אמרה והפכה דף נוסף בספר.
"אך סיפורנו לא תם כאן. הקוסמים האיומים התחזקו במחתרת, ויום אחד, שנים לאחר מכן – פרצו בקרב נוסף, אך הפעם הם חוסלו לחלוטין ונעלמו מהעולם לעד. לזכר זה, הקים קורנליוס את המקדש החמישי, בסמוך לכפר רדלן; שם מספרות האגדות שחזה קורנליוס בשואן." סיימה לינדה את החלק השני.
סארין חזרה מספר דקות לאחר מכן, ונכסה לחדר הילדים.
"אני רואה שסיימת, טוב מאוד" אמרה סארין.
"היא אמרה שהאגדה היא שקר!" צעק אחד הילדים.
סארין הביטה בה במבט קר, שהיה גרוע יותר מזה שהיה בבית המשפט, ואז החלה סארין לצעוק בכעס.
"לכי מפה קוסמת מטורללת! איך את מעיזה להשחית, את מוחם של הילדים עם השקרים שלך! תגידי לאביר חסר התועלת ההוא שגירשתי אותך מכאן לצמיתות!" היא צווחה.
לינדה יצאה מהחדר, וראתה כי לא היה לה צורך להסביר להאביר את המצב, כי הוא שמע את כול שהתרחש, הוא הסתכל עליה בבוז, אבל לא יכל לפגוע בה יותר, אז הסתפק בכך שעבודתו נמצאת בשלבי סיום.
לינדה יצאה מהגן והאביר,שהבין שאין טעם שתמשיך לרצות את עונשה, ליווה אותה אל גבול הכפר שם נתן לה את החנית בחזרה.
לינדה עזבה את הכפר וניסתה לשכוח את האירועים שתרחשו בו.