המשך לסיפור הארוך ממקודם

חודש עבר מאז היעלמותו של המתבודד, והיה נראה כאילו כולם כבר שכחו אותו. רק מעטים הבחינו באמו שהסתובבה כל כמה ימים בבית הספר ודיברה עם המורות ועם המנהל, מנסה להבין מה בדיוק קרה לו. ג׳ורג׳ לא הבין את זה. עד כמה שזה נראה לו עצוב, הוא היה די בטוח שג׳יימס התאבד או משהו. עם כל הבלאגן שהיה לו עם תולעת הספרים, ואי אפשר לומר שהוא לא היה עגמומי במילא. זה לא מנע ממנו לבכות בהלוויה שנערכה לאחר שהוא הוכרז כמת. הוא נצמד חזק למיה וניסה להתמודד עם ההבנה הזאת- שהמוות תמיד כל כך קרוב. 
יום אחר כך, הלימודים המשיכו כרגיל. איש לא הקדיש תשומת לב נוספת. הכתה לא שינתה את הרגליה כשהכסא האחרון בכתה הפך פתאום למושב ריק. היה נדמה שתולעת הספרים נעשתה עגמומית יותר ומנותקת מהשיעורים, אבל זה לא כאילו היא הייתה מחוברת אליהם לפני כן. ג׳ורג׳ עצמו קיבל סוף כל סוף תקופה נהדרת בחיים שלו. הוא יצא עם מיה. הם היו זוג. הדבר היחיד שהעיב על זה היה מצבה המתדרדר של אמו. בכל יום כשחזר הביתה היא נראתה רע יותר. היה לו קשה יותר ויותר לזכור את התקופה לפני שהייתה חולה. כשניסה לשכוח מזה, היו שני דברים שעשה כדי להעביר את הזמן- לבלות עם מיה, ולשחק בכישרון שלו. הוא נהג להחליף את מיקומי האדמה בגינה האחורית בשעות הערב, ומדי פעם ליצור הרים ועמקים. ריגש אותו כל פעם מחדש כשראה שהוא מסוגל רק במחשבה או בתנועת יד לשנות את פני השטח. אבל הוא שמר את היכולת בסוד, ליתר ביטחון.
עד ליום אחד, כשהחליט לספר למיה, כי נמאס לו לשמור חלק גדול כל כך מעצמו כשאיש בעולם לא מבין אותו. 
כמעט חודש לפני כן, מיה הבחינה יום אחד בהפסקה במקרה מאוד מוזר. תולעת הספרים ישבה במקום שלה, ובהתה באוויר, הספר שלה פתוח לפניה נטוש וחסר משמעות. היא הניחה שסופיה פשוט מרגישה רע לגבי מה שקרה עם 
המתבודד, ושזה יעבור לה. אבל עבר יום, ומיה כבר לא הצליחה להתעלם מהילדה בשולי הכתה. לא כשהיא חזרה לאחר יום עם אותו הספר. זה מעולם לא קרה לפני כן. היא נהגה לסיים כמה ספרים ביום. מיה אזרה אומץ, וניגשה אליה. ״הכל בסדר?״ היא שאלה. סופיה ענתה בקול חסר רגש. ״אני בסדר גמור. לכי בחזרה לחבר שלך, הוא אבוד כמו כלבלב נטוש בלעדייך.״ מיה הזעיפה את פניה. ״רק רציתי לעזור. אני אולי לא מקבלת ציונים כמו שלך, אבל באהבה אני מבינה, וזה מה שאת שקועה בו כרגע, סביר להניח בפעם הראשונה בחיים שלך.״ סופיה סוף כל סוף הרימה את מבטה מהספר שלא טרחה לקרוא. ״אני לא צריכה את העזרה שלך. אני בסדר גמור, ואני מנסה לקרוא, אז אם תוכלי בבקשה לעזוב אותי 
בשקט?״ מיה נאנחה. ״את מחזיקה אותו ספר ש׳קראת׳ אתמול. את לא בלתי נראית כמו שאת חושבת.״
״ולמה? למה פתאום אכפת לך, או למישהו בכלל? אני לא צריכה עזרה.״ 
״עצם העובדה שאת מתנגדת רומזת שאת כן. את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על זה? אני יודעת שזה קשה אבל אפשר להתגבר על זה. הכל יהיה קל יותר מחר, כשהוא יחזור ללימודים.״ 
״את חושבת?״ מיה חייכה חיוך קטן ונסתר. סוף כל סוף היא הגיעה לרגש כלשהו. ״בטח. הוא אוהב אותך, ראיתי את זה. אולי גרמת לו לחשוף את האהבה הזאת לפני כולם, ויכול להיות שהוא כועס, אבל הוא לא יוותר כל כך בקלות. השאלה הקובעת היא: האם את אוהבת אותו?״ איימי הניחה את ראשה על השולחן ולחשה ״אני לא יודעת.״ 
״אז אני חושבת שאת כן.״ אמרה מיה ברוך. ומאותו רגע, הן היו חברות טובות. 
שבוע עבר. בהתחלה הייתה סופיה נרגשת. יש לה חברה אמיתית, היא מאוהבת, יש לה כוחות כמו מהספרים,ולחיים פתאום יש משמעות. אבל אז הוכרז ג׳יימס כנעדר. כי הרי אסור לתת לה פעם אחת להיות מאושרת. היא דיברה על זה היום עם מיה. נדמה שלילדה הזאת יש יכולת לשמוע אלפי תלונות בלי שיפריע לה. היא בטח התרגלה מהחברות הפטפטניות שלה. בכל אופן, יום אחד הן החליטו ללכת לים,סתם כדי לשטוף מהן את הצרות. (או ליתר דיוק ממנה, כי למיה היו חיים פחות או יותר מושלמים). וסופיה הופתעה עד כמה היה קל פשוט לצאת ולבלות עם מישהי, ועוד אחת מה״מקובלים״. זה פשוט לא נראה בסדר, אבל זה קרה. הן ישבו על החוף, שחו, פטפטו, וסתם עשו שטויות. עד שזה קרה. 
גל ענקי שטף את החוף, וסחף את סופיה אל החול. אבל כשהתאוששה, הבחינה שמיה לא נמצאת לידה. היא שמעה אותה צורחת במים. סופיה רצה אל תוך הגלים, נאחזת חזק בתליון שלה, שלא ייפול, ונווטה אל חברתה המפרפרת. היא הורתה לגלים לשאת אותן אל החוף, ובתנועה קלה הוציאה את המים מריאותיה של מיה, בלי לגעת בה אפילו. מיה השתעלה, וסופיה נאנחה בהקלה. ״את שלטת במים.״ אמרה מיה לבסוף. זו לא הייתה שאלה. ״אל תספרי לאף אחד.״ התחננה סופיה. מיה צחקה. ״אני לא אספר. אני חושבת שזה רק הוגן שגם את תדעי משהו.״ היא ריחפה מטר או שניים באוויר ואז נחתה חזרה בעדינות. ״אני שולטת באוויר.״ 
ג׳יימס לא ידע כמה זמן הוא נמצא שם. נדמה היה שעבר נצח אבל קשה היה לדעת, כי המדד היחיד שלו היה עצמו, אבל הוא לא היה רעב ולא צמא ולא הצליח לישון. הוא תהה אם הוא חולה. בזמן האחרון הייתה לו הרגשה שהוא רואה אור אדום זורח סביבו, אבל זה לא יכול להיות. הוא ניסה מה חושבים שקרה לו בבית. הוא היה אומלל. ההרגשה הייתה בעיקר שהכל היה קטוע מדי, שנשארו יותר מדי קצוות פתוחים. אבל יותר מכל הוא חשב על לילי. מה היא עשתה? מה היא יודעת? הוא תהה אם עניין האש ההוא היה גדול משחשב. לילי תמיד הייתה מוזרה. היא לא הפגינה שום התנהגות מיוחדת, אבל איכשהו כולם תמיד חיבבו אותה. כבר ביום הראשון בבית הספר כל המורים קבעו אותה מייד בתור התלמידה המועדפת. משום מה אבא ואמא תמיד ויתרו לה והעניקו לה יחס מיוחד, שקומם את השאר. כשהיא ואחד האחים הקטנים ממנה רבו, תמיד כולם פנו ישר לצידה, ולרוב גם הקטנים העקשנים ביותר נטו לוותר לה בקלות. אבל נדמה כאילו ג׳יימס היחיד שראה את זה. האחרים אהבו אותה יותר מדי. רק עכשיו, כשהכל סביבו נהיה על טבעי יותר ויותר, הבין ג׳יימס שכנראה גם זה על טבעי. האם לילי מהפנטת? אולי זה כוח טבעי ולא לגמרי מודע, כמו האש שלו. אבל הוא מעולם לא הבחין בשרשרת אצל לילי, והיחס המיוחד תמיד גרם לה להשוויץ בכל דבר חדש שקיבלה. אילו היה לה תכשיט חדש, אין ספק שהייתה מודיעה על כך לפחות לחברותיה בכתה, והן לא יודעות לשמור סוד. אז איך? ומי היה הבריון? ואיפה הוא נמצא? אבל לא הייתה לו שום דרך להשיג תשובות. הוא נתן לעורו הזורח באדום להסיח את דעתו ושקע בחולמנות ללא מחשבות ספציפיות.